הרב איתי אסמן בן דוד של שרון
(צילום: טל שמעוני)
אבד אדם גדול בישראל
שרון למד בתיכון כצנלסון בכפר סבא, בתחילה בכלל חשב ללכת לתזמורת צה"ל כי אהב לנגן. אבל הוא הלך לגיבוש צנחנים, ושם פסלו אותו. אמרו לו שמוזר שמי שניסה ללכת לתזמורת צה"ל, ילך לחטיבה קרבית, וכך הגיע לחטיבת הנח"ל.
לכל אדם יש אמירה בחיים, רעיון מרכזי שחורז את כל מכלול החיים שלו. קוראים לזה "אומר חיים". אני מבקש לדבר על "אומר החיים" של שרון, על הדברים שהניעו אותו בחיים – שתי מידות: אהבת האדם וענווה.
האיש שלחם ואהב, כמו דוד המלך
אהבת האדם של שרון הייתה בנויה במעגלי קרבה. ראשית, אהבת אשתו ואהבת בנותיו. ויש להוקיר הערכה רבה לאשתו שרון, שנתנה לו גב ותמכה בו, וברור שבלעדיה הוא לא יכול היה לבצע את המשימות שלו. שרון היקרה, כל מה ששלו - שלך הוא. כשחזר הביתה עייף, הוא השקיע מאוד בבנות שלו ונרדם מעייפות לידן. שרון אהב את המשפחה המורחבת, רק לפני חודש עשינו מפגש משפחתי רחב והוא הגיע, למפרע מסתבר שזה היה מפגש פרידה.
3 צפייה בגלריה
אהבת האדם של שרון הייתה בנויה במעגלי קרבה. ראשית, אהבת אשתו ואהבת בנותיו
(צילום: דובר צהל)
שרון לקח את האנשים הכי בעייתיים שיש, והפך אותם ללוחמים ערכיים. הוא תמיד האמין גם באלה שהתייאשו מעצמם. זה נבע מאהבת האדם העמוקה שהייתה לו. הוא ידע להתבונן בצלם אלוקים שבאדם ולראות את הנשמה שלא מושפעת ממעשים רעים, אלא נשארת תמיד טהורה. שרון דרש מהלוחמים שלו להיות הכי טובים, כי הוא ידע מה הפוטנציאל הטמון בהם. הוא אהב אותם ולכן הם היו מוכנים לדרוש מעצמם מה שהוא דורש מהם.
היה לו זמן להיפגש איתי כשביקשתי, גם כשהיה מאוד עסוק כמפקד חטמ"ר עציון. בלשכתו הייתה תמונה ענקית של העיר העתיקה בירושלים עם הכותל. תמונה זו הזכירה לו על מה הוא נלחם. על הקיר לא היו תעודות הצטיינות, בניגוד למקובל. כשבאתי הוא התעניין בשלומי. הייתה לו אכפתיות נדירה, המקצועי והאישי היו כרוכים אצלו יחד.
כששרון יצא ללימודים מטעם הצבא, הוא לא הלך ללמוד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, אלא תואר ראשון בפסיכולוגיה. להעמיק את ההבנה בנפש האדם והרגישות הדרושה לה. ביחידתו הוא שם דגש מאוד גדול על המשפחות השכולות, ובנאומו האחרון בקבלת תפקיד מח"ט הנחל, לפני הקראת כל רשימת המכובדים, כנהוג, הוא פתח במשפחות השכולות. הם היו הכי מכובדים בשבילו, והוא אף נהג ללכת לאזכרות של לוחמיו שנפלו בקרב.
במבצע "צוק איתן" הגדוד שלו קיבל הצטיינות. כיצד לחימה והריגת מחבלים מסתדרת עם אהבת האדם? הרי לכאורה, זה סותר. דוד המלך היה לוחם דגול שהוביל מבצעים רבים, ואמר "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". והוא שואל בתמיהה: "אני שלום, וכי אדבר המה למלחמה?"
דוד נלחם והרג, אבל המגמה שלו הייתה השלום, ולכן המלחמות שלו היו מוסריות. לא הייתה סתירה בין מלחמות דוד לבין ספר תהילים. מה שהניע את שרון לשרת בצבא זו אהבת האדם. "אני שרון וכי אדבר המה למלחמה?" שרון ידע שכדי להגן על האנשים ועל מדינת ישראל שאותם הוא אוהב, הוא חייב ללכת לצבא ולשרת בתפקידים הכי בכירים שיש. הוא ידע שיש משהו בבסיס החיים הלאומיים שלנו ששווה להילחם עליו ולמסור למענו את הנפש. יהיו שיקראו לזה ערכים אלוקיים, יהיו שיקראו לזה ערכים מוסריים, אך זה דבר אחד. אי אפשר לדלג מדרגות, אין דבר כזה לאהוב את האנושות לפני שאוהבים את העם ואת המשפחה. אהבת האדם של שרון הייתה בנויה למופת. הוא אהב את עמו, ולכן שירת כלוחם וכמפקד בצבא.
"שרון לקח את האנשים הכי בעייתיים שיש, והפך אותם ללוחמים ערכיים. הוא תמיד האמין גם באלה שהתייאשו מעצמם. הוא ידע להתבונן בצלם אלוקים שבאדם ולראות את הנשמה שלא מושפעת ממעשים רעים, אלא נשארת תמיד טהורה"
הייתה לו ראייה היסטורית וציונית. כשסיים את תפקידו כמח"ט בנימין, אמר: "'ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם'. כאן, בשילה הקדומה, עוצבה דרכנו הלאומית והרוחנית, כאן לחמו קשתי שבט בנימין, המכבים והגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. היום כמו גם אז איננו יכולים להסתמך רק על הבנת המשימה ומומחיות במקצוע הצבאי, כי אם נדרשת גם רוח לחימה כדי לנצח". הוא יצא למבצעים מתוך תודעת נצח ישראל ונצח ירושלים.
שרון היה חתום על כרטיס אדי וקרניות עיניו יעניקו מאור עיניים לאדם אחר, ובכך זכה לעשות חסד גם אחרי מותו.
מידת הענווה: צניעות שבגדולה
הענווה של שרון העמיקה אצלו את אהבת האדם. הוא דיבר בגובה העיניים, היה חכם מאוד - גם כי קרא הרבה ספרים וגם כי למד מכל אדם. הייתה לו שתיקה עם עוצמה. בשיחות בינינו היו הרבה שתיקות שאפשר היה ללמוד מהן הרבה.
צניעותו באה לידי ביטוי גם במנהיגות שלו שהייתה שקטה. יש אנשים שהענווה גורמת להם לביטול האישיות, אבל אצל שרון הענווה גרמה לתחושת שליחות וגבורה, מקצועיות וקור רוח. הוא היה "מענטש" ואציל נפש. אף פעם לא שם את עצמו במרכז, אלא נתן מקום לאחרים, מיעט לדבר אף שהיו לו הרבה דברי חוכמה. הוא נהג כדברי שמאי בפרקי אבות: "אמור מעט ועשה הרבה, וקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". הוא היה נטול פוזות והיה לו הרבה חוש הומור. אהב מאוד את חייליו והיה אהוב עליהם.
בכל מקום שהגעתי שאלו אותי "אתה בן דוד של אסמן?" סיפרו לי עליו סיפורי הערצה. הוא היה שם דבר, וככל שהצטנע כך היה מוערך יותר. מי שהתחיל כלוחם בחטיבת הנח"ל והחלום שלו היה להיות מח"ט הנח"ל, זכה לכך.
"יש אנשים שהענווה גורמת להם לביטול האישיות, אבל אצל שרון הענווה גרמה לתחושת שליחות וגבורה, מקצועיות וקור רוח. הוא היה "מענטש" ואציל נפש. אף פעם לא שם את עצמו במרכז, אלא נתן מקום לאחרים"
את כישרון הנגינה של שרון הוא ביטא בשירת וניגון חייו, שירה שכולה מלאה באהבת האדם, העם והארץ, שמירה על ביטחון המדינה וניצחון אויבנו - הוא לא ראה בזה סתירה, אלא השלמה והרמוניה.
הלב הגדול נדם
היה לו לב גדול מאוד, מלא באהבת האדם ומלא בערכים, אבל עכשיו הלב נדם. כשיהודי נפטר מן העולם נהוג לומר עליו קדיש, "יתגדל ויתקדש שמיה רבא", שיתגדל ויתקדש שם ה', כי כל יהודי מבטא הופעה של ה' בעולם, וחיסרון שלו הוא חיסרון של שם ה' בעולם.
"כשחזר הביתה עייף, הוא השקיע מאוד בבנות שלו ונרדם מעייפות לידן. שרון אהב את המשפחה המורחבת, רק לפני חודש עשינו מפגש משפחתי רחב והוא הגיע, למפרע מסתבר שזה היה מפגש פרידה"
שרון, אתה חסר לה' בעולם, אתה חסר לי, אתה חסר לאשתך ולילדות שלך, לאחותך ולהורים שלך, לחברים שלך, לחיילים ולמפקדים שלך, לחטיבה שלך, לצה"ל ולמדינת ישראל. בעזרת ה' אגיד קדיש במהלך השנה לעילוי נשמתך, כנהוג במסורת ישראל. אשתדל ללכת לאור דמותך האצילה, ולמלא את החלל הגדול שהותרת.
אני מבקש מכל אחד שילמד משהו משרון, שיוסיף "שרון" לחיים שלו, שיעמיק את אהבת האדם שלו בכל הרבדים. אני בטוח שחטיבת הנח"ל שחרטה על דגלה את "היתרון האנושי", תלמד את הערכים של שרון בחטיבה כדי להמשיך את המורשת שלו, בחיבור לערכי רוח הלחימה מדורי דורות, אהבת העם והארץ, מקצועיות ודאגה לכל פרט, ובכך תהיה גם נחמה מועטה למשפחתו.
שרון, אני מתגעגע.
