התמונות הצבעוניות מהלווייותיהם ההמוניות של גדולי הרבנים – פתחו אתמול (יום א') את אתרי החדשות, ויצרו נחשול נוסף בסערה המתחוללת בין הרחוב החילוני לזה החרדי: "מפיצי מחלות", "מדינה בתוך מדינה" ו"אנחנו משלמים את המחיר", היו רק חלק מהאמירות החריפות שהופנו כלפי האוכלוסייה החרדית.
מחלוקת פנימית משסעת את המגזר החרדי סביב עצם קיומה של הלוויה המונית בימים אלה וסכנותיה, כשנערכת בשטח פתוח, מול הפגנות האלפים בבלפור. אולם נדמה כי על האקסיומה הבאה קשה להתווכח: החרדים, לפחות ברחוב הכללי, נתפסים כחיים בתוך בועה; כאוטונומיה בעלת חוקים משלה, כזו שלא סופרת את המדינה.
ועל כך אני מבקש לומר לכם, ידידיי החילונים, אתם טועים. טועים מאוד, אפילו. אנחנו ממש לא אנרכיסטים, אך יש בתוכנו חלקים שצריכים ניעור כדי לחזור לשוליים שמהם הגיעו. ניעור פיננסי יעשה את העבודה טוב יותר מכל אכיפה משטרתית פיזית. שלילת תקציבים וקנסות כבדים למפרי החוק שבינינו, יספיקו.
שוליים בלתי מאיימים, בדרך כלל
להבדיל מהתדמית שנוצרה לציבור החרדי, ברובנו הגדול אנחנו אזרחים שומרי חוק שלא ששים להתעמת עם רשויות המדינה. רובנו מבינים היטב כי את השלטון לא ניתן לנצח. הוא חזק יותר, עם סבלנות ארוכה יותר, ובעיקר עם אין-סוף משאבים וזמן.
כך זה נראה כשהשוליים משתלטים על השיח
(צילום: רפי רודניק, י.ר, שמוליק K)
כוחם הגדול של החרדים נבע תדיר משני אלמנטים: קהל מלוכד ונטילת חלק משמעותי בשלטון. הם שהפכו דמויות גדולות כמו החזון איש, הרב שך והרב עובדיה יוסף למייצרות ולמעצבות זרמים חדשים וזהות רוחנית ותרבותית. ש"ס ודגל התורה הפכו לתנועות מפוארות ומשמעותיות ברחוב הישראלי לא רק בשל גדלותם הבלתי מעורערת של מנהיגיהן, אלא גם בשל יכולתן להפנים את החיוניות שבאורח חיים נורמטיבי, ואת חשיבותו של מנהל תקין ומדיניות ציבורית.
מכאן מוכנותו של הרב שך לשתף פעולה עם משרדי הממשלה בישיבות, בתלמודי התורה ובסמינרים, ומכאן הדחתו הבלתי פופולרית של אריה דרעי בזמנו, על ידי הרב עובדיה יוסף, משזה נתפס ברחוב הישראלי כבלתי ראוי לעמוד בראש תנועה נורמטיבית.
הגורמים שסירבו לעשות זאת, כמו "העדה החרדית" ולימים "הפלג הירושלמי", הפכו לשוליים בלתי מאיימים, כמעט אזוטריים בציבוריות החרדית. עם "העדה החרדית" המונה רק כמה אלפי משפחות אין איש מדבר, ואנשי "הפלג הירושלמי" מצאו עצמם מבודדים ומפוררים בסכסוכים פנימיים, מארגנים הפגנות זעומות המתאפשרות רק בשל אורך הרוח שמגלה המשטרה. גם הם יודעים, שאילו רק חפצו רשויות החוק, היו חייהם הופכים לבלתי נסבלים והפגנותיהם היו מטואטאות לכל רוח.
גם אנשי האדמו"ר מוויז'ניץ שצוטט לפני כשבוע כמי שמורה לפתוח את תלמודי התורה, הבינו זאת היטב. שעתיים לאחר פרסום הדרשה בכל מהדורות החדשות, הם תפסו כי אי אפשר לפתוח את המוסדות באופן לעומתי, ומיהרו להבהיר כי האדמו"ר לא התכוון לכך. למחרת לא נפתחו מוסדות החינוך של החסידות.
אנחנו לא הם
אז מה זה אומר? בראש ובראשונה, שהחרדים הם מגזר נורמטיבי על אף התמונות העולות חדשות לבקרים מהפרות משמעת נקודתיות, שאינן מייצגות כלל ועיקר את המגזר כולו. וזה אומר גם שהמגזר החרדי מבקש לשמור על קשר רציף עם מוסדות השלטון. החרדים ממש לא חפצים להפוך כולם לעדה החרדית ואפילו לא לפלג הירושלמי.
וכאן תפקידן של רשויות המדינה - לישר את הערוץ הנורמטיבי הזה, שבו צומחים מעת לעת גורמים שוליים שלא רק מפריעים לרוטינה הזו לעבוד, אלא גם מצליחים לחלחל אל תוך המיינסטרים ולהטיל גם אותו אל תוך המערבולת. נגד הקולות הללו צריך לפעול.
את זה אפשר לעשות רק דרך נטילת האדן החשוב שעליו נשענת החרדיות הישראלית: ההשתתפות בשלטון, דרך איום בניתוק הקשר האינטגרלי הזה, או במילים אחרות - שלילת תקציבים מיידית וקנסות כבדים מול מפירי החוק. המספרים העצומים של האוכלוסייה החרדית – למעלה ממיליון בני אדם – בפשטות, אינם יכולים להרשות לעצמם התפרצויות כאוטיות שיפריעו להמשך קיום את חייהם הפיזיים, הרוחניים והתרבותיים, ללא שותפות מלאה בשלטון הנורמטיבי.
האוכלוסייה הגדולה והנורמטיבית הזו לא מעוניינת בכאוס הזה. כאמור, הרי איננו אנרכיסטים. אנו בסך הכל מבקשים, כמו כל אזרח נורמטיבי, את עזרת השלטון. ביום שבו יחילו קנסות מוגדלים, כמו גם שלילת תקציבים ממפירי החוק, ישקוט הרחוב החרדי - והקבוצות הרעשניות, הפראיות והנרגנות יהפכו, עם "העדה החרדית", לשוליים לא רלוונטיים של הציבוריות הישראלית.
