חפשי את האישה
את המורכבות ניסחה עבורנו יונה וולך: "עברית היא סקסמניאקית/ עברית מפלה לרעה או לטובה/ מפרגנת נותנת פריבילגיות".
בשבוע שעבר, בשעת מתן תורה, נפרדנו בבתי הכנסת מסיפורי התורה המשפחתיים, השבטיים, המכילים תיאורים עשירים של פעילות נשית. התורה ניתנה על ראש הר, צורה שמסמלת את התרבות החדשה, תרבות של פסגה צרה ושוליים רחבים. במעמד הר סיני מתחתן העם עם אלוהים. בפסגת ההר עומד משה, נציג מטעם "הכלה", תחתיו ניצבים אהרון והכהנים. אי-שם בדרך לפסגה ממוקמים ראשי השבטים, ובתחתית ההר ניצב המון העם.
"וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". האם "העם" שעמד בתחתית ההר כלל גם נשים? כיוון שהעברית היא שפה סקסמניאקית, לא נוכל לדעת.
מותה של מדורת השבט
הגברים העבריים הם אנדרוגינוס: "נשים" כלפי אלוהים ו"גברים" כלפי נשותיהם, וכפי שאלוהים שולט בבני ישראל, הם שולטים בנשים. בא הקץ לתרבות המעגל סביב מדורת השבט, בא הקץ לריבוי האלות והאלים ולדימויים מגוונים של מערכות יחסים.
מרים נושלה ונעלמה מיד לאחר שירת ים סוף. היא תשוב פעם נוספת בתפקיד "החמוצה" של השבט, ואחר כך תמות. ציפורה נשארה מחוץ לאוהל, בת פרעה רוחצת בנילוס הרחק מהשבט הנודד, וכשנגיע לבנות צלפחד נראה שהנשים הבודדות שמעזות להרים ראש, נדרשות להשתמש בשפה ותרבות הלכתית-גברית על מנת להשיג הישגים חלקיים.
כבר לא נשים נחמדות
לפני שנפנה לפרשת משפטים, נתעכב במעמד הגדול והמכונן של בני ישראל מאז ועד עולם - מעמד הר סיני. לא נדע האם המספר דמיין את נוכחותן של הנשים בטקס, או שהרחיקן ממנו, כפי שקרה בימי ההכנה. אבל נתנחם בכך שדברי אלוהים, עשרת הדיברות, כוונו גם אלינו.
או שלא. על מה אני מדברת? הדוגמה המובהקת נמצאת בדיבר העשירי: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
קשה לחשוב שהציווי "לא תחמוד אשת רעך" פונה לנשים. הנשים הן האובייקט במצווה הזו כמו העבד, האמה, השור החמור והבית. הן במעמד של "נחמדות" ולא "חומדות פוטנציאליות". טוב, נותרנו עם תשע דיברות. אבל מה עם "לא תנאף"? האם החוק זהה בתוכנו לנשים ולגברים, או שחוקי הניאוף של אישה ושל גבר שונים?
איך נדע האם עשרת הדיברות נאמרו במעמד הנשים ועבורן, או שלנגד עינינו נבנית קהילה גברית סגורה: הגברים הנשלטים על ידי חוקי האל והנשים על ידי הגברים.
היאורה תשליכוה
ברוכות הבאות לפרשת משפטים שבה עושר של חוקים המתייחסים לנשים. החוקים לא פונים אל הנשים, אלא מציעים את "הוראות השימוש" בתופעה המפתיעה ששמה אישה - יצור שממש דומה לגבר, אבל ממש גם לא. החוק הכולל ביותר, החזק והמבהיל מכל, זה שמסביר לאן נעלמו זקנות השבט הישראלי (שמות כ"ב, י"ז): "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה".
סוד הצמצום
כוחו של החוק הזה בתמציתיותו. אין יוצאת מן הכלל, אין סייגים ואזהרות. שלוש מילים שתובעות חיסול של כל החבורה: "מכשפה לא תחיה". המקום היחיד הנוסף בתורה בו נאמר "לא תחיה" הוא בדרישה להשמיד את עמי כנען (דברים כ'): "רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". אלא שבפעם זו ניתן נימוק לדרישת ההשמדה: "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם".
נמצאנו למדות שהמכשפות הן זקנות השבט, אלה שיש להן עבודת אלות ואלים משלהן, אלה שיש להן דרך עצמאית להבין את העולם, לרפא, לקלל, לשנוא ולאהוב. ציפורה הייתה מכשפה. היא ראתה את אלוהים, ידעה שהוא מאיים על משפחתה, ידעה איך לגעת בו וכיצד לגרום לו להרפות מיקיריה. ציפורה, כזכור, גורשה.
הציווי "לא תחיה כל מכשפה" איננו ככל מצווה אחרת, אין כאן איסור על פעולת הכישוף אלא דרישה להשמיד קבוצת אוכלוסייה. הבדל נוסף וחשוב, שהציווי מדבר בלשון אישה ולא בלשון זכר.
אין יותר נקבות
כן, התואר "נקבה" לא חינני בעיניי ואני ולא מוכנה להשתמש בו. זו גסות לכנות אישה על שם הנקב, החור שבין רגליה, ואני מסרבת לשתף פעולה עם התואר המביש. הערה הזו מחזירה אותנו לשירה של יונה וולך. עברית היא אכן שפה סקסמניאקית, אבל זה לא האתגר הלשוני היחיד. עברית, ככל שפה, היא כלי פוליטי. היא ממשטרת אותנו בלי שנשים לב.
הבחירה להשתמש בלשון "זכר" בדיבור ניטראלי, היא בחירה לא ניטראלית ותכליתה להחריג את הנשים מהקהילה וללמדנו שקהילה רגילה היא קהילת הגברים, והנשים לעיתים שייכות ולעיתים לא. ואיך נדע מתי אנחנו חלק? נשאל את חכמי השבט הגברים, והם יסגבירו לנו. למשל, שאנחנו לא חלק ממצוות לימוד תורת אלוהים - אבל כן חלק מהציווי לאהוב את אלוהים. ולמה אני צריכה לאהוב אל שאסור עליי ללמוד את תורתו? כי כך החליטו הבנים.
התארים "זכר" ו"נקבה" הם מונחים פוליטיים שנכנסים לכלי הנשימה שלנו בלי בקרה. בתעודת הזהות שלי אני, בעל כורחי, "נקבה". כך, בלי שנשים לב, הוחלט שהבנים הם אלה שזוכרים ומשאירים זכר בעולם ובגוף האישה. והאישה? היא החור שאליו חודר הזכר ובזכות זרעו משאיר לעצמו זכר בעולם.
אנחנו לא מותירות רושם ולא ראויות לזיכרון. אנחנו חור. זה מה שכתוב לנו בתעודת הזהות, ואין יותר פוליטי מזה.
לפעמים זה מצחיק
ארגון בא לעולם ושמו "בצלמו". אני לא מצאתי אותו באתר רשימת העמותות של משרד המשפטים, לא מצאתי תיאור של הנהלה ומבנה ארגוני, אבל מדי פעם הוא מצליח לתפוס כותרות. הוא חבר לרשימת ארגונים שגם הם לא מאוד מוכרים, "פורום הארגונים למען המשפחה" - קטנים אבל יודעים לעשות רעש ברשתות, וגם לנסות להשתמש במערכת המשפט במאבקים על "ערכי המשפחה". אני באמת מפרגנת ליכולת.
לאחרונה זכו לפרסום, ברשתות ובתקשורת, שני מאבקים לשוניים, תמוהים לכאורה, של ארגון "בצלמו". האחד היה נגד ראשת מועצת גזר, רותם ידלין, שתלתה שלט בכניסה לבניין המועצה ובו ברכה שעוצבה בפונט רב-מגדרי (פונט שמפתחת המעצבת מיכל שומר). המאבק השיג תוצאה הפוכה, ורשויות מקומיות נוספות, מבני ציבור ומקומות עבודה, נדלקו על הרעיון הצודק והביצוע היפה ותלו את הברכה בפונט הרב-מגדרי. השלט הגיע גם לכנסת ישראל בזכות ח"כ עודד פורר, יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה, שתלה את השלט בחדר הוועדה. המאבק נכשל אבל הארגון זכה לפרסום.
המאבק השני התנהל סביב נקודה. הנקודה הא-מגדרית. בית ספר ירושלמי דתי פרסם מודעת דרושות.ים ובה נכתב שבית הספר: "מחפש מטפל.ת בחיות". בשם כבוד השפה העברית וכבוד המשפחה פנו ארגוני המשפחה לשוש נגר, ראש (או שמא: ראשת) החינוך הממלכתי-דתי, והיא מיהרה לפרסם איסור על השימוש בנקודה הא-מגדרית במסמכים רשמיים של החמ"ד.
לא טיפשות
משרד החינוך, זה שהוא לא רק חמ"ד, ניסה להלך בין הטיפות ונרטב בגשם. זו תגובת המשרד: "ההנחיה להפסיק להשתמש בנקודה, נובעת מתוך רצון לשמור על כללי הדקדוק, ולא ממניעים דתיים". היי, משרד החינוך, אנחנו לא מטומטמות. שפה היא יצור חי ומשתנה. שפה היא מכשיר פוליטי מתוחכם שפורץ את מנגנוני הבקרה שלנו. השפה איננה קדושה, מה שקדוש הוא כבוד חוה ואדם.
ועל מה המאבק?
על שני עניינים: האחד, עד מתי תמשיך התרבות העברית לראות בגברים לקוחות מרכזיים ובנשים סרח עודף, שתפקידן מתמצא ב"נקב" שבגופן. עד מתי נצטרך לנחש אם מדברים גם איתנו, או רק איתם.
המאבק השני הוא בין מין למגדר. ארגוני המשפחה רואים בנקודה הא-מגדרית תעודת הכשר לתמונת עולם שאיננה בינארית, כזו שאינה מורכבת רק מגברים ונשים (אני לא יודעת למה הם מבינים זאת כך, אבל שמחה על הפרשנות הליבראלית לתפקיד התמים של הנקודה). הנקודה הא-מגדרית מכשירה, להבנתם, את התרבות הלהטב"קית. שיהיה.
המאבק אינו על השפה העברית וגם לא על "ערכי המשפחה" (שאין לי מושג מה זה אומר). המאבק הוא על המשך השליטה הגברית. התרומה הגדולה של ארגון "בצלמו" ושאר ארגוני "ערכי המשפחה" למאבק הפמיניסטי והלהטב"קי הוא בכך שהם מעידים שהכול פוליטי, וגם השפה פוליטית.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר הגיב.ה חבר.ה אנונימי.ת לדבריי על גירושה של ציפורה: "משה היה איש אלוהי הוא לא יכול לחיות עם אישה! כל חיו הוקדשו לעם!! אי אפשר! הוא מדבר ישירות אל הקב"ה!" תודה יקר.ה, על זה בדיוק אני מדברת. על הטענה שקרבה לאלוהים דורשת התרחקות מנשים, או לכל הפחות הרחקה בין המינים. לא מאמינה בזה ומוטרדת מהעלבונות, האפליה ושאר העוולות שתפיסת העולם הזו מייצרת.
שבת שלום!
