אני לא יודעת אם אני חרדית. אני חובשת פאה, לובשת חצאיות - אבל אני פמיניסטית. קצת שמאלנית, מרדנית משהו, אוהבת לבדוק גבולות. קיבלתי חינוך חרדי במשפחה חרדית, הייתה לי ילדות פריבילגית משהו, אבל כמזרחית זה היה בלתי נמנע לחטוף גם כמה כאפות. סבלתי מגזענות ומהדרה, והתקוממתי מול השובניזם שבדת.
כמו חבריי וחברותיי למגזר גדלתי עם גאוות יחידה, רק שאצלי היא חלפה מהר מאוד ונעלמה לה. לצד הקסם, המסורת והקהילתיות, ראיתי יותר מדי עוולות. בשלב מסויים בזתי לה, לחרדיות המנותקת הזאת, המתבדלת, השמרנית. זאת שחוששת משינויים. הרגשתי אחרת.
אהבתי לקרוא הכול, רציתי לטרוף את העולם, הייתי ונשארתי דעתנית וחסרת פחד. אני לא הם, תודה. שנים התעקשתי להיקרא דתייה, רק לא חרדית. כמו ציפור שנמלטה מהכלוב שלה, לא רציתי להביט אחור. לא ממש ידעתי מי אני, ידעתי מה אני לא. דיברתי גבוהה על חרדיות חדשה, על פמינזם הלכתי, על שילובים מאתגרים והחיים בקונפליקט.
אני דוסית מפיצת מחלות
אבל הקורונה שירטטה מחדש את קווי המיתאר שלנו. החזירה אותנו למסגרות, ובנתה חומות סביב כל מגזר. היא החזירה אתנו בעל כורחנו למקורות שלנו, לזהות הבסיסית. פתאום ההיכרות היא שוב שטחית, וההכללות גסות.
אני כבר לא פרי אקזוטי או דמות צבעונית, וגם לא דוסית מחמד אמיצה. אני דוסית וזהו. מפיצת מחלות ומצפצפת על החוק. נתקלתי בזה במעלית בהרצליה. מישהי תקעה בי מבט מלא שאט-נפש ונבחה עליי שאשים את המסכה על האף. כמעט שנבחתי עליה בחזרה: "את באמת מטיפה לי עכשיו? לי שעסוקה בלהטיף למגזר שלי מהבוקר עד הערב? הרי אני המבקרת הראשית שלו. מה את יודעת עליי בכלל?"
זה היה שיעור חשוב. הראש יכול להיות מפוצץ ממחשבות רדיקליות על חופש, מהפכות והתרת גבולות; את בטוחה שאת שיא הליברליות, אבל בשביל החילוני מהצד את לא שונה מהחרדית ההיא במאה שערים.
אני לא מתכוונת לדברר את המגזר
אני לא מתמסכנת. אני לוקחת אחריות ומקבלת בהבנה את הביקורת כלפי המגזר שממנו באתי. התקשורת כמובן מעודדת את השיח הזה, וחלק מהתגובות איומות ממש. יש לי יחסים מורכבים עם המגזר החרדי. אנחנו לא חברים טובים. אבל גיליתי שהייתי קצת תמימה.
הראש יכול להיות מפוצץ ממחשבות רדיקליות על חופש, מהפכות והתרת גבולות; את בטוחה שאת שיא הליברליות, אבל בשביל החילוני מהצד את לא שונה מהחרדית ההיא במאה שערים
שנים שלחמתי את מלחמתן של קבוצות מיעוט נרדפות. נאבקתי למען זכויות נשים מכל מגזר, הפגנתי עם האתיופים, למדתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומחיתי נגד שנאת ערבים ונגד שלילת הזהות שלהם. נאמתי בלהט על חשיבות מחאת השחורים באמריקה, אבל עידן הקורונה חשף בפניי דווקא את מלוא כיעורה של רדיפת החברה החרדית.
לא נעים להרגיש שנואה ומורחקת. חשבתי שאני כבר לא כזאת, ופתאום כולם מסמנים אותי ככזאת בדיוק. אני לא מתיימרת לדבר בשמם של זרמים בחברה החרדית שאין לי שיג ושיח איתם. יהיו בהם שיגידו שאני שגרירה נוראית, שאני עושה חילול השם, ובוודאי שאין לי עניין לדבר בשם מגזר שרואה בי את השוליים שלו, ושלא יבחר בי לעולם לייצג אותו.
איש לא מינה אותי לתפקיד הדוברת של החרדים שמפרים את ההנחיות, וזה יהיה פטרוני ומתנשא אם אנסה לעשות זאת. אני לא יודעת מה זה לצאת להפגנות ולהרגיש שהדת שלי בסכנת קיום. אין לי אמונת חכמים עיוורת.
השנאה הקולקטיבית סוגרת עלינו
אנחנו, החרדים החדשים, הפתוחים והמודרנים בזים בינינו לבין עצמנו לפלגים האלה, הבטוחים שהם במלחמת חורמה נגד "הצוררים" שבאים להחריב את עולם התורה ולומדיה. נעים לנו להרגיש נאורים וחכמים מהם. אנחנו מגחכים לשמע שמו של הנכד של "גדול הדור" - ומגלגלים עיניים כשהמיינסטרים החרדי מאשים אותנו בליברליות יתר.
זה כל כך מתיש לזייף. במקום לנקות אנחנו רק עסוקים בלהסתיר לכלוך. זה קשה פי כמה, וגם לא מספק. ויותר מהכול, זה מסריח למרחוק ואפילו המסכות לא יעזרו
אבל לא עוד. השנאה הקולקטיבית סוגרת עלינו מכל הכיוונים, ודורשת מאיתנו תשובות. היא דוחקת בנו לבחור כבר צד, וגם לצעוק אותו בקול. וכך הופכים חלק מאיתנו למליצי יושר, שזה חמוד ומוערך בעיניי, ואחרים שותקים במבוכה.
היו שאמרו בהתחלה שמדובר במיעוט בלבד, זה שאינו מייצג. אבל הטיעון הזה לא החזיק הרבה. היו שביקשו מהחברה הכללית לשים לב לקהילות אחרות שלוקחות אחריות, כמו הספרדים וחסידויות מסויימות שהפתיעו לטובה, אבל האמת היא שאף תשובה איננה נכונה. כי החרדיות כבר מזמן לא רק דת, אלא תופעה חברתית שמורכבת מכל כך הרבה סוגים וזרמים. ואם אנחנו, חרדים שאכפת להם, לא ניקח אחריות כדי לעשות סדר ולהבין איך היא עובדת; לנסות לגבש אותה לזהות מלוכדת ואחידה - לנצח נמצא את עצמנו מדבררים את המגזר הזה.
עלו עלינו
אולי במקום לעבוד כל כך קשה על השיווק ויחסי הציבור של המגזר החרדי, פשוט נתחיל לעבוד באמת? נתחיל להכיר את המורכבות, וננסה לאחד בין בליל הזרמים שמרכיב אותנו. אולי במקום להסביר לכל העולם מי אנחנו ואיך צריך להתנהג איתנו, נלמד להתנהג זה אל זה.
החרדיות היא כבר מזמן לא רק דת, אלא תופעה חברתית שמורכבת מכל כך הרבה זרמים. ואם אנחנו, חרדים שאכפת להם, לא ניקח אחריות כדי לעשות סדר, לנצח נמצא את עצמנו מדבררים את המגזר הזה
ראשית, נתמקד ביצירת הנהגה חדשה שאכפת לה, נשקיע בהסברה פנימית, במנהיגות מאחדת ולא מפלגת - או כזאת שמעצימה הבדלים בין עדות, קהילות ומינים. נצמצם את הביקורת הפנימית שלנו אלה כלפי אלה, זאת שאנחנו הכי טובים בה. ניפרד מתחושת האקסלוסיביות שמדביקה תוויות בלי הכרה, מסמנת מי ראוי להיקרא "חרדי" ומי לא.
זה כל כך מתיש לזייף. מה הפלא שאנחנו עם הלשון בחוץ? במקום לנקות אנחנו רק עסוקים בלהסתיר לכלוך. זה קשה פי כמה, וגם לא מספק. ויותר מהכול, זה מסריח למרחוק ואפילו המסכות לא יעזרו. די, עלו עלינו.
אז בימים אלה אני בוחרת לא להיעלב מהביקורת החיצונית, ועושה חשבון נפש פנימי לי ולמגזר שלי. אנחנו הרי מכירים היטב את הבעיות שלנו. בואו נפעל לתקן ולשנות, לנקות ולהבריק. הריח הטוב כבר יגיע מעצמו.
הכותבת היא פעילה חברתית בארגון "נבחרות"
