אביגדור איבד את הבנו בן ה-13
(צילום: עידו ארז)
שעות ארוכות של חרדה עברו על אביגדור חיות. הוא הגיע לראשונה בחייו, עם שניים מבניו ותלמיד, לראות מקרוב את השמחה במירון – וסיים בבית החולים. את בנו בכורו, בן 13 בלבד, ואת חברו של הילד שהוא גם תלמידו – לא יראה עוד. שעות ספורות לפני שהוא משתחרר מבית החולים להלוויית הבן, הוא מספר בריאיון לאולפן ynet על הרגעים המחרידים מתחת לערמות של אנשים, כשההכרה מתערפלת והבן הקטן צועק: "שמע ישראל, אני מת".
"זו הפעם הראשונה שלנו במירון, והגענו לאזור של ההדלקה של חסידות תולדות אהרן", הוא מספר. "אחרי מעמד הדלקה מרגש מאוד החלה דחיסות בלתי רגילה וראיתי שמתחיל להיות קשה לילדים להתמודד עם זה. איתי היו הבני הגדול, ידידיה, עם חברו לכיתה שהוא גם תלמיד שלי – ובני הקטן שמואל".
חיות החל מפלס את דרכם החוצה מהמתחם, בסיוע אנשים נוספים. "אנחנו מגיעים לרמפה שמיועדת למעבר, חוצים אותה, ומתחילה מפולת של אנשים", הוא נזכר. "בעוד רגע מתנתק ממני הבן הגדול יחד עם התלמיד. אני מוצא את עצמי על הרצפה, שוכב על הגב יחד עם הבן הקטן יותר, כשמרגע לרגע אנשים נופלים עלינו יותר ויותר. כל המסה של האנשים שנופלים על הרמפה, פשוט נמצאים עליי ועל הבן שלי ועל עוד כמה אנשים שהיו על הרצפה. ואני שומע את הבן הקטן שלי צורח, 'אבא אני מת', וצועק 'שמע ישראל'".
הילד נשאר לבד במירון
האנשים נערמו על חיות מאזור החזה ומטה: "אני צועק לו, שמואל, קורא בשמו, שופך עליו מים מבקבוקים שאנשים נתנו לנו... והבן אומר לי שהוא מת, וגם אני מרגיש שהשניות ספורות, הפסקתי להרגיש תחושה בגוף, וכבר ראיתי את הכול מעורפל. ידעתי שהסוף ממש קרוב".
ואז הגיעה הישועה. "בשנייה האחרונה ממש", כדבריו. "ברוך ה' אנשים חילצו אותנו. הבן הקטן קפץ מיד על הרגליים וצעק 'אל תקחו את אבא שלי! אל תקחו את אבא שלי'. אבל פינו אותי לבית החולים זיו במצב בינוני, והילד נשאר לבד במירון".
כשהוא איננו יודע היכן אחיו הגדול או החבר, וללא אביו שנלקח לבית החולים, ניגש שמואל לתחנת המשטרה, ומשם "מישהו לקח עליו חסות. לקח אותו איתו לבית"ר, ומשם הוא שלח אותו עם מונית לבני ברק".
התקווה אבדה
כל אותו הזמן חרדה משפחת חיות לשלומו של ידידיה. "כל השעות האלו אנחנו חיים עם תקווה שאנחנו, איך אומרים, נמצא אותו. אבל כשעתיים וחצי לפני השבת אני שומע שהתלמיד שלי נפטר, ואז אני מבין שרוב הסיכויים שזה גם מה שקרה לבן שלי. חצי שעה אחר כך אני מקבל את הבשורה המרה".
בתוך האבל הגדול ורגעים לפני ההלוויה, מבקש אביגדור חיות להוציא מסר של אחדות. "עברנו בזמן האחרון תקופה קשה, עברנו קורונה, רבים נפטרו וכרגע עברנו אסון", הוא אומר. "אני לא חושב שבן אדם - שומר תורה ומצוות או לא - יכול להמשיך בחייו הרגילים בין אם היה במירון, ובין אם זה לא מעניין אותו. אנחנו יהודים, ומה שמאפיין אותנו זו האכפתיות האחד מהשני. ראיתי את זה פה בשבת, את הלב של כולם, גם בערוצי התקשורת - ואני מודה לכם על זה.
"הגיע הזמן לשים את כל המחלוקות מאחור. אנחנו לא יכולים להמשיך עם הפילוגים האלהץ לאן נגיע? אנחנו עם אחד, בני איש אחד, ולא משנה מה האמונה שלנו. אני אישית מכבד כל אחד באשר הוא, יהיה שומר תורה ומצוות או לא. אנחנו נעים מבחירות לבחירות. מספיק, דיי. בואו נתאחד. אנחנו יהודים. אנחנו מחויבים לאהוב האחד את השני, אבל למה אנחנו עושים את זה רק בזמן של צער? למה אנחנו צריכים לעבור טרגדיות כדי להתאחד? אני מתחנן, בואו נפתח את העיניים, נסתכל זה על זה. בואו ננסה. אני מאחל לי ולכם שנמצא כוחות לעבור את המשבר הגדול הזה".
