לא רבים בישראל 2021 מודעים לסיפור המרתק של האיש בן המאות 18-17, שיש למותו אף השפעה עקיפה על ההלכה היהודית. עם השנים הפך שמו לתואר נרדף לעושר, אבל בהיסטוריה היהודית הוא שם נרדף להקרבה. גם בגלל זה כתבה חוקרת השואה, הד"ר סופי בן ארצי, את "הענף הגדוע של הגרף פוטוצקי" - רומן היסטורי המספר את הסיפור שעדיין לא סופר על ולנטין פוטוצקי.
החוקרת מחזירה לחיים את אחת הדמויות המרתקות ביותר בסיפור היהודי של מזרח אירופה, בספר חדש שהוא פרי מחקר ארוך שנים שערכה סביב גר הצדק, אברהם בן אברהם, שנולד למשפחת אצולה פולנית ומת על קידוש השם.
ולנטין נולד למשפחת אצילים נוצרית, משפיעה ומפורסמת בפולין של המאה ה-18 (או סוף המאה ה-17). הוא יוצא עם ידידו לפריז, בשליחות סודית מטעם המלך. השליחות מתארכת ופוטוצקי מוצא עצמו במסע חיפוש לנבכי נשמתו, זהותו ואמונתו.
פוטוצקי, דמות יוצאת דופן על רקע תקופתו, נחשף אל העולם היהודי שפגש בדרך. ממקורות שונים עולה כי בעת לימודיו באוניברסיטה בפריז, כסטודנט מתפלפל וחוקר, היה מגיע עם חבריו הסטודנטים לבית מרזח בבעלותו של יהודי קשיש שומר מצוות, שניצל כל רגע פנוי ללימוד תורה. הדבר סיקרן את הצעיר הנוצרי שחש חיבור לקשיש היהודי, ודרכו הוא נחשף לחיים היהודיים.
8 צפייה בגלריה
ביקש להצילו על ידי שימוש בקבלה והזכרת שמות קדושים, אולם אברהם בן אברהם סירב. קבר הגאון מווילנה
(באדיבות ד"ר סופי בן ארצי)
אחרי מסע של התלבטויות וייסורים הוא מתגייר באמסטרדם שבהולנד, חוזר לווילנה משם עובר לעיירה הסמוכה, לידא, במטרה שלא לחשוף את זהותו. תוך זמן קצר שומעים בני משפחתו על הגיור, והם מנסים גם בעזרת הכנסייה להשיבו לחיק הנצרות. בעקבות הלשנה של יהודי שהסתכסך עימו הוא נתפס, מודה ביהדותו, אך למרות העינויים הקשים הוא מסרב לחזור בו בתמורה לחיי העושר והכבוד שהוצעו לו, כך עד לרגעיו האחרונים.
במסורת הוא עובדה קיימת
לפי המסורת, ב-ז' בסיוון התק"ט (13 במאי 1749), ביום טוב שני של חג שבועות, אברהם בן אברהם אומר בזעקה את תפילת "שמע ישראל" וקופץ אל האש הבוערת. הכנסייה הנוצרית שראתה במעשה ביזיון והתרסה, אסרה על קבורת אפרו. רק לאחר שוחד שנתן יהודי מהקהילה, הוא מקבל חלק מהאפר לקבורה בבית העלמין היהודי המקומי. מעל קברו שהפך ל"אוהל", כפי שמקימים לצדיקים, צומח עץ גדול.
טרם פטירתו, ביקש הגאון מווילנה להיקבר ליד קברו של אברהם בן אברהם ויש אומרים כי אפרו של גר הצדק נמצא בקברו. האגדה מספרת כי הגאון מווילנה, שהיה בן 29 בעת משפטו של פוטוצקי, ביקש להצילו על ידי שימוש בקבלה והזכרת שמות קדושים, אולם אברהם בן אברהם סירב מתוך רצון לקדש שם השם ברבים.
אחת ההערכות שעלו לגבי מקור המעשה, התבססה על סיפורו האמיתי של רפאל סימנטוב (או רפאל סנטימני), קרואטי קתולי שהתגייר והועלה בשנת 1753 למוקד, בווילנה. ואולם גדולי ישראל הנציחו את סיפור הגרף פוטוצקי בספרים כגון "חיי מוהר"ן" מברסלב. ה"חפץ חיים" אף כתב שאם עשרה אנשים היו אומרים קדיש במעמד ההוצאה להורג בשריפה, "היה המשיח בא מיד".
מסע אל הארמון המשפחתי בלנצוט, פולין
ד"ר בן ארצי (63) אומרת כי ניסתה "לשרטט את קווי חייו האפשריים, תוך שימוש בידע ובמעט הפרטים ההיסטוריים הקיימים - ובשזירת הדמיון ברווחים הגדולים שביניהם". הוא מוסיפה כי "סיפור ולנטין הוא לא רק סיפורו הקשה והכואב של גר, זהו סיפורו של גורל העם היהודי באירופה".
8 צפייה בגלריה
"365 חדרים - חדר לכל יום בשנה - ובאחד מהם יש בית כנסת יפהפה". מחוץ לארמון
(באדיבות המצולמים)
היא עצמה מנהלת בית ספר תיכון מקיף ט' בראשון לציון, וגם חוקרת שואה עם ניסיון של 30 שנות הדרכת שואה לקבוצות בליטא ובפולין. אלו גם חשפו אותה לכוכב סיפרה הרביעי, שעדיין אנונימי לרבים. "תוך כדי מחקר התאהבתי בו", היא אומרת. "דמותו וסיפור גיורו מופיע בכמה עיבודים ספרותיים במסורות רבות, בעיקר של ליטא ופולין. שם הפכה דמותו לשם נרדף לאמונה, לנכונות ולהקרבה.
"ברבות הימים הפך 'הגרף פוטוצקי' לשם נרדף למשפחת אצולה פולנית שהגנה על יהודים שחיו בקרבתה. הדבר מופיע בכתובים, ובמיוחד בעיירה לנצוט שבפולין שבה מצוי ארמון המשפחה. אולי דרך הספר יתחילו גם בארץ להתוודע לסיפור הזה", בן ארצי אומרת.
8 צפייה בגלריה
"הפתיעה אותי עוצמת השנאה שהייתה ועדיין קיימת כלפי היהודים. זה חידד לי יותר את גורל יהודי פולין במאות 18-17". ד"ר סופי בן ארצי
(באדיבות המצולמת)
העיירה המדוברת ממוקמת בין לובלין לקרקוב, מרחק 20 דקות מקברו של רבי אלימלך מליז'נסק. במסעות השואה שלה, הגיעה לארמון, "שנהפך מיד למקום האהוב עליי לשוטטות", כדבריה. "יש בו 365 חדרים - חדר לכל יום בשנה - ובאחד מהם יש בית כנסת יפהפה. בכניסה לארמון יש את הסמל המשפחתי של פוטוצקי - ענף גדוע.
"בשנת 1993 צילמתי אותו בפעם הראשונה, למרות ששנתיים קודם הייתי שם. לא ידעתי להסביר למה, אבל המקום הזה קסם לי ותמיד חשתי צורך עז להגיע אליו. מעין הרגשה מיסטית שאי אפשר להסביר, ואני בכלל אדם מאוד רציונלי. כעשור מאז הביקור הראשון בארמון, הגעתי לבית העלמין היהודי בווילנה עם קבוצה שכללה עשרה שורדי שואה שנולדו בליטא, והיו חלק מ-131 נערים שנקראו 'ילדי קובנה'. הם ביקשו לחפש את מקום קבורתו של חברם. תוך כדי שוטטות הגענו לקברו של הגאון מווילנה, ושם הכל התחיל להתעורר".
לדברי בן ארצי, "זה היה רגע מכונן עבורי. חשתי אור בהיר בוקע מהקבר ומאיר על המילים שראיתי אינספור פעמים בעבר – 'כאן טמון אפרו של גר צדק אברהם בן אברהם'. אני לא יודעת איך להסביר את המעמד במילים, אבל התחלתי לרעוד בכל הגוף. הכרתי את סיפור גר הצדק, אבל מעולם לא התעניינתי מדי. פתאום המשפט משך אותי כבחבלי קסם.
"זו הייתה חוויה עוצמתית שכמותה לא חוויתי מימיי. הרגשתי מוזר. אני זוכרת עצמי נסערת מעל לקבר, אומרת לחברי הקבוצה שהובלתי שאני מבטיחה לחשוף את סיפורו של ולנטין לעולם. חזרתי הביתה, לישראל, והדבר הראשון שעשיתי היה להתיישב מול המחשב ולהתחיל לכתוב. רק אחר כך חקרתי לעומק".
בין אמסטרדם, לפולין, לניו-יורק
בהתחלה היו מאות דפי טיוטה ראשוניים עם הרבה מאוד חורים בעלילה, שהיוו תוצר של שבועות אינטנסיביים של כתיבה אינטואיטיבית: "פשוט לא יכולתי לקום מהכיסא. הרגשתי שאני זו שלוחצת על המקלדת, אבל ולנטין הוא זה שמכתיב לי את הדברים. אל תשכחי שכל החומרים היו טבועים אצלי כי למדתי ולימדתי אותם. אבל בחירת הסיפורים לא הייתה שלי, והתחושה שכל המידע יוצא כמו מעיין שלא היה קיים בי – הייתה חזקה.
"ועדיין, היו חורים שחורים גדולים. לתקופה מה הנחתי את החומרים בצד ולא ממש התעסקתי איתם. למזלי, הגיע הסגר הראשון של הקורונה, התחילו הזומים והלמידה מרחוק. לילה אחד חלמתי את ולנטין עומד מולי ושואל: 'מה קורה?' התעוררתי. זה היה אמצע הלילה. קמתי ישר למחשב והתחלתי לחקור".
בהיעדר מידע, מאיפה מתחילים?
"ידעתי שהוא היה באמסטרדם, טסתי להולנד לתחקיר. זה התחיל בבית הכנסת הפורטוגזי המדהים, שבצמוד אליו יש ספרייה היהודית עם ספרים מלפני 300 שנים ויותר. ימים תחקרתי חרדי קשיש שישב שם בספרייה וסירב להגדיר את עצמו כספרן. ניהלתי שיחות ארוכות וגם קצרות עם מבוגרים וצעירים מהקהילה - וכל אחד סיפר עוד קצת ממה שידע על ולנטין והתקופה. חזרתי הביתה ואחרי זמן קצר שוב יצאתי בחיפושים. טסתי לשבועיים לוונציה ולרומא. חזרתי שוב לספרייה הלאומית בפולין, משם לספרייה בניו-יורק".
"לא יכולתי לברוח מהסוף הטראגי"
שלושים שנה מחייה הקדישה ד"ר בן ארצי לוולנטין פוטוצקי. "התוודעתי לשורשי משפחת פוטוצקי, למוצאם, למשלח ידם. ההפתעה באה דווקא מכיוון המקומיים במזרח אירופה. משיחות איתם הפתיעה אותי עוצמת השנאה שהייתה ועדיין קיימת כלפי היהודים. זה חידד לי יותר את גורל יהודי פולין במאות ה-18-17 ותפקידם במארג השלטוני של פולין - לצד התנכלויות ופוגרומים בלתי פוסקים, כפי שיש להם ביטוי בספר".
לדבריה, בהיעדר מידע היסטורי ועדויות מתקופתו של פוטוצקי, השתמשה גם בדמיון כדי להרחיב את דמותו של גיבור ספרה, שהוא תרכובת של שלושת בניה: "חיצונית הוא דומה לבני הבכור, בחוכמה לבן השלישי ומהשני הוא קיבל את הפיקחות והיכולת לנוע ממקום למקום.
"בהתחלה הוא לא היה יוצא דופן. הוא היה בן אצולה שלא העז לסרב לאמו או לאביו. בהמשך הוא הולך עם האמת הפנימית שלו ומשלם מחיר מאוד גבוה. לאט-לאט, עם הכתיבה וההיכרות, הוא חושף מה הוא באמת אוהב, מהם רצונותיו, תכונותיו. הגילוי העצמי שלו היה מאוד קשה והוא נאלץ לבעוט בהרבה מוסכמות בדרך לאמת הפנימית שלו, עד הסוף המר.
"דווקא מדמותה של שרה, אהובתו היהודייה ופרי הדמיון, מאוד התאכזבתי. ציפיתי ממנה ליותר תעוזה, ליותר שיח עם ולנטין שבו היא חולקת את כאבה ואת הסוד שהיא נושאת איתה. רק בסוף היא נפתחה אליו, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
נשארת עם הסוף הטרגי. למה?
"לא יכולתי לברוח ממנו או לבנות סוף אחר. לו יכולתי, הייתי בוחרת להציל אותו ולא נותנת לו למות על קידוש השם".
"סיפורו הוא סיפורה התקופתי של הקהילה"
כעת, משהספר ראה אור, מקווה ד"ר בן ארצי כי הקוראים יאהבו את ולנטין כמו שהיא עצמה אוהבת אותו. "הסיפור היהודי הבלתי אפשרי המשלב בין העם היהודי בגלות, הייעוד שהוטל על כתפיו של ולנטין ויחסיו עם העם שבקרבו הוא חי - חייב להישמע. הדרך של ולנטין ליהדות פותחת פתח להסתכלות מעמיקה על המסע שעושים מי שבחרו לצאת מתוך עולמם ולהתקרב אל עולמות אחרים, מתוך אמונה אמיתית בדבר".
עטיפת הספרד"ר סופי בן ארציכמי שחיה את חקר השואה וההיסטוריה, מביטה בן ארצי בקיטוב המעמיק בדאגה רבה: "החלק ההיסטוריוני שבי רוצה לזעוק ולהעיר את האנשים. העם שלנו עבר כל כך הרבה סבל, וקיומנו פה, במדינת ישראל, הוא לא מובן מאליו. זה מתחבר לי עם הסיפור הכואב של ולנטין פוטוצקי, שהוא לא רק סיפורו של גר צדק - אלא גם סיפורה הקשה של הקהילה היהודית בפולין ובליטא ובאירופה ככלל, שהוביל בסופו של דבר לשואה".
"'הגרף פוטוצקי' הפך לימים גם כינוי לאדם בעל עושר רב. אין בית יהודי פולני או ליטאי, גם בארץ, שלא שמע את המשפט, 'את לא הבת של פוטוצקי' על כל הטיותיו", היא אומרת בחיוך. ועכשיו היא ממתינה להזדמנות לחזור לקבר הגאון מווילנה. "אני חייבת לוולנטין חוב מוסרי. חייבת להגיע אליו ולספר לו שקיימתי את הבטחתי, והעולם מכיר אותו עכשיו, גם אם לקח לי 30 שנה לממש את ההבטחה".
