לפני שנתיים וחצי התבקשתי על ידי ד"ר הלל אברהם, ראש החוג לחינוך וחברה בקרייה האקדמית אונו, להעביר את הקורס "אתגר השונות במוסדות החינוך". בכיתה ישבו סטודנטים רבים מהמגזר הערבי, וחשבתי לעצמי שמפגש בין מרצה ממוצא אתיופי, לסטודנטים ערבים-ישראלים - איננו דבר חריג. אבל להפתעתי התברר לי שהמפגש יצר הזדמנות יוצאת דופן להעלות נושאים חשובים שנגעו בעיקר בשאלות של זהות כערבי-ישראלי וכאתיופי-ישראלי במרחב של מדינה יהודית ודמוקרטית.
נדמה לי שבאותה שנה התפרסם דו"ח הדו"ח השנתי של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות, ולפיו כ-40% מהפניות, נוגעות לאפליית יוצאי אתיופיה, וכ-32% לאפליית האוכלוסייה הערבית. שיתפתי את הסטודנטים באחד הרגעים המבישים שהיו לי בתקופת לימודיי בפוסט-דוקטורט בבוסטון: באחת הפעמים ניגשתי אל משרד הפנים האמריקני לצורך הוצאת סושיאל סקיוריטי (מספר ביטוח לאומי המקביל במשמעותו למספר תעודת הזהות בישראל). לצורך כך התבקשתי למלא את פרטיי האישיים.
קראו עוד בערוץ היהדות:
- לידיעת הממשלה החדשה: אנחנו המגזר המופלה ביותר/ יהודה פולישוק
תוך כדי מילוי הטפסים נדהמתי לגלות כי עליי לכתוב באחת המשבצות אם אני שחור, לבן, צבעוני או אחר, והתביישתי בשביל ארה"ב שעסוקה באובייקטיביזציה של הסובייקט, ב"זיהוי" ולא ב"זהות". אמרתי להם שפה, בישראל, המצב טוב בהרבה. סיפרתי להם שכאשר הגעתי ארצה, היו בישראל מעט מאוד יוצאי אתיופיה, וחשתי שונה, זר ומוזר. אבל על אף תחושת הדחייה והפערים, ידעתי בתוכי שלאף אחד אין בעלות בלעדית על המדינה, וכולם פה שווים בעיקר בדחף להיות שייך לחברה הישראלית ולמדינה היהודית והדמוקרטית.
"תסלחו לי", אמרתי לסטודנטים, "אבל לא ידעתי אפילו איך לשבת בשירותים ולצחצח שיניים, והיום אני רב קהילה שייסדו ניצולי שואה ומרצה בכיר באקדמיה". אחד הסטודנטים הטיח בי וזעק מתוך כאב: "אנחנו ערבים, אתה כיהודי לעולם לא תבין אותנו". במילים אחרות, החברה הישראלית מסתכלים על הערבים כאזרחים לא שווים. הוא אמר לי, אתה אמנם שחור - אבל אתה יהודי.
השתתקתי. הרגשתי שזאת הפעם הראשונה בחיי שבה אני מקבל הכרה מלאה על יהדותי. וממי? מערבי ישראלי. אירוע הזה טלטל אותי והעלה שאלות עמוקות הנוגעות להכרה והיכרות בינינו לבין עצמנו, וגם בינינו לבין הקבוצות השונות המרכיבות היום את החברה הישראלית.
"הקולוניאליזם המשחרר"
כשהייתי בפוסט-דוקטורט בבוסטון, שמעתי הרצאה מפי דוקטורנטית ישראלית, בדואית מהדרום, שהציגה את ישראל בצורה חד-ממדית. "ישראל והציונות מחקו לי את התרבות", אמרה. "ישראל הורסת את הכפר שלי ובמקומו בונה יישובים יהודיים".
המשתתפים מחאו כפיים ואני נחרדתי. פניתי בשקט למרצה ישראלי, שענה לי בשתי מילים שיש בהן להסביר את היחס הפרדוכסלי בין מדינת ישראל לקבוצות המיעוט החיות בתוכה, בין שהן יהודיות ובין שאינן: "הקולוניאליזם המשחרר".
הקולוניאליזם משדר ערכים ליברליים, שוויון וצדק חברתי, אך עם זאת הוא נשאר קולוניאליסטי. באחת מהרצאותיי לשוטרים פנה אליי חוקר נוער, וסיפר כי תוך כדי חקירה של נער אתיופי הוא טען שאיננו יכול להמשיך לחקור אותו. כששאל השוטר מדוע, השיב לו הנער, כי אתה לבן ואני שחור, והלבנים לעולם לא יבינו את השחורים". שאלתי את עצמי, מאיפה זה הגיע? ממתי השחורים באפריקה הבינו האחד את השני? וכי שחורים מבינים טוב יותר אלה אתא לה בגלל שהם שחורים?
במהומות האחרונות בארה"ב ציירו את השחורים בזהות אחת. זוהי זילות האינטליגנציה של השחורים. כל הפלסטינים חולקים את אותה הזהות? חמאס ופת"ח הם אחים? באותה הרוח, הרי ברור שלא כל הערבים הם מקשה אחת.
לעבור מזיהוי - לזהות
על כולנו להיות מסוגלים להבחין בין "זיהוי" ל"זהות". פעולת ה"זיהוי" לדעתו של החוקר, ד"ר אבי שגיא, "עוסקת בשאלה איך בני האדם נתפסים בעיני אחרים. פעולת הזיהוי הופכת את הזולת למושא שהוא חשוב למזהים. ה'זיהוי' היא פעולה חיצונית, שבה הזולת מכונן על ידי תוכנות מסוימת וקולו לא נשמע. 'זהות', לעומת זאת... היא בראש ובראשונה סיפור החיים הממשי, שמתאר את מכלול ההתנהגויות, הפרקטיקות, המיתוסים, הזיכרונות והתודעות של מי שמדווח עליהם".
כולנו חוטאים בהבחנה הזאת, ולכן על כולנו קיימת חובה מוסרית לעבור מפעולת ה"זיהוי" ל פעולת ה"זהות", ולשאול מה הופך אותנו לישראלים. זה בוודאי לא צבע העור, לא הזהות הפלסטינית ולא הדת היהודית, אלא בלשונו של שגיא: "הפנייה זה אל זה בחמלה, דאגה ואכפתיות. סולידריות זו הופכת את כאבו של הזולת לכאבי, את סבלו לסבלי ואת שמחותיו לשמחותיי".
יהודי וערבי שגרים באותו בניין בישראל, הפונים זה לזה בחמלה, בדאגה ובאכפתיות - הם בזהות אחת יותר מאשר תושב אחר בעולם. הבית של אזרח ישראלי איננו בפולין, או ברוסיה, או באתיופיה, עזה או לבנון. כל מי שחושב אחרת, משקר לעצמו. יהודי שחושב שערביי ישראל הם במעמד של "גרים", משקר לעצמו. ערבי ישראלי שגר ביפו או בלוד וחושב שהוא חי תחת כיבוש, משקר לעצמו. חרדי שחושב שמדינת ישראל היא חילונית ו"רצחה" את היהדות ההיסטורית, ולכן הוא איננו ישראלי, משקר לעצמו.
אמר פעם אחד הפילוסופים: אפשר להצליח לשקר ל-50% מהאנשים, אבל לשקר לעצמך זה 100% הצלחה. אינני טוען שאין מקום לטענות לעיל. לאף אחד אין זכות לשלול חוויה או מחשבה מהזולת, אך עם זאת, הפתרון למחשבות אלו קיים רק במסגרת דמוקרטית. יש לזכור שבעיית ההכרה היא גם בין ערבים לערבים, בין שחורים לשחורים ובין חרדים לחרדים.
נאמנות קבוצתית עלולה להיות מסוכנת
בית המקדש השני חרב, על פי המסורת היהודית, עקב העדר יחסי אנוש תקינים. לא היו שם ערבים ולא חילונים, כולם היו יהודים דתיים שהקפידו על המצוות - קלה כבחמורה. יש רע ויש טוב. אסור לנו להתבלבל. אנחנו מחוייבים ונדרשים להסתכל על עצמנו במראה ולשאול את השאלות הקשות, בכדי לזהות מי מהצדדים מציע לנו הפרדה במקום שוויון; מי מציע לנו לשפוט אנשים על פי צבעם, מינם ועדתם; מי מציע לנו חברה שבה המיעוטים והקבוצות "החלשות" יקבלו את חלקן בחסד ולא בזכות.
זאת ההזדמנות שלנו לנסות לחשוף את האצטלה שכל צד עוטה על עצמו, ומקשה עלינו לזהות מי המדבר ובשם אלו אינטרסים. רק החודש נרצחו מאות שחורים באפריקה - על ידי שחורים, ומאות מוסלמים - על ידי מוסלמים, ולאיש לא אכפת.
שורש הבעיה טמון, בין היתר, מה שמכונה היום "פוליטיקת הזהויות". שיח זה פונה, לרוב, לסוג מסוים של נאמנות קבוצתית, והופך את מי שחושבת אחרת לבוגד בקבוצה. "מה שקורה במצב כזה", טוען ג'ונה גולדברג, "זה לא שחברים באותה קבוצה חשים צורך להתאחד סביב קו פוליטי מסוים, אלא שקבוצות אחרות חושבות שהם צריכים לעשות את זה". העולם החופשי כלוא בתפיסה הזאת. ההוא לא מדבר עם מוחמד, הוא מדבר עם ערבי - וההוא לא מדבר עם שרון, הוא מדבר עם אתיופי.
חלוקת בני אדם לפי קטגוריות של צבע עור, דת או מין, יוצאת מנקודת הנחה שאלה לא מסוגלים לחשוב בעצמם, והופכת את החברה לגזענית ולקיצונית יותר. זה מסכן את שלום העולם הדמוקרטי, ואנחנו רק בתחילת הדרך.
הרב שרון שלוםבספר במדבר מתואר המפקד של בני ישראל במדבר סיני, לפרטי פרטים: הסדרי החנייה, המסעות, הדגלים ועוד. אין אלה פרטים טכניים יבשים בעלמא, כי אם תיאור של מכלול הזהויות והקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית-יהודית. מקובלני מסבי זצ"ל, אבא דג'ן (גדעון) מנגשה, שבבסיס התפיסה התיאולוגית בעולמה של "ביתא ישראל" עומד ערך יסודי אחד, ערך השוויון. בניגוד לדיסציפלינה שבה התרבות כולה מעוגנת בתפיסה היררכית מובהקת המאופיינת בקוד הכבוד, רואה התפיסה של העדה האתיופית את כל בני האדם כשווים לפני הא-ל. אין חשוב יותר ופחות.
אולי חינוך זה שקיבלתי מבית, מהמסורת האתיופית, הוא שמאפשר לי היו למצוא איזון בין הזהות האישית שלי לבין הזהות הקולקטיבית. אבל גם להבין שהיום אני רואה את המחר. החושך הזה שאנחנו נמצאים בו, הוא לצורך בירור וזיקוק ועוד יהפוך לאור גדול. המחר יהיה הרבה יותר טוב, בתנאי שנפסיק לשקר לעצמנו.
- הרב שרון שלום הוא ראש הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו
פורסם לראשונה: 01:25, 02.07.21
