1. האם עכשיו זה הזמן "לחפש אשמים"?
"חיפוש אשמים" זה לא מונח מוצלח לימים אלה. לעומת זאת, על השאלה האם זהו הזמן לחשבון נפש נוקב - התשובה החד-משמעית היא כן. את חשבון הנפש במלוא עוצמתו ניתן לעשות רק כאשר הדם רותח. ימי השבעה מיועדים ל"והחי ייתן אל ליבו" – מכיוון שהכול יודעים שלכשיעברו ימי השבעה, תחול אותה גזירה עתיקה על המתים שישתכחו מן הלב, ולא נוכל עוד להפיק שום מוסר השכל מן האסון הנוראי.
- האנשים הפשוטים שגורשו מההילולה/ אבי שושן
ימי השבעה, בזמן שאנחנו קוברים את מתינו ומתאבלים עליהם, הם הזמן לחשוב טוב על השתלשלות האירוע ועל תיקונו. זו אחת מהמטרות המכוננות של ימי האבלות: "והחי ייתן אל ליבו".
2. אז מי אשם?
גודלו של האירוע והטראומה הלאומית הבלתי-נתפסת של אובדנם של 45 נפשות יקרות ברגע אחד, קצת מקשה לחשוב בבהירות. אך אם בכל זאת ננסה לעשות זאת, הניתוח לא יהיה מסובך כל כך. כשיש תאונת דרכים קשה ומחרידה, מי אשם? לעיתים אחד הנהגים, לעיתים תנאי הכביש, ולעיתים רחוקות תנאי מזג האוויר או משהו חיצוני. בדרך כלל לא קשה לנו להבין שיש אשם טבעי והגיוני לאסון נורא שכזה.
3 דקות של אימה: התיעוד הדרמטי של צלם ynet משה מזרחי מהר מירון
(צילום: משה מזרחי, משי בן עמי)
אז למה פה קשה לנו כל כך להפנים זאת? שוב, בגלל הגודל המפלצתי של האירוע. אנחנו רגילים שלאירועים בקנה מידה כזה יש הסבר לאומי, ממלכתי, משמעותי יותר. זו יכולה להיות התוצאה המחרידה של קרב קשה, או של פיגוע נוראי – אבל אז קל לנו למצוא את ההצדקה. מה שמקשה עלינו לנתח בבהירות את הסיטואציה זה הגודל.
אתמול שמעתי באחד מערוצי הרדיו שמכנה את ההרוגים באסון "קדושים". אני מניח שחלק גדול מן ההרוגים אכן היו קדושים וטהורים, רודפי חסד ומסורים בכל לב. אחד מהם אפילו הכרתי ככזה. אבל ההגדרה הציבורית "קדושים" שגויה בעיניי, ונובעת בדיוק מאותו המקום בנפש – המקום שמחפש הצדקה לאומית לאירוע בסדר גודל כזה, הצדקה שתהפוך אותם, כמו את הנופלים בקרב או הנהרגים באירוע לאומני, ל"קדושים". המתים בוודאי קדושים ברמה האישית, אך לא ברמה הציבורית.
3. אז מי באמת אשם?
קשה מאד להגיד את זה, אבל האשמים הם אנחנו. הציבור הישראלי בכללותו – זה שסומך על ה"יהיה בסדר", זה שמתקשה לקבל הגבלות, זה שנוטה לראות בכל שוטר אדם רע, ובכל הנחיה סמכותית – אפליה ו"אנטישמיות". זה בכלליות.
ובאופן ספציפי יותר: העלייה למירון היתה חבית חומר נפץ. אין אדם שלא הכיר את הסכנות הפוטנציאליות של האירוע הזה. כבר לפני 13 שנים כתב מבקר המדינה דו"ח בנושא. בכל שנה ושנה בעשור האחרון ביקשה המשטרה לערוך שינויים משמעותיים בהסדרי העלייה – ונתקלה בהתנגדויות עזות, וגם בהרגשה ברורה ש"לא יעזור לה". המדינה אפילו ניסתה כבר לפני חמש שנים להלאים את כל המתחם.
ייתכן שהשוטרים המסכנים שפעלו בשטח לא פעלו כשורה במאת האחוזים. ייתכן שניתן היה לגדר ולהסדיר את התנועה האנושית בצורה מיטבית יותר. אבל בטוח שלא ניתן להגיע למצב בטוח דיו כשאין לך את הסמכות האמיתית להשליט חוק וסדר במקום. ולכן האשמה נתונה על ראשי כל מי שלא איפשר את השלטת הסדר באופן הנכון במתחם. ואת הדברים הללו יש לומר עכשיו. כשהדם רותח.
4. ואיפה הקדוש ברוך-הוא?
הקב"ה נמצא בכל מקום. וברמה הפנימית יותר והגבוהה יותר של המציאות – הוא אכן יודע, שולט ומוביל כל אירוע, טוב ורע. אבל אם התובנה שלנו מאירוע כזה תהיה רק "להתחזק באמונה" – הרי שלא הבנו דבר.
נדב רטצילום: נתנאל פנישלהתובנה מתאונת דרכים מחרידה לא יכולה להיות (רק) להתחזק בשמירת שבת – היא צריכה להיות להתחזק בנהיגה בטוחה. התובנה מפיצוץ בלון גז לא יכולה להיות (רק) להתחזק בתפילה – היא חייבת לעסוק גם בתיקון הבטיחות סביב בלוני הגז. התובנה מאירוע מחריד כמו זה חייבת לעסוק בתיקון ציבורי, לקבל על עצמנו להיות אחראים ונשמעים להוראות בטיחות.
שנפנים כי הוראות בטיחות - גם כשהן מגבילות התקהלות דתית או תפילה – אינן "אנטישמיות" כי אם רצון ה'. האדמו"ר מקרלין, בחוכמתו הרבה, הודיע כבר כי בקרוב יפורסמו לחסידים נהלים חדשים להשתתפות בטישים ואירועים המוניים, למניעת הצטופפות וסכנה. זה מה שה' היה רוצה שנלמד מהאירוע הזה, וכל חזרה בתשובה והתחזקות באמונה שלא קודם לה התיקון היסודי הזה – תהיה חסרה.
נדב רט הינו יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות לחברות.
