הרב ד"ר שוקי רייס על "שואת האיראנים"
(באדיבות מכללת הרצוג גוש עציון)
על העיר אחמתא כנראה פחות שמעתם. היא מוזכרת רק פעם אחת בכל המקרא. אבל על המדאן – העיר האיראנית – כנראה שמעתם יותר. המדאן היא אחמתא העתיקה, והיא גם מזוהה על ידי היהודים כשושן, בירת הממלכה הפרסית שבה התרחש נס פורים, ובה מצויים גם קבריהם המשוערים של אסתר ומרדכי.
מקום הקבורה הזה הוא בעל משמעות גדולה מאוד ליהודי איראן ואף עבור תושבי המקום שאינם יהודים, שמוצאים בו קדושה. ד"ר תמר עילם גינדין, חוקרת איראן הקדומה, מתארת באתר שלה הפגנה גדולה של סטודנטים שהתקיימה לאורך תקופה ליד ציון הקבר של מרדכי ואסתר. עשרות סטודנטים מחו על כך שהאתר הפך להיות מקום קדוש, "אתר מורשת לאומי" ומוקד עלייה לרגל ודרשו את הסרת הכתובת המציינת אותו כאתר עלייה לרגל.
בשלטים שנשאו ציינו את המספר 77 אלף – המציין מבחינתם את "שואת האיראנים". מדובר במספר הפרסים שנהרגו, על פי המגילה, לאחר ביטול הגזירה על היהודים. בעקבות כך הוחלט לבטל את מעמדו של המקום כ"אתר מורשת לאומי", אבל לאחר שתושבי המדאן הלינו והפגינו נגד ההתנערות הממשלתית מקברי הצדיקים שבעירם - הוחלט להשיב את המקום למעמדו הקודם. זה לא ביטל את המחלוקת המוסיפה להתקיים. רק לפני כחודשיים הוצת הקבר.
אקט של הגנה עצמית
הטענות על "שואת האיראנים" מעלות את השאלה האמנם אנחנו חוגגים כיום למעשה הרג של אנשים תמימים וחפים מפשע - וכיצד ניתן להסביר את האירוע שמתואר בכזו חגיגיות במקרא? בעיון בפסוקי המגילה אפשר למצוא את התשובה לשאלות הללו לפחות באופן חלקי.
2 צפייה בגלריה
הפגנת סטודנטים מחוץ לאתר קברי מרדכי ואסתר. על השלטים נכתב: "שואת 70 אלף איראנים, ועל שלט הכניסה עדיין כתוב 'מקום עלייה לרגל'"
(asriran.com)
כאשר ניתנה באיגרת המלך הזכות ליהודי שושן הבירה להגן על עצמם, כתוב: "ויכתוב בשם המלך אחשוורוש ויחתום בטבעת מלך אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר, להיקהל ולעמוד על נפשם" - כלומר, יש להם זכות להגן על עצמם.
"להשמיד להרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז" - ניתנה להם הרשות להרוג את מי שמאיימים על בטחונם, ולא זו אף זו - לבזוז את השלל. בפרק הבא (ט', ט"ו) הצו הזה מתממש: "וייקהלו היהודים אשר גם ביום ארבעה עשר לחודש אדר, ויהרגו בשושן 300 איש ובביזה לא שלחו את ידם... ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם חמישה ושבעים אלף, ובביזה לא שלחו את ידם".
מה פשר ההדגשה הזאת שלא לקחו את השלל, על אף ההיתר? אלא שהפסוקים הללו מדגישים ומחדדים כי אין המדובר בטבח עם שביצעו היהודים בתושבי פרס, במטרה לבזוז את השלל - אלא אקט של הגנה עצמית מפני מי שהיו מעורבים תקופה ארוכה באנטישמיות קשה בעקבות האגרות של המן להשמדת כל היהודים.
"והיהודים אשר בשושן נקהלו בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו ונוח בחמישה עשר בו, ועשו אותו יום משתנה ושמחה": המגילה מדגישה כי חגיגות הפורים אינן חגיגות ניצחון אלא יום מנוחה מפני האויבים, "כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחודש שנהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב".
עם ישראל לא חגג מעולם ניצחונות, ובוודאי שלא הרג (בחגים הדתיים). אם עם ישראל מציין משהו, זה את המנוחה, את ההפסקה, את השחרור מהמועקה ומן המצוקה ומהאיום. בשני הדגשים הללו ברור, אם כן, כי למעשה לא מדובר פה בהרג סתמי או ב"שואה", אלא במלחמת הגנה מפני האויבים – ואת זה אנחנו מציינים לדורות.
