בימים האחרונים יוצא לי להיחשף לשלל תגובות מהשטח לגבי ההתנהלות של "החרדים" בקורונה. את המרכאות שמתי בכוונה, מאחר ולא מדובר בבעיה חרדית כלל-מגזרית אחידה, אלא במספר בעיות של מספר קהילות, כאשר כולן יחד - מיליון ומאתיים אלף איש במדינת ישראל – הם "החרדים".
לא נכחיש, בתוך המספר העצום הזה יש לא מעט אנשים פרטיים שלא מצייתים להנחיות, שנדבקים ומדביקים. אך חשוב להבין שהם אינם עושים זאת בגלל אידיאולוגיה חרדית כלשהי, אלא בגלל מצוקה: צפיפות, משפחות גדולות, חוסר בתעסוקה וביכולת תקשורת מקוונת, מקרי רווחה ועוד. לרוב מדובר באנשים שרוצים לשמור על ההנחיות אבל קשה להם. מאוד. את הבעיות של קבוצה זו המדינה מכירה היטב. הן לא שונות מהותית מבעיות של לא-חרדים אחרים בישראל, ויש לטפל בהן במלוא האמפתיה.
הבעיה הקריטית נוגעת לאנשים שלא מצייתים ממניע אידיאולוגי. אנשים המשתייכים לקבוצות שחלקן מתנהלות כמו מאפיה משועממת - וחלקן קבוצות של קהילות צייתניות שבראשן עומד איש אחד, שרק על דעתו יקום וייפול דבר; ודעתו לא בהכרח עולה בקנה אחד עם דעת ביבי וגמזו או עם דעת המומחים. מה לעשות.
שמתי לב לדבר מעניין: התגובות הכי חריפות למתרחש לא מגיעות מחילונים או מדתיים, אלא דווקא מחרדים כמוני, מרוב המגזר החרדי, מ"החרדים". מאותם אלה שלעניות דעתי, מקפידים יותר מהישראלי הממוצע על הנחיות הקורונה. מקפידים באופן דתי ואדוק.
אז למה זה ככה?
ראשית, מפרי החוק הללו מאיימים עליי ועל משפחתי הרבה יותר משהם מאיימים על החילוני בתל אביב או על הדתי בשומרון. הם קונים בסופרמרקט שלי.
כך זה נראה אמש בשמחת בית השואבה של חסידות דושינסקיא בבית שמש
(טוויטר ישראל פריי)
אם היינו זבוב על הקיר בכל מיני פורומים פנים-קהילתיים, היינו שומעים: "אצלנו מפרידים בין אשכנזים לספרדים, ככה זה". "אצלנו מטפלים בפדופילים בתוך החסידות, הכי טוב לדעתנו". וגם, "אצלנו נותנים כדורים פסיכיאטריים לבחורים בני 15 לדיכוי היצר המיני"
שנית, לנו "החרדים" יש היכרות קרובה עם הקהילות הללו. אנחנו יודעים איך הדברים מתנהלים שם כבר עשרות שנים, איך נשללות זכויות הפרט כדבר שבשגרה, איך בין ערכי "בין אדם לחברו" ובין התנהלות קהילתית זו או אחרת לא תמיד יש קשר, איך קבוצות חרדיות מסויימות רגילות לנהוג בחוסר דעת ובחוסר דרך ארץ. והכול בשם הדת, כמובן.
חשוב להכיר את כל תתי-המגזרים, חשוב שלא לקחת מיליון איש כמקשה אחת, מכל הסיבות הנכונות: אי-הכללה, הכרת המגזר על שלל קהילותיו הנפלאות, הגברת האחווה והנמכת הקיטוב והשנאה. אבל חשוב להכיר גם בסיבה נוספת: צריך לדעת איך לטפל בפשיעה של המגזר. ואת זה אין למדינה שום מושג איך עושים.
אנחנו נוכחים לראות בימים אלה שישנו חור שחור של מדיניות לגבי סוגיות עקרוניות: מתי מכבדים התנהגות וערכים שונים של מגזר כי כך ראוי וליברלי? מתי הזמן לומר שמתרחש פשע קהילתי שיש צורך לטפל בו ביד קשה? מתי חופש הקהילה לגיטימי - ומתי מנהיגי קהילות רומסים את חופש הפרט?
הכי קל לא להתערב
מה אכפת לנו מבעיות של חסידות מסויימת? לא אתם ולא אני נפגעים מהסיפור, רק כמה חסידים חסרי קול. אבל מה, עכשיו פתאום קורונה - ופתאום ההרגל ההיסטורי של מנהיגי קהילות לקחת את החוק לידיהם, פוגש את כלל אזרחי מדינת ישראל.
אחת הבעיות הקשות של ערכי העולם המערבי, של הליברליזם וזכויות האדם, היא שלכל אחד ישנן זכויות שוות, כולל פושעים ופוגעים, כולל מי ששוללים את זכויותיהם של אחרים מבלי הנד עפעף.
אנשים נפגעים, והמדינה חייבת להתערב, להיכנס לעולמות הללו ולהתחיל לחשוב על תוכניות מחקר ופעולה. עכשיו כולנו טועמים רק את קצה הבעיה שקיימת כבר שנים. בוקר טוב לנו
דומה כי הליברל המערבי חי בבועה משלו, שבה כולם חושבים כמוהו. הוא לא מסוגל להפנים שישנם אחרים שלא מחזיקים בסט ערכים זהה, שלא מאמינים בדמוקרטיה, שוויון וחירות, ושמנצלים את החופש הניתן בשם ההכלה והגיוון, כדי לשלול את זכויות הפרט של אנשי קהילתו.
אם היינו זבוב על הקיר בכל מיני פורומים פנים-קהילתיים, היינו שומעים את האמירות: "אצלנו מפרידים בין אשכנזים לספרדים, ככה זה". "אצלנו מטפלים בפדופילים בתוך החסידות, הכי טוב לדעתנו". וגם, "אצלנו נותנים כדורים פסיכיאטריים לבחורים בני 15 לדיכוי היצר המיני, מה רע, זה רק מפריע להם בקדושה".
זה לא בסדר
אנשים נפגעים, והמדינה חייבת להתערב, להיכנס לעולמות הללו ולהתחיל לחשוב על תוכניות מחקר ופעולה. עכשיו כולנו טועמים רק את קצה הבעיה שקיימת כבר שנים. בוקר טוב לנו.
אינני יכולה שלא לחשוב על אחד המודלים האנושיים, כזה שהצליח להתמודד יפה עם פשיעה גואה - רודי ג'וליאני. זה שבשנות כהונתו כראש עיריית ניו-יורק ירדו מעשי הפשיעה הכללית ומקרי הרצח בעיר באופן מובהק. הוא הנהיג מדיניות של אפס סובלנות גם לגבי פשעים קלים. הוא הכניס לכלא פושעים בהמוניהם, ונכנס חזק במשפחות הפשע בעיר.
איך ומדוע הצליח דווקא רודי ג'וליאני באתגר שרבים וטובים לפניו נכשלו בו חרוצות? ובכן, בניגוד לקודמיו, הוא הכיר את עולם הפשע מקרוב: רודי ג'וליאני הוא בן לאב מאפיונר ולאם ממשפחת פשע. הוא גדל שם.
מי שמכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, את המאפיינים הסוציולוגיים של תתי-קהילות, יודע איך להתמודד עמן. יודע מתי עת לאהוב ולחבק ומתי עת לבער ולהוקיע. מה נכלל תחת גיוון מגזרי ופלורליזם, ומה מהווה פגיעה בלתי נסלחת בזכויותיהם של חפים מפשע.
מקבלי ההחלטות - לא עושה רושם שאתם מכירים מספיק, אולי תתחילו מזה שתתחילו להכיר?
פורסם לראשונה: 20:15, 07.10.20
