יום שישי האחרון, שעתיים לפני כניסת שמחת תורה, שיחת טלפון: על הקו חסיד ירושלמי, עסקן לעת מצוא באחת החצרות החסידיות בבירה. הוא לחוץ, הוא מבוהל ובעיקר מפוחד, מאוד. הוא מספר לי שלאחר התארגנויות מוקדמות על מזגני חוץ וסככות, הוא "התבשר" שמשטרת ירושלים הגיעה ל"הסכם" עם החצרות החסידיות, שקיבלו "אור ירוק" לחגיגות ולהתקהלויות. רעיון הסככות נזנח, וגם מזגני החוץ אוכסנו לאחר כבוד. אם יש אישור שבשתיקה מהמשטרה לחגוג, אז למה לטרוח?
אין זו הפעם הראשונה שבה זה קורה. אותו "הסכם" בדיוק נחשף רק בשבוע שעבר, כאשר מפקד משטרת מודיעין עילית הוקלט כשהוא מבטיח לקבוצת פורעי חוק חרדים כי המשטרה לא תאכוף את ההפרות. הוא רק ביקש שישתדלו לא לחולל רעש, כדי שהשכנים החרדים לא יתקשרו למשטרה, כפי שקרה בעיצומו של חג הסוכות. אבל גם אם כן, אל דאגה - הבטיחו שם - הם יבואו, יעשו סיבוב "נו-נו-נו", ויחזרו כלעומת שבאו.
אין זה פלא שבחג שמחת תורה, שחל בשישי האחרון, חגגו הזרמים האנרכיסטיים של החברה החרדית במסיבות הדבקה ענקיות. בשעה שחרדים רבים אחרים התפללו במרפסות, בחצרות ובחניות, בחמסין, כשהם חמושים במסכות ובאלכוג'ל - האנרכיסטים רקדו בבתי כנסת הומים, צפופים וחנוקים. מסכה אחת לרפואה לא הייתה שם.
בחלק מהמקומות מוקם האדמו"ר בתוך "שטח סטרילי", ולידו מקורביו עוטי מסכות, כאשר שאר "צאן מרעיתו" רקדו בדבוקה מזיעה כשהחלונות האטומים והמזגנים הפועלים דאגו לשאר. פורעי החוק - ואם נהיה כנים, חסידים ברובם המכריע - חגגו והדביקו, חגגו ונדבקו. והכול באישור משטרת ישראל ובידיעתה.
פרופ' רביד צדק
הגרפים שמספרים את סיפור הסגר האחרון ומידת יעילותו מחזקים את התמונה העגומה. בעוד שבציבור הכללי ובזה הערבי יש תנועה ברורה וחד-משמעית של ירידה באחוזי התחלואה, בציבור החרדי במקרה הטוב – דורכים במקום.
בלי קשר לתקנות: חוגגים בירושלים ובמודיעין עילית
(צילום: גלעד כהן, חיים גולדיטש)
המצב הזה מוביל לייאוש קשה. מי שהיה עד לאחרונה מנהל בית החולים "מעיני הישועה" בבני ברק אמר בריאיון כמה אמירות לא קלות לעיכול על המגזר החרדי ועל נטל האשמה הרובץ על כתפיו, בעוד הוא מחבר עוד צעיר ועוד צעירה חרדים למכונות הנשמה. "עד היום לא היה קהל שלם שפורק עול בצורה כזו", אמר בכאב, "הם התחנכו לקבל הכול ולא לתת כלום".
בחלק מהמקומות מוקם האדמו"ר בתוך "שטח סטרילי", ולידו מקורביו עוטי מסכות, כאשר שאר "צאן מרעיתו" רקדו בדבוקה מזיעה כשהחלונות האטומים והמזגנים הפועלים דאגו לשאר. והכול באישור משטרת ישראל ובידיעתה
פרופ' רביד שכבר הספיק לחזור בו מהאמירה הגורפת, צדק חלקית. כתושבת אלעד, עיר אדומה בוהקת, הסבל של התושבים הוא מעל לכל תיאור. דמיינו בבקשה עיר שאחוז ניכר מתוכה הם ילדים קטנים. עיר שבימים כתיקונם הפארקים וגינות המשחקים שבה מלאים עד אפס מקום, הופכת לעיר רפאים. הרחובות שוממים, הנדנדות מיותמות, ומשפחות עם שבעה, שמונה ועשרה ילדים מסוגרות בבית למעט זמן "טיול יומי", שמזכיר יותר סיבוב שמש בחצר בית כלא.
אין אינטרנט, אין טלוויזיה. כבר חצי שנה ההורים האלה מתפקדים על אדים של סבלנות בעזרת עבודות יצירה, משחקי הרכבה ובריכה מתנפחת. ולפי התמונות שאני רואה מריכוזים חרדיים אחרים, המצב שם לא שונה בהרבה.
זה נראה כמו מדיניות
ובכל אותה העת ממשיכות החגיגות של הפרות ההנחיות בחסות משטרתית במלוא עוזן. באופן מכעיס ומקומם, עד לימים האחרונים הסתפקה משטרת ישראל, לפחות באלעד, בפעולת "הסברה" מול הפרות בוטות. היא נמנעה באופן מכוון לפזר תפילות בבתי כנסת, ואלה נשארו פתוחים כל העת. תושבים סיפרו לי שהתקשרו לדווח, אולם בתי הכנסת המשיכו לפעול כרגיל.
מה משטרת ישראל כן יודעת לעשות? לתת מכות לילדים חרדים ולבצע רכיבות ראווה פראיות על סוסים באזורי אוכלוסייה צפופה. דו"חות כבדים למפרים? אטימת מבנים? פעולה ממושכת, נחושה ואפקטיבית במקום זבנג וגמרנו? זה פחות הצד החזק שלה.
לצד ההבנה לעומס הבלתי נתפס המוטל על כתפי השוטרים, שעובדים במשך תקופה ארוכה במציאות מפרכת ומופרכת - זה כבר לא הסיפור של השוטר הפשוט ברחוב, או אפילו של גורם אכיפה מקומי כזה או אחר. זה נראה יותר כמו מדיניות מכוונת, כזו שמעלה את השאלה למי יש אינטרס לשמר את צבעם האדום של ריכוזי האוכלוסייה החרדית. למי יש אינטרס להמשיך בסגרים לא יעילים, במקום לטפל באופן ממוקד וספציפי בפורעי החוק.
על סף שבירה
כבר חצי שנה שישראל כולה והציבור החרדי בפרט מתמודדים עם ענישה קולקטיבית מצד המדינה. הריכוזים החרדיים נעים מסגר לסגר, מהידוק לעוצר. משפחות חרדיות רבות שומרות על ההנחיות באדיקות דתית, אך ללא הועיל. ובהתאם יש סחף לכניעה.
דמיינו אדם חרדי במודיעין עילית, שמוצא עצמו מתלבט האם להרים טלפון למשטרת ישראל בעיצומו של החג סוכות. דמיינו את אותו אדם, שנגד כל מה שחונך עליו אוזר אומץ, פונה למשטרה ו"מלשין". עכשיו דמיינו לכם כיצד הוא מרגיש כשמתברר לו שהכול קומבינה אחת גדולה על חשבונו, על חשבון בריאותו ובריאות משפחתו, רק דמיינו.
עד לימים האחרונים נמנעה המשטרה באופן מכוון לפזר תפילות בבתי כנסת, ואלה נשארו פתוחים כל העת. תושבים באלעד סיפרו לי שהתקשרו לדווח, אולם בתי הכנסת המשיכו לפעול כרגיל
האמירות שאני שומעת מנשים ואנשים על סף שבירה הן: "זה גם ככה לא יעזור, החסידים ממשיכים לחגוג". וגם, "אנחנו בבתים נעולים, ובסוף טוענים שאנחנו הבעיה". והחמור ביותר: "המשטרה נותנת להם לעשות מה שהם רוצים, זה נראה אבוד".
זוהי ההבנה המחליאה, תרתי משמע, שנגזר עליהם לשאת בחטאם של אחרים. בחטאם של מי "שהתחנכו לקבל הכול ולא תת כלום", כשאת הדובדבן שעל הקצפת - את היכולת לעשות ולקבל "הכול" - נותנת משטרת ישראל בכבודה ובעצמה.
פורסם לראשונה: 18:15, 11.10.20
