בית הכנסת "סלאת לעזאמה"
(צילום: יוסף סאפין)
כמעט 530 שנים לאחר שהוקם, יעמוד השנה לראשונה "בית הכנסת של המגורשים" - "סלאת לעזאמה" שבמרקש, מרוקו - שומם ממתפללים. בית הכנסת נבנה במלאח (הרובע היהודי העתיק של מרקש) בשנת 1492, למגורשי ספרד (ומכאן כינויו). הוא ידע ימים מפוארים: "היה תענוג להתפלל ב'סלאת לעזאמה'", נזכר איזאק אוחיון, מנהל בית הכנסת ובית העלמין. "בכל יום התקיימו בו בין 14-10 מניינים, ופעל בו תלמוד תורה שבו למדו לא פחות מ-500 בני אדם".
עם השנים הלכה הקהילה והתמעטה, וכיום היא מונה פחות ממאה אנשים, חלק ניכר מהם מבוגרים. "אנחנו מתמעטים מאוד והולכים", אומר אוחיון בעצב. "אנחנו השומרים האחרונים. מחזיקים את המפתחות של בית הכנסת ובית העלמין, שומרים עליהם עד שירחם ה'".
"המבוגרים מפחדים לצאת מהבית"
לפני כחמש שנים הקים יהודי ישראלי-מרוקאי בשם קובי יפרח מוזיאון יהודי בבית הכנסת, וזה הפך למוקד תיירות פופולרי שאותו פוקדים מידי יום כ-500 בני אדם. בית הכנסת קיים בכל יום תפילת שחרית, וביום כיפור היו פוקדים אותו 50 אנשים, שחלק ניכר מהם היו ישנים בבית הכנסת.
השנה נסגר המוזיאון על בריח, וגם בית הכנסת, לראשונה מזה מאות שנים, סגר את דלתותיו. "בפעם הראשונה לא יהיו לנו תפילות בימים הנוראים", אומר יפרח. "אין כמעט מתפללים, וגם התיירים חדלו מלהגיע. המבוגרים מפחדים לצאת מן הבית. את התפילות נקיים בבית הכנסת 'בית אל' שבעיר החדשה, השייך לז'קי קדוש".
מספר המתפללים גם בעיר החדשה יהיה נמוך: "בראש השנה היינו 16 אנשים, ביום כיפור נהיה קצת יותר, אבל לא נגיע ל-30", אומר אוחיון.
"הקהילה דואגת לנצרכים"
מגיפת הקורונה פגעה במרוקו בשיעור דומה למתרחש בישראל. "ישנם קרוב לאלפיים נפטרים, ומספר אלפים נדבקים מידי יום. רק עכשיו החלה התיירות לחזור לעצמה, אך אנחנו לא רואים צפי של תיירים ישראלים ויהודים", אומר יפרח.
איזאק אוחיון
בגל הראשון שפקד את המדינה נפגעו קשה היהודים. כ-16 בני אדם מן העיר קזבלנקה נספו במגפה, והאירוע פגע קשה במורל הקהילה: "במכה הראשונה היוו היהודים כ-10% מכלל הנפטרים במרוקו. זה היה עצוב ולא פשוט". יפרח ואוחיון מספרים על פחד ממשי הפוקד את היהודים המבוגרים של הקהילה: "אנשים לא רוצים לצאת. אחרי המכה בקזבלנקה, כולם שומרים על עצמם".
כיצד מתמודדים עם הבדידות של חברי הקהילה המבוגרים?
"אנחנו בקשר עם כולם", אומר אוחיון. הוא מספר כי בראש השנה צעד במשך מספר שעות מבית לבית על מנת לתקוע בשופר למבוגרים שחששו להגיע לבית הכנסת. הקהילה גם דואגת לנצרכים ונעזרת ברב יאשיהו פינטו ששלח השנה בחגי פסח ותשרי חבילות של יין, בשר ומצרכים לכלל הנזקקים במרוקו. "אנחנו היהודים ממוקמים מבחינה כלכלית במעמד הבינוני ומטה", אומר אוחיון. "אין לנו כמעט עשירים, אבל עם העזרה של הרב והסיוע הקהילתי אף אחד לא נשאר רעב".
"לא נוותר על שום תפילה"
למרות המצב העגום חברי הקהילה מתכוונים לקיים את התפילות ביום הכיפורים כסדרן: "לא נוותר על שום תפילה, גם לא על 'יהי רצון' אחד". לקהילה מסורת עתיקה ביום כיפור. על כניסת הצום נוהגים להכריז בדרך לא שגרתית: הגבאי עולה אל גג בית הכנסת ותוקע בשופר. הניגונים בקהילה הם עתיקי יומין, ומבוססים כולם על פיוטיהם של גדולי יהדות ספרד, אבותיהם של המגורשים - רבי אברהם אבן עזרא ורבי יהודה הלוי. בתפילת המנחה נוהגים לשיר ברוב רגש את הפיוט "עת שערי רצון להיפתח".
אוחיון מספר בגעגוע על רגעי השיא בתפילה הייחודיים לקהילה: "בכל שבת אנחנו נוהגים לברך את חיילי צה"ל אך גם את המלך, במעמד פתיחת ההיכל: 'הנותן תשועה למלכים, הוא ינצור ויעלה מעלה-מעלה את כבוד אדוננו סידנא מוחמד השישי, שה' ישמרהו ויצילהו ויעמיד אותו על ממלכתו וייטב ליהודים' וכו'".
"ביום כיפור מקבל היחס היהודי למלוכה ביטוי בולט יותר: כל אנשי הממשל והצבא בעיר מרקש מגיעים לבית הכנסת, ובמעמד פתיחת ארון הקודש, אל מול ספרי התורה, מברכים האורחים שאינם יהודים את המלך ואת הרשויות בממלכה". לברכות זוכה המלך גם במעמד תפילת "כל נדרי".
אנשי הממשל והצבא לא יגיעו השנה לבית הכנסת, אך הברכות והמנהגים ימשיכו כסדרם גם מחוצה לו. אוחיון ויפרח מצפים בכליון עיניים לחזרה לשגרה, למאות היהודים שהיו פוקדים מידי יום את בית הכנסת והמוזיאון. על התפילה המרכזית שתינשא השנה נדמה ששניהם מסכימים: "אבינו מלכנו מנע מגיפה מנחלתך", אבל גם "מכל העולם, לא רק היהודים".
סייע בהכנת הכתבה: יוסף סאפין.
