שירת הים, המספרת על הגדול שבמעשי הנס המקראיים, זכתה להרחבות בספרות האגדה: אלה העצימו את רושמה, והוסיפו עליה ניסים ופלאים כידה הטובה של היצירה האמנותית. סביר לומר שמסורת מורכבת זו באה לעולם בתקופה קשה מבחינה מדינית ודתית, כגון לאחר חורבן בית המקדש או כישלון מרד בר כוכבא, כאשר הייתה תחושה של אובדן הדרך וייאוש מוחלט, עד למחשבה של הפסקת הולדת ילדים.
המדרש בא להילחם בכך ומראה כי גם בתקופה האפלה ביותר - תקופת השעבוד במצרים - המשיך העם לגדול ולפרות, והכול בעזרתו של האלוהים. יש להודות כי מסורת ציורית ושובת לב זו לא עולה מקריאה פשוטה של סיפורי עם ישראל במצרים, אך כוחו של המדרש הוא ביכולתו להתרומם מעל המסופר ולהעשיר אותו.
מה מצאו המצרים בכוס המים?
הסיפורים הפותחים את ספר שמות, החל בשעבודם של בני ישראל בידי פרעה וכלה ביציאתם ממצרים, במעבר ים סוף ובמתן תורה - קראו להמוני קוראיהם במהלך הדורות להעמיק בהם ולגלות בהם גם פנים חדשות, שקריאה פשוטה וראשונית של הטקסט לא מגלה.
רבות מהדרשות הללו מעצימות את תפקידו של האלוהים בסיפורים, ומוסיפות עליהם פלאים וניסים, אף שהסיפור המקראי עצמו משופע בהם: הפיכת המטה לנחש והמים לדם, עשרת המכות, חציית ים סוף בחרבה ועוד ועוד.
מתברר כי לא די היה לקוראי הסיפורים האלה בכך, והם הערימו עליהם מסורות חדשות שעניינן נס ופלא – שני מושגים הלקוחים מתחום הדת וקשורים בריבונו של עולם.
כך, למשל, הסיפור הידוע על משה הקטן שחייו היו תלויים במבחן ההבחנה בין מטבעות הזהב לגחלת האש. לו הושיט את ידו למטבע – היה מוצא מיידית להורג בחצרו של פרעה. המדרש הקדום מספר על המלאך גבריאל, נציגו של האלוהים, שהגיע באותו הרגע כדי לדחות את ידו של התינוק מן הזהב אל הגחלת, וכך ניצל מי שעתיד היה לגאול את בני ישראל ממצרים.
הוא הדין בסיפור עשרת המכות. כאשר מספרת לנו התורה כי במכת הדם נפגעו לא רק מימי היאור אלא כל מקווי המים שבמצרים, יוסיפו במדרש לתאר כיצד גם המים שבכלים בבתי המצרים נעשו לדם, ואפילו כאשר ביקשו יהודי ומצרי לשתות מכוס אחת, שתה המצרי דם והיהודי מים צלולים. נס בתוך נס. ואפשר להרבות באלה עוד ועוד – ביטוי לדמיון היוצר של דורות רבים ולשאיפה להאדיר את המסורות המקראיות ואת היסוד הנפלא והניסי שבהם.
למה קריעת ים סוף היא ההפך מסיפור הבריאה?
במיוחד נכונים הדברים באשר לסיפור הדרמטי של מעבר ים סוף: סיפור חציית הים לשניים, מעברם הבטוח של בני ישראל בתוכו וטביעת האויב המצרי על רכבו ופרשיו. המקרא כולו שר את שבח המעשה וגדולתו, כגון במזמור תהילים הפותח במילים "בצאת ישראל ממצרים", והמספר כי "הים ראה וינוס".
גם מוכרת המזונות רחב ביריחו מודה באוזני המרגלים ששלח לשם יהושע, כי שמעו בעולם כולו את הנס הגדול של חציית הים לשניים – אירוע שהוא למעשה היפוכו של סיפור הבריאה. שם נקוו כל המים למקום אחד, וכאן פוצלו המים מחדש ונראתה היבשה שמתחתם.
לסיפור קריעת ים סוף נספחו אפוא מסורות אגדיות רבות, רבות מהן תוך התייחסות אל שירת הים - שירת הניצחון של משה ובני ישראל לאחר טביעת המצרים בים. כל מילה, ניב או פסוק בשירה הזו זכו להרחבות מהרחבות שונות, כגון העיסוק במילים "זה אלי ואנווהו". על פי מדרשים רבים הופעת המילים "זה" או "זו" (וגם "אלה" ו"אלו") מעידה על מישהו שמצביע באצבע על משהו מוגדר.
כיצד התרבו בני ישראל במצרים?
מקצת מן המדרשים מספרים כאן סיפור מופלא וארוך, המתקשר גם אל סיפור לידתם של בני ישראל במצרים, למרות גזירת פרעה. בסיפור ארוך זה – שרק סופו מתקשר לשירת הים – מסופר על פרעה הרשע שגזר על הגברים בעם ישראל להישאר ללון בשדה ולא לחזור לבתיהם, וזאת כדי שעם ישראל לא ירבה ויגדל.
והנה, הנשים דווקא היו אלו שמצאו פתרון לבעיה, כאשר יצאו לשאוב מים מן היאור. בהתערבות האלוהים נתמלאו כדיהם במים ובדגים (סמל לפריון), ועם המאכל הזה יצאו אל בעליהן ונתעברו במפגש ראשוני עמם. את התינוקות שילדו הפקירו לחסדיו של האלוהים אשר הוא (או מלאכים שליחיו) טיפלו בהם במסירות עד שגדלו.
כאשר ביקשו המצרים להרוג את הילדים האלה – פתחה האדמה את פיה והסתירה אותם. בסופו של דבר, יצאו ילדים אלה ממצרים עם הוריהם, ובים סוף – כשנגלה האלוהים לעמו – היו הם הראשונים שצעקו "זה אלי", "זה שגידלני".
מדוע כשנשבעים מרימים את יד ימין?
לפי שירת הים, המצרים "צללו כעופרת במים אדירים", אבל שם גם אומר המשורר לאלוהים: "נטית ימינך תבלעמו ארץ". ועולה השאלה: המצרים נבלעו בארץ או בים? המדרש מנצל את שני הפסוקים להצגת סיפור בעל אופי מיתולוגי על הוויכוח בין הים ליבשה. שניהם לא רצו לקבל את גופותיהם של המצרים, והקדוש ברוך-הוא שכנע בסופו של את הארץ לקבלן, שכן האדם בא מן העפר וראוי שישוב לשם.
אך בשעה שהארץ חוששת פן תיענש על קבלת הגופות, שהרי היא זוכרת היטב שהיא נתקללה בעקבות הסכמתה לקבור בתוכה את גופת הבל - נשבע לה האלוהים שלא תיענש. את השבועה מוצא המדרש במילים "נטית ימינך", היינו הרמת את יד ימינך - יד שהיו מניפים בעת אמירת שבועה. גם מדרש זה, הנראה כסיפור עלילה בדיוני, מגלם בתוכו תובנה מעניינת באשר ליחס אל האויבים: גם אויבים נוראים כמצרים נבראו בצלם אלוהים, וגם הם ראויים לקבורה.
רעיון זה מוכר יותר במשפט המפורסם אודות המלאכים שביקשו לומר שירה לאלוהים בעת מעבר ים סוף, והוא השתיק אותם: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" שואל אלוהים במדרש - בכוונו למצרים, שאף הם בשר ודם, מעשה ידיו.
