מתוך "ישמח חתני"
(באדיבות קשת)
בתוך המולת המלחמה הסתיימה קצת בשקט אחת הסדרות המתוקות שנראו על המסך הקטן, שעובדה מסרט שהצליח לא רע על המסך הגדול רק חמש שנים קודם לכן. "ישמח חתני" שמה במרכז את הספרדים הדתיים של ירושלים, הזן הפחות מוכר לעומת המגזר הספרדי-מסורתי או חרדי. פרופ' נסים ליאון, היסטוריון וסוציולוג החוקר חרדיות ומסורתיות מזרחית, טבע את המושג "חרדיות רכה" כבר בשנת 2010, בספר הנושא שם זה, ועקב בעניין אחר הדמויות המתוסרטות שהוא מכיר כל כך טוב מהחיים עצמם.
העלילה מתחילה ומסתיימת בבית הכנסת, וסביבו נע צירה – ופרופ' ליאון מספר על בתי הכנסת הללו שהולכים ונעלמים בגלל "תהליך התחרדות שפוגש קהילות מזרחיות שלא התחנכו במערכות החינוך החרדיות", ובשל "החרדיות שנכנסת כתו-תקן, כאורח חיים אל בית הכנסת".
לדבריו, לא מעט קהילות ספרדיות "של פעם", נינוחות ומקבלות, שגם לא מחביאות נשים וגם לא מתפשרות על עניינים הלכתיים, "נכבשות" על ידי תרבות חרדית. "את הקול של יחזקאל, החזן הזקן, כבר לא שומעים, וגם עזרא העיראקי כבר לא תוקע בשופר כמו פעם", הוא אומר. "במקומם נכנסים רב צעיר או בחור ישיבה שנשכר על מנת לקרוא בתורה, ואז הוא אומר לעצמו - ובהמשך גם לקהל – למה שלא נאמר דבר תורה לפני קריאת התורה או לאחריה? הלא כך, הוא מסביר, לימד אותנו מרן הרב עובדיה זצ"ל.
2 צפייה בגלריה
"כך, למשל, הנשים יחבשו מטפחת לבנה בעזרת הנשים, אבל לא בטוח שימשיכו איתה בדרך לעבודה. הם אנשים דתיים לכל דבר, אבל הם לא בהכרח אנשים הלכתיים. ההלכה שלהם זו המסורת"
(צילום: אתיאל ציון )
"דבר התורה הופך לשיעור, השיעור סוחף אנשים, ואם הרב הצעיר מספיק מוכשר, הוא צובר גרעין תמיכה שבהמשך הופך לקהילה, ואז למוסדות חינוך לבנים ולבנות, כולל אברכים ועוד. התהליך הזה לא מתרחש ביום אחד, אבל אנחנו עדים לו בעשרות ערים ברחבי ישראל".
החרדיות שהחייתה קהילות
המונח "חרדיות רכה" שטבע ליאון, כבר חרג מהטרמינולוגיה של המחקר הסוציולוגי, והוא מתאר את היכולת של הרבנים החרדים להכיל את היהדות האחרת, זו שלא גדלה בהכרח על דפוס החיים החרדי, הישיבתי, ההלכתי-הטהור. "היכולת לייצר יחסי גומלין וקשר רציף עם ציבור שאיננו חרדי היא לא דבר של מה בכך", פרופ' ליאון אומר. "אני לא מתכוון רק ברמה הפרגמטית, היומיומית. גם הכלה של מציאות אחרת, של העלמת עין מאקטים לא קלים למנטליות החרדית - שורת התנהגויות ומנהגים מסורתיים ללא כל מקור הלכתי, למשל - הן דרישות בסיסיות מן הרב הצעיר, שמבין שעליו בפשטות ללמוד שפה חדשה".
אז איך הוא עושה את זה?
"הרב עובר תהליך תיאולוגי פנימי, שמצליח לחבר ולייצר רצף בין 'החרדי המושלם' ליהודי המסורתי. כך, למשל, אחד הרעיונות המרתקים שבהם נעשה שימוש הוא מוסד התשובה - כרעיון שכולנו שותפים לו. כולנו לא מושלמים, וגם הרב מציג את עצמו כמי שמצוי בתהליך תמידי של תשובה כמו הקהל שלו, והם מוצאים לפתע קורת גג משותפת".
"דבר התורה הופך לשיעור, השיעור סוחף אנשים, ואם הרב הצעיר מספיק מוכשר, הוא צובר גרעין תמיכה שבהמשך הופך לקהילה, ואז למוסדות חינוך לבנים ולבנות, כולל אברכים ועוד. התהליך הזה לא מתרחש ביום אחד, אבל אנחנו עדים לו בעשרות ערים ברחבי ישראל"
פרופ' ליאון מצביע על לא מעט דמויות, מוכרות יותר ופחות, שהחלו כ"כלי קודש" רבניים – חזנים, פייטנים או קוראים בתורה - שנשלחו או אומצו מתוך הישיבות ומתוך עקרון "זיכוי הרבים", הכלה ואהבה לציבור "הפשוט", שמזוהה מאוד עם הרב עובדיה יוסף, ואלה החיו קהילות ענק.
קהילות שזועמות על השתלטות
לצד הקהילות שעברו תהליך של התחרדות או החייאה, תלוי בנקודת המבט של המתבונן - קיים גם מודל נוסף, אופטימי פחות, של קהילות שלא שמחו מהמפגש. "המפגש הזה יכול להוות מקור לסימביוזה, להפריה בין הקהל המסורתי לרב או לקבוצת החרדים - אך הוא גם עלול לייצר לא מעט מתחים המגיעים עד לפירוקו של בית הכנסת", מסביר פרופ' ליאון.
"הרב עובר תהליך תיאולוגי פנימי, שמצליח לחבר ולייצר רצף בין 'החרדי המושלם' ליהודי המסורתי. כך למשל, אחד הרעיונות המרתקים שבהם נעשה שימוש הוא מוסד התשובה - כרעיון שכולנו שותפים לו. כולנו לא מושלמים, וגם הרב מציג את עצמו כמי שמצוי בתהליך תמידי של תשובה"
"עשויים להיות לכך מספר גורמים. למשל, דעה קדומה ביחס למגזר החרדי, או הבנה כי המקום הופקע משליטתם של המתפללים הקבועים לטובת שגרת תפילה, מנהגים וטקסים שלא הכירו. כך, למשל, הרצון לעצב את עזרת הנשים באופן שמרני יותר; לעבות את המחיצות מתוך הנחה כי בית כנסת אמור להיות מקום צנוע; להעביר חלק מתפקידי החזן לרב הקהילה, שמעמדו התחזק מאוד במסגרת החדשה; לבטל מנהגים מסורתיים בטיעון כי אין להם מקור הלכתי ועוד".
ליאון נזכר בשיחה שקיים עם מתפלל מסורתי בבית כנסת שהפך לחרדי. "אבא שלי", סיפר לו המתפלל, "היה נוהג לומר איזה פסוק בערב שבת לפני תפילת 'במה מדליקין'. ניגשתי לרב וביקשתי שנמשיך את המנהג. לא רק שהרב לא קיבל את דבריי, הוא אף אמר שאי אפשר ללמוד מאדם חילוני כמוני הלכה. הייתי בשוק. זו הייתה השבת האחרונה שהגעתי לבית הכנסת וזה בער לי, כי המסורת אצלי בדם. כל המנגינות הבוכריות שהיינו שרים - כל זה השתנה על ידי הרב החרדי החדש, על ידי העבד-כי-ימלוך הזה. אני זוכר שכשאבא שלי היה חי, הוא לא היה מסתכל לו בעיניים כי הוא ידע שהוא צדיק".
להבחין בין "שומרי מסורת" ל"מסורתיים"
בשנים האחרונות מתפתחים לא מעט פרויקטים של "מסורתיות מזרחית", ופרופ' ליאון משוכנע שהם תגובה ישירה לתהליך ההתחרדות המדובר. לדבריו, האנשים שעומדים מאחורי התנועות הללו מסתכלים על תהליכי ההתחרדות, ואומרים לעצמם – זה לא אנחנו. אנחנו מסורתיים, אנחנו לא חרדים, והם מנסים להציג אלטרנטיבה.
2 צפייה בגלריה
"שומרי המסורת נטועים בעולם הדתי, אבל הם לאו דווקא פועלים בצורה הלכתית טהורה". מתוך "ישמח חתני"
(צילום: דורון עופר)
פרופ' ליאון מציג נתונים הקובעים כי רק 18% בלבד מהמגדירים את עצמם מסורתיים, נמנעים מנסיעה בשבת לעומת 98% ממי שרואים עצמם חרדים. ובתווך נמצאים הדתיים הספרדים, שומרי המצוות הלא-פנטיים כמו, למשל, אחיהם החוזרים בתשובה. ליאון מבחין בין "שומרי מסורת" ל"מסורתיים". "אנשים מסורתיים מקיימים זיקה לחיים הדתיים, אך חלק חשוב בחייהם נמצא בעולם החילוני", הוא מדגיש. "שומרי המסורת נטועים בעולם הדתי, אבל הם לאו דווקא פועלים בצורה הלכתית טהורה. כך, למשל, הנשים יחבשו מטפחת לבנה בעזרת הנשים, אבל לא בטוח שימשיכו איתה בדרך לעבודה. הם אנשים דתיים לכל דבר, אבל הם לא בהכרח אנשים הלכתיים. ההלכה שלהם זו המסורת".
"אין, לכאורה, מערכות סוציאליזציה שמחזיקות אותם. כורי ההיתוך של החינוך הדתי או החרדי מעבירים את העמדות הדתיות שלנו לילדינו, והיהודים הללו לא גדלו במערכות שמעבירות את העמדות של הבתים שלהם - ולמרות זאת הם נותרים שומרי מסורת. הם לא נעלמים"
לצד מנהגים שעברו מדור לדור כוללת המסורת הזו גם ביטוי חברתי לאחריות אישית וקהילתית, הנדרשת לדבקות באחווה יהודית. ללאומיות, לישראליות, יש מקום מרכזי בחוויה הזו. ליאון בדק למשל את נשיאת התפילה לשלום חיילי צה"ל, הנאמרת במעמד המקודש של פתיחת ההיכל והוצאת ספר התורה: "באופן מרתק, ככל שבית הכנסת המזרחי מתרחק מהמסורתיות - כך התפילה לשלום החיילים תהיה 'רזה' יותר. ככל שבית הכנסת 'מסורתי' - כך נפגוש וריאציות רחבות יותר של תפילה זו".
כמעט בכל בתי הכנסת הספרדיים מקפידים על תפילה זו. גם אם התפילה לשלום המדינה ("אבינו שבשמיים, צור ישראל וגואלו") לא נאמרת - התפילה לשלום חיילי צה"ל נאמרת, ועוד איך, גם אם בגרסתה הרזה. "יש כאן עניין משפחתי", החוקר מסביר. "הברכה הזו היא אחד משיאי התפילה, הקהל עונה אמן בקול חזק ורואה בה חשיבות מרובה".
פרופ' ניסים ליאוןבאדיבות המצולםהאם היהודי הספרדי הזה עומד בפני סכנת הכחדה?
"שאלה נהדרת שאנחנו מתחבטים בה כבר 40 שנים. זו חידה מרתקת, כיצד היהודים הללו לא נעלמים. הם הרי יכולים לפנות לכיוון החרדי, לעולם בעלי התשובה, או לזה החילוני-מסורתי. אין, לכאורה, מערכות סוציאליזציה שמחזיקות אותם. כורי ההיתוך של החינוך הדתי או החרדי מעבירים את העמדות הדתיות שלנו לילדינו, והיהודים הללו לא גדלו במערכות שמעבירות את העמדות של הבתים שלהם - ולמרות זאת הם נותרים שומרי מסורת. הם לא נעלמים".
מה שומר עליהם בכל זאת?
"כפי הנראה זו המשפחה - לא במובנה הפטריארכלי הקלאסי, אלא בהיבט של מוסד שמחזיק בתוכו סט של נורמות, ערכים והתנהגויות שמוטמעות בילדים, ובשלבים מסוימים בחיים הם צפים בך. לא תמיד הילד מחקה את הוריו באופן מובהק, אבל מגיע היום והתמונות שספג היהודי הבוגר בילדותו, מציפות אותו. לא האותנטיות, אלא הספונטניות תחלץ ממנו וממנה את האמירה: ככה אבא שלי היה עושה, כך אמא הייתה נוהגת".
