ביום שבו עברתי מאנגליה לבלפסט שבצפון אירלנד, לא הצלחתי להפסיק לבכות. ברכבת לשדה התעופה בכיתי. נוסעים שלחו לעברי מבטים חטופים חשאיים, ואז הסיטו את המבט. מישהו הציע לשאת במקומי את המזוודה מחוץ לרכבת, מפני שהייתי כה מעוררת חמלה. בסטאנסטד, ייבבתי מעל הכריך שקניתי ב-Pret. התייפחתי גם בשני תאי שירותים שונים.
על אף הדמעות שהזלתי, ביקרתי בבלפסט אינספור פעמים. זה המקום שבו גדל בן הזוג שלי, ואני ביליתי שם בעבר הרבה סופי שבוע. אבל המעבר לבלפסט באופן קבוע, כאישה יהודייה צעירה, היה צעד שלא התכוננתי אליו.
קראו עוד בערוץ היהדות:
+ ציפורה שלי: האישה שהצילה את משה רבנו במילה/ שהרה בלאו
+ הרב קנייבסקי מזהיר: לא להתפנות למלוניות קורונה, "סכנה רוחנית"
+ תם עידן השליטה: ההתפכחות הרוחנית של הישראלים/ רוחמה וייס
אם אתם יודעים משהו על בלפסט, אתם מבינים שהעיר הזו לא ידועה בקהילה היהודית שלה. היא מוכרת בזכות הקתולים, הפרוטסטנטים והסכסוך בצפון אירלנד, המוכר בפשטות גם בשם "הצרות". אם אתם לא יודעים כלום על בלפסט, אנסה להסביר בכמה משפטים, מבלי להמעיט בערכה של ההיסטוריה האירית.
בסוף שנות ה-60 החלו קתולים שחיו בצפון אירלנד, להפגין נגד היסטוריה ארוכה של אפליה אנטי-קתולית מאז החלת השלטון הבריטי הפרוטסטנטי במדינה. מאבקם שאב השראה ממאבק השחורים למען שוויון, במסגרת התנועה לזכויות האזרח בארה"ב. הם דרשו להשוות את הזכויות החברתיות והפוליטיות שלהם לאלו של הפרוטסטנטים, שהיו אז הרוב בצפון אירלנד.
רבים בקהילה הקתולית היו גם לאומנים אירים; הם רצו לאחד את צפון אירלנד עם דרומה, הרפובליקה של אירלנד, כדי שלא יחיו עוד תחת שלטון בריטניה. באותה תקופה, רבים בקהילה הפרוטסטנטית רצו להמשיך ולהיות חלק מהממלכה המאוחדת. המחאות הלא אלימות הובילו לתגובת נגד חזקה, שבתורה הובילה לעימותים אלימים נוספים בין צבא בריטניה, כוחות השיטור המלכותי של אלסטר (RUC), והצבא האירי הרפובליקני (IRA) - ארגון לאומני צבאי למחצה.
"הסכסוך שלהם מושווה לסכסוך שלנו"
"הצרות" – המונח הכללי המתאר תקופה ארוכה של אלימות מגזרית בצפון אירלנד – החלו בשנת 1969, לאחר הסלמת האלימות (לא רבים יסכימו למועד ההתחלה הרשמי, שכן הסכסוך נמשך מאות רבות של שנים). המאבק גבה קורבנות רבים בכל הקהילות בצפון אירלנד. ועל אף העובדה שב-20 השנים האחרונות שורר כאן שלום יחסי, הרי שהפוליטיקה והקהילות בצפון אירלנד נותרו חלוקות.
3 צפייה בגלריה
הכתובת על הקיר, על רקע דגל פלסטין: "אתם נכנסים כעת לדרי החופשית"
(פייסבוק, מרכז המידע הפלסטיני)
הסכסוך של צפון אירלנד מושווה לעתים קרובות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. דגלי פלסטין המתנופפים בשכונות לאומניות איריות אינם מראה נדיר כאן. באופן דומה, בגדה המערבית, תוכלו לראות את דגל הטריקולור האירי.
במקום שבו אני חיה היום, בצידה המזרחי של מרכז בלפסט, אין הרבה לאומנים אירים. ברחוב שלי, עמוס בבתי טרה קוטה טוריים, יש סיכוי גבוה יותר שתיתקלו בדגל ישראלי, וזאת על אף שאני כנראה היהודייה היחידה כאן ברדיוס של קילומטרים. ברחוב שבו אני חיה חיים בעיקר "נאמנים פרוטסטנטים". אנשים רבים בקהילה שלי רוצים לשמור על נאמנותם לבריטניה באותו אופן שבו כל היהודים - כך הם מניחים - בוחרים להיות נאמנים לישראל.
"בבית נהניתי משני העולמות"
הקהילה היהודית בצפון אירלנד קטנה. בבלפסט היא כל כך קטנה, עד שהסבתא שלך יכולה לבשל לכולם בלי להתאמץ. יש כאן רק בית כנסת אחד, אורתודוכסי, עם קהילה המונה כ-70 אנשים. בתקופת "הצרות" עזבו רבים מהקהילה היהודית, ובעשרות השנים האחרונות עזבו עוד יותר יהודים מצפון אירלנד כדי ללמוד ולעבוד, ולא שבו.
3 צפייה בגלריה
בלפסט: השלט בבית שבו נולד מי שהיה נשיא המדינה, חיים הרצוג, הוסר מחשש לחיי התושבים המתגוררים בבניין
חשתי כאן בהיעדרם. בבית, התייחסתי אל היהדות שלי כאל דבר מובן מאליו. זה היה משהו שיכולתי להוציא כרצוני מהקופסה או להסתיר בצד, ובמשך רוב חיי זה עבד. כשהייתי עם משפחתי היהודית בצפון לונדון, חגגתי את השבת עם חלה, ואכלתי את המעדנים המתוקים הכשרים האהובים עליי. אכלתי את עוגת הדבש של סבתא שלי בכל סעודת ראש השנה, ונהניתי מכל הנוחות שיהודי יכול לבקש לעצמו.
יכולתי בקלות להרחיק את "הקופסה" הזו כשהייתי בבית הספר הלא יהודי שלי, או כשיצאתי עם חבריי הלא יהודים. הייתי "האנה מונטנה" היהודייה. חגגתי ונהניתי משני העולמות.
בבלפסט השתוקקתי לאותה תחושת נוחות. הרגשתי שחלק ממני חסר לפתע. הייתי לבד בראש השנה האחרון, מפני שלא רציתי לנסוע בתקופת המגפה העולמית. בכל המדינה הזו אין מאפייה כשרה, ובסופרמרקט שלי מוכרים רק חומוס גרוע. ולמרות שאני גרה ברחוב שבו מתנוססים דגלים ישראלים רבים, אינני מעזה לצאת מהבית עם מגן דוד על צווארי, מפני שאני חוששת מפני תקיפה מילולית – או אפילו פיזית, אף שעד כה לא נשמעו דיווחים על תקיפות פיזיות. אבל היו כבר אירועים שרומזים כי האנטישמיות בצפון אירלנד נמצאת במגמת עלייה ולכן, באופן טבעי, אני נזהרת.
"דורשים ממני להזדהות"
בכל פעם כשאני מדברת עם יהודים שביקרו בבלפסט, הם מספרים לי גרסאות שונות של אותו הסיפור: נהג מונית, מדריך תיירים או כל אדם אחר, שואלים את אותה השאלה: "אז אתם יהודים קתולים, או יהודים פרוטסטנטים?"
למעשה, המשמעות של השאלה הזו היא: "אז מה אתם חושבים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני?" אם תרצו, הרי זו החוויה היהודית הצפון-אירית בהתגלמותה. ראשית, עליך להוכיח שאתה יהודי (תופתע לשמוע כמה אנשים חושבים שאנחנו איזו כת מומצאת). אחר כך, בזמן שאתה חושב על התשובה שלך, האמונה שלך תלויה על כף המאזניים. אתה תהפוך לאחד מהשניים: "היהודי הטוב", או "היהודי הרע".
בקמפוס של האוניברסיטה שלי, חשתי לא פעם שאני צריכה להוכיח שאני יכולה להיות גם יהודייה, וגם נגד הכיבוש. הזהות היהודית שלי לא תמיד צריכה להיות זהות פוליטית, אבל בבלפסט דווקא כן.
כבר שנתיים שאני חיה כאן, ובמשך רוב התקופה חשתי מבודדת, נואשת לחזור הביתה. עם זאת, התחושה הזו אפשרה לי להשיב לעצמי את זהותי היהודית. השנה ייסדתי באוניברסיטה שלי את ארגון הסטודנטים היהודי היחיד בצפון אירלנד. ומתברר שיש כאן יותר סטודנטים יהודים שמזדהים איתי משחשבתי.
החיים בצפון אירלנד מתמצתים בעיניי את המשמעות של להיות יהודי בתפוצות. כשאת לבד, זה עלול להיות מפחיד. אבל כאשר מוצאים אחרים שאיתם אנחנו יכולים להיות יהודים, אני נזכרת שלמרות הכול – ההיסטוריה והטראומה הלאומית שלנו – אני צריכה לחיות כיהודייה גאה בכל מקום שארצה, ללא פחד.
