הארי ומייגן מרקל חשפו בריאיון לאופרה ווינפרי כי "היו בארמון דאגות ושיחות על כמה כהה העור של ארצ'י יהיה כשהוא ייוולד". המהומה שהתעוררה סביב הציטוט הזה חושפת מה באמת מעסיק אותנו. נושא צבע העור העסיק תמיד את ההיסטוריה האנושית - ובכלל זה היהודית.
ידיד שלי הפנה את תשומת לבי להגדה של פסח שאיוריה מציגים את המצרים כשחומי עור מכוערים, לצד מראה חרדי אשכנזי יפה, ככל הנראה, בהשפעת רש"י על המילים "הנה נא ידעתי": "הנה נא - הגיעה השעה שיש לדאוג על יופייך. ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את, ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים, אחיהם של כושים, ולא הורגלו באישה יפה ודומה לו" (פירוש על בראשית, פרק י"ט).
הידיד שלי התקשר להוצאה לאור, ושם השיבו לו שבמצרים היהודים היו לבנים ממש, אשכנזים חרדים, והמצרים היו שחורים ומכוערים. הוא הפנה אותם לדברי הפרקי דרבי אליעזר, שכתב "ברך נח לבניו... ברך לשם ולבניו שחורים ונאים... ברך לחם ולבניו שחורים כעורב... וברך ליפת ובניו כולם לבנים ויפים" (פרק כ"ד). על פי מקור זה, מוצאם של היהודים מאנשים שחורים.
ואני מוסיף ומפנה את עורכי ההוצאה החרדית הזו - ובאופן כללי, את כל המניחים שהיהודים הם לבנים - למסכת נגעים, שם מתאר רבי ישמעאל את צבעם של היהודים באותה התקופה "הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים, אלא בינוניים". דבריו של רבי ישמעאל מובאים בתרגום בשפה האנגלית: "לא שחורים כמו האתיופים, ולא לבנים כמו הגרמנים, אלא בינוניים".
גזענות תלויית זמן
חז"ל מביעים פליאה מדברי שלמה המלך שכתב על אהובתו שהיא "שחורה ונאוה". חז"ל שואלים: "'שחורה אני ונאוה'? אם שחורה למה נאוה? וכי יש שחורה נאוה?" וכך כתוב בהלכה המפורסמת המופיעה בתוספתא, ברכות: "הרואה את הכושי... את הגיחור... הננס - אומר: ברוך משנה הבריות. את הקיטע ואת החיגר ואת הסומא ואת מוכי שחין, אומר: ברוך דיין האמת".
מייגן מדברת על גוון העור של בנה ארצ'י
מה מלמדות ברכות אלו על היחס לאחר במשנתם של חז"ל? כיצד נתפס האני וכיצד נתפס השונה בעת שמברך האדם ברכות אלו? למה מכוונים אותנו חז"ל, כשהם קובעים ברכה לאחר שפוגשים באנשים הנראים אחרת? ומי בכלל קובע מיהו "אחר"? האם יש להתייחס למקורות האלה כאל דברי אלוקים חיים? האם עמדה זו מבטאת בהכרח את עמדת היהדות - או שמא את השקפתו של חכם מסוים בלבד?
מקורות רבים לאורך התלמוד, ובהם ספרי הראשונים והאחרונים, קשים לעיכול לקורא בן זמננו שהשקפת עולמו היא ליברלית ודמוקרטית. אבל כיצד נתייחס לסמכויות רבניות שעדיין מציגות עמדות כאלו גם כיום? מהתפיסות החברתיות האלו נגזרות הלכות.
שאלת קיומה ההלכתי של הברכה דלעיל בדורנו היא תמוהה ביותר. לפני כמעט 150 שנה כתב הרש"ר הירש, בפירושו על התורה, שמי שנושא כושית עושה מעשה המנוגד לדרך הטבע, שכן זהו דבר שאין הדעת סובלת וזה סמל לדרך של השחתה מוסרית. "אותה השחתה מוסרית דומה להשחתה הפיסיולוגית שבהיוולד כושי לשבט יהודי. ושמא ניתן לומר כעין זה גם כאן: חיי אישות עם כושית נחשבים מנוגדים לטבע, דבר שאין הדעת סובלתו".
כלומר, גם במקורות היהדות היו תפיסות היררכיות, מה שמראה שחכמים היו בני אדם ולא מלאכים. יחס זה איננו מוכיח שהיהדות במהותה היא גזענית או שוביניסטית, שכן "העמדות הללו, שאותן אנו מגדירים כיום כגזעניות, היו נורמטיביות בכל התרבויות בתקופתם. לא כן כאשר מלומדים או סמכויות רבניות כלשהן עדיין מצדדים בעמדות כאלו בתקופתנו. זו גזענות לשמה... והיא ראויה לגינוי מלא ולדחייה מוחלטת דווקא מתוך השקפת עולם יהודית" (פרופ' אברהם מלמד, "היהפוך כושי עורו", עמוד 15).
לא שאלה של צבע
אגב, בהנהגה הציונית היה מי שהתנגד לעלייה האתיופית לישראל מהטעם ש"הפלאשים" (יהודי אתיופיה) "פראים יותר מהמרוקאים ומפגרים מאות בשנים; יש חשש למחלות תורשתיות אצלם; מורשת היהדות שלהם גם היא מפוקפקת, אם כי יש מקום לסייע להם להתקרב יותר אל היהדות״ (מתוך מכתב שנשלח מחיים גבריהו אל זאב גולד, ראש המחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה בשנות ה-60. מתוך דיסרטציה של חן טננבאום-דומנוביץ ושל מיטל רגב).
היום, ברוך ה', הפכה הקהילה האתיופית לחלק מהמרקם של החברה הישראלית. 16% מנישואי האתיופים בישראל היו לבני זוג שאינם יוצאי אתיופיה. וכפי שמציין העיתונאי, בן דרור ימיני, זה גבוה כמעט פי-שתיים מאשר נישואים בין שחורים ללבנים באמריקה. נישואים בין ספרדים לאשכנזים, בין נכדיהם ונכדותיהם של דור המייסדים המפא"יניקים האשכנזים מזה ועדות המזרח מזה, עומד היום על יותר מ-75%. על פי ימיני, "ישראל מצויה במקום הראשון בעולם במיזוג אוכלוסיות, וזאת באמצעי המשמעותי ביותר – נישואים".
הקהילה האתיופית הפכה זה מזמן לחלק אינטגרלי ממרקם הפסיפס של התרבות וההלכה בישראל. זאת הסתכלות מעצימה, לא מחלישה. התרבות הדתית האתיופית נהגה להדגיש את הצד החיובי של החיים, יותר מאשר הצד השלילי של החיים. התרבות האתיופית חינכה אותנו שהמציאות עצמה היא טובה. הסתכלות זו לא באה מתוך תמימות, חולשה או חוסר אונים, כי אם ממקום של חוכמה, חוזק ובחירה נכונה. המציאות מאתגרת, הם היא לא צבועה בשחור או לבן.
החיים הם לא שחור-לבן
ואם כבר בשחור ולבן עסקינן, אז זו ההזדמנות שלנו ללמוד כיצד הדור הראשון של יהודי אתיופיה שעלו ארצה רואים כיום את מדינת ישראל: נס מהלך. אבל דומני שקיימת נטייה חזקה ומושרשת אצל כולנו, בחברה הישראלית, להגיב לזולת מתוך ראייה חלקית. אנחנו יוצרים שיח דיכוטומי של בעד-או-נגד, שחור-או-לבן. בעוד שהמציאות היא מורכבת.
לא כל אשכנזי הוא שמאלני ולא כל מזרחי הוא מנשק מזוזות ומשתטח על קברי צדיקים. לא כל ערבי הוא אנטי-ציוני ולא כל יהודי הוא ציוני. עלינו להתרחק משיח בינארי המחלק את העולם ל"טמאים" ול"טהורים" ומשיח של טהרנות יתר.
שיח כזה פוגע קשות בלכידות החברתית, והוא שיצר קרע בין הקבוצות השונות בתקופת הבית השני: בין אותם מעם ישראל שהיו שייכים לדרגת טומאה גבוהה יותר, לבין מי שהשתייכו לדרגת טומאה נמוכה יותר. נוהג זה יצר מציאות חברתית בלתי נסבלת שבה אבא בשם קמצא לא יכול היה לשבת עם בנו, בר קמצא. הרצון העז לשמור את חוק התורה, הביא לפגיעה קשה בערך של יחסי אנוש תקינים בין אדם לחברו.
הבעיה היא שהאדם מתקשה לראות את הדבשת של עצמו. פרופ' אבי שגיא אומר יפה כי מסגרת החיים המסורתית לא יכולה להיות מוצבת לביקורת, "בדיוק כדרך שמרכיב המשקפיים רואה דרכם אך לא אותם". כך גם במסגרת החיים החברתית. נבקש מעצמנו להניח לרגע את המשקפיים בצד, וננסה לראות את המציאות בצורה הוליסטית. החיים אינם שחור ולבן.
- הכותב הוא ראש המרכז הבינלאומי לחקר יהדות אתיופיה, מרצה בכיר ביהדות בפקולטה למדעי הרוח והחברה, הקריה האקדמית אונו.
