השבוע יתקיימו אירועי "צמאה", שרבים-רבים מבני הציונות הדתית משתתפים בהם ומחכים להם. בשנים כתיקונן מסיעות הישיבות והאולפנות את התלמידים והתלמידות - ואנשים פרטיים רצים למופעים, לירידי הקניות, להתוועדויות ולמכירות הספרים. השנה, בשל הקורונה, יתקיימו האירועים בפורמט קצת אחר, אבל "צמאה" הצליחו למתג את עצמם כ"אירועי חובה" בעולם הציונות הדתית.
אירועי צמאה מאורגנים סביב "חג הגאולה", שחל בתאריך י"ט בכסלו (השנה בשבת). זהו היום שבו יצא האדמו"ר הראשון של חב"ד, הרב שניאור זלמן מלאדי, מבית הכלא ברוסיה הצארית, והוא מכונה "ראש השנה לחסידות" (על פי הגדרת האדמו"ר הרש"ב).
הרוח החיה מאחורי האירועים הוא הרב משה שילת, יציר כפיה של הציונות הדתית ובנם של הרב יצחק שילת, מראשי ישיבת מעלה אדומים, ויהודית שילת, ראש פורום "תקנה". מי שגדל בלב הערוגה הציונית-דתית הפך לחסיד חב"ד עוד בנעוריו, בזמן שלמד בכור של הישיבות הסרוגות - "מרכז הרב לצעירים". בשנת התשס"א (2001) הקים את ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות, במטרה להפיץ את תורת החסידות בעיקר בציבור הציוני-דתי, בעזרת שיעורים והוצאה לאור של עלונים וספרים.
כתמונת ראי - במקום שבו תנועת חב"ד הצליחה, נדמה כי הציונות הדתית כשלה. את יום השחרור של הרבי המייסד של חסידות חב"ד - כולם זוכרים. אך יום פטירתו של "הרבי המייסד" של הציונות הדתית, הרב משה צבי נריה זצ"ל, נשאר בתהום הנשייה. ומהו התאריך? נכון, י"ט בכסלו. 25 שנים יחולו השבת לפטירתו של אבי "דור הכיפות הסרוגות". כמה מבני המגזר הסרוג יודעים את זה - וכמה מהם יודעים על אירוע "צמאה" במוצ"ש?
מוטיבציה ולהט
זכויותיה הרבות של תנועת חב"ד חובקות עולם, אין חולק על כך. אולם כמה מבני הציונות הדתית אכן מזדהים וחיים לפי ערכיה של חסידות זו? לעומת זאת, הערכים שהנחיל הרב משה צבי נריה, הם ערכי היסוד של הציונות הדתית כולה. הוא היה הרוח החיה מאחורי ייצובה ופריחתה של תנועת "בני עקיבא", המייסד של ישיבות ואולפנות בני עקיבא, ובוודאי הדמות הכי משמעותית בדורות האחרונים בחינוך הציוני-דתי.
הערכים שהעצים הרב נריה מוליכים את הציונות הדתית מאז ולתמיד: לימוד תורה ("ישיבות נקים בכל מקום", כפי שכתב), התיישבות, תרומה לעם ישראל בכל מקום שצריך, לימוד ויישום תורתו של הרב קוק, ועוד.
איך קרה, אם כך, שרבים כל כך מבני הציונות הדתית מכירים את תאריך השחרור של האדמו"ר הזקן, אך לא את ה"יארצייט" של אבי הכיפות הסרוגות? אפשר לתלות את הסיבות ברתימת תורמים גדולים ובעבודה מוצלחת עם אנשי שיווק ופרסום מוכשרים, אבל ברור שמאחורי כל זה עומדות המוטיבציה להשפיע ולשנות, וגם אמונה עזה בצדקת הדרך וברצון להפיץ אותה – "ימה וקדמה, צפונה ונגבה".
ואיפה נושאי דגלה של הציונות הדתית?
כיום נראה שיש כמה סיבות שלא מאפשרות את ה"צמאה" של הציונות הדתית: הפיצול הרעיוני (על הרצף שבין החרד"ל ללייט), המאבקים הפוליטיים בתוך המחנה, התחושה שכבר אין צורך בתנועה ציונית דתית והגיע הזמן להשתלב ולא להתבדל - כל אלה הופכים את הרעיונות הגדולים למיושנים בעיני הנוער והציבור. הם נוטעים תחושה של חוסר רלוונטיות, ואולי אף תחושה מסויימת של אובדן הדרך.
ילדיו של הרב נריה - על הגעגוע
(אורות)
תהא המסקנה אשר תהיה: לעובדה שבציונות הדתית יש לזיכרון הקולקטיבי של הרב שניאור זלמן מלאדי, נוכחות חזקה הרבה יותר מהזיכרון של הרב נריה - יש משמעות לא פשוטה. הזיכרון מעצב תודעה, והתודעה מעצבת עתיד. אם הציונות הדתית חפצת חיים, עליה להנכיח ולהנציח את מייסדיה.
הכותב הוא ראש התוכנית לזיכרון מורשת ישראל וחינוך במכללת אפרתה. לאירועי הזיכרון לרב משה צבי נריה, לחצו
