מה גורם לילדה בת חמש, שגדלה בבית נוצרי אדוק בדרום הקשה של ארה"ב, להחליט שהיא תהיה יהודייה? גם לאשלי וואלאס אין ממש תשובה. אבל בגיל 28 היא השאירה באופן סופי את חייה מאחור, בעיירה קטנה ליד ברמינגהם שבאלבמה, ועלתה לישראל כיעל - יהודייה.
זה לא היה תהליך פשוט. מאחור נותרו כל חייה הקודמים בלי דרך חזרה. כשאתה גדל בחגורת התנ"ך האמריקנית, במקום שבו מספרים לך שהיהודים נכחדו – גיור הוא לא אופציה. משפחתה של וואלאס ניתקה עימה קשר, מכרים שלה התנכרו לה והיא אף עברה תקיפה מינית על רקע אנטישמי עוד לפני שהשלימה את הגיור.
קראו עוד בערוץ היהדות:
+ חברה קדישא דורשת חיסונים לקברנים: "אם נסורב - שביתה בעוד יומיים"
+ הרב הראשי על מות אהוביה סנדק: "אירוע נורא המחייב בדיקה יסודית"
+ שו"ת קורונה: מותר להתפלל ליד פחי אשפה?
"אלבמה זה החלק הקשה של הדרום בארה"ב", היא אומרת לי במבטא שלא מותיר מקום לספק. "הדרום מלא במסורות: משחקי פוטבול, מפגשים משפחתיים, אוכל מסורתי שעבר במשך דורות, והכול מאוד דתי. מאוד", וואלאס מדגישה. "גם היום יש שם עדיין שמרנות מאוד גדולה לצד חלקים ליברליים יותר, וביניהם יש התנגשות תרבותית".
ההתנגשות התרבותית הזאת, היא מספרת, מולידה בעיקר רגרסיה. רצון עז לשמר את המסורת. "הם לא רוצים להשתנות", וואלאס מפטירה בפשטות. היא עצמה גדלה בבית "נוצרי קיצוני", כהגדרתה. "כשהייתי בת חמש רציתי להיות יהודייה, ושיתפתי בזה את כולם. זה היה נורא. קודם כל, אמרו לי שאין יהודים, שכולם נכחדו. ואז היחס...
"הרגשתי על בשרי ממש מה זה אומר לא להתיישר לפי הציפיות המסורתיות של הדרום; לא להיכנס למשבצת של האישה הטובה, 'חיילת של האמונה הנוצרית', או 'חיילת של הצלוב' וכל הביטויים האלה. בעצם, מאותו רגע ולמשך כל חיי, עד שהתבגרתי, ניסו המשפחה שלי והכנסייה להפוך אותי לנוצרייה טובה. לשבור אותי".
חיים של גיהנום
וואלאס למדה שהיהודים דווקא קיימים כשהייתה בת עשר: "למדתי על השואה בבית הספר, והתחלתי פשוט לחקור בספרייה ולשאול את עצמי את כל השאלות הגדולות: למה אנשים שונאים את האחר רק בגלל שהוא לא מאמין באותה אמונה? למה אני מרגישה מחוברת לסיפור היהודי? למה הכנסייה אומרת ככה ובתוכי אני מרגישה אחרת?"
וואלאס, אז רק ילדה קטנה ורכה בשנים, לא נשברה וסירבה לניסיונות להטביל אותה לנצרות. אבל גיהנום הייתה חוויה מוחשית וציורית במחוזות יראי האל של הדרום הקשה שלתוכו נולדה וואלאס, והא גם הפך להיות חלק מחייה. "היה ברור שמי שלא נוצרי טוב, הולך לגיהנום", היא מספרת. "אמרו לי שאם אמות בשנתי מבלי שהוטבלתי לנצרות, אלך לגיהנום. ההורים שלי ידעו שאני מפחדת מחשכה, אז הם אמרו לי שהגיהנום זה חשכה.
"הפחד הזה גרם לי לפקפק בעצמי. כל כך פחדתי למות וללכת לגיהנום, שבגיל עשר פשוט התמוטטתי נפשית. נכנעתי. אמרתי להם, 'אוקיי, תטבילו אותי'. זה היה סוג של פוליסת ביטוח. הם, כמובן, שמחו – הנה, שברנו אותה. אבל אז הם לא הסכימו לעשות את זה מיד, הם רצו לערוך מסיבה. אני זוכרת שאמרתי להם, 'אם זה כל כך חשוב - למה לחכות? עבורי זה היה הסימן שהכול שקר".
"הרגשתי על בשרי ממש מה זה אומר לא להתיישר לפי הציפיות המסורתיות של הדרום; לא להיכנס למשבצת של 'חיילת של האמונה הנוצרית', או 'חיילת של הצלוב' וכל הביטויים האלה"
למתבונן מרחוק, מהעבר השני של האוקיינוס וסדרות הטלוויזיה, קצת קשה להאמין שדברים כאלה מתרחשים במילניום הנוכחי, אבל אשלי-הילדה חוותה רדיפה דתית על בשרה: "כשאנשים בעיירה שלי גילו שאני חוקרת ולומדת על יהדות, הם התחילו לרגל אחריי ואז 'להלשין'. למעשה, לא יכולתי לסמוך על הרבה אנשים בעיירת הולדתי. זו עיירה קטנה בת כ-3,000 תושבים, שכולם מכירים בה את כולם וכולם קשורים לכנסייה. בכל פעם שאמרתי משהו שנשמע ביקורתי, זה הפך לסקנדל פומבי. לא הייתה פרטיות.
"ואז נשלחתי לקבוצות צעירים של הכנסייה. בנצרות זה מאוד חזק. אני זוכרת ששלחו אותנו בשליחות מיסיונרית. העלו אותנו על אוטובוס לאיזו שכונה, ואמרו לנו שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה לפני שגאלנו לפחות שלושה אנשים, כל אחד. באזור כולם היו נוצרים בכל מקרה, זה לא היה הגיוני בכלל. אבל אני לא רציתי לעשות את זה. למה שאכפה על מישהו אמונה כלשהי? המדריך לא הסכים שנחזור עד שאעשה את החלק שלי. נהיה מאוחר יותר ויותר והיה לנו יום לימודים למחרת, והצעירים האחרים בקבוצה ירקו עליי, בעטו בי וקיללו אותי כי סירבתי להשלים את המשימה".
להתגייר? הרבנים לא מסכימים
המעבר הממשמש ובא לקולג' הפך עבור וואלאס להזדמנות להמשיך את המסע אל היהדות, הרחק מעינה הבוחנת של המשפחה, ואשלי התמקדה בלימודיה בהיסטוריה ובתולדות בגרמניה, במטרה ללמד את לקחי השואה וההיסטוריה היהודית.
"הייתי בת 17 והתחלתי לנסות ליצור קשר עם רבנים ולבקש מהם להתגייר. אבל הם דחו אותי", היא נזכרת. "חלקם אמרו שאי אפשר, ואחרים התעלמו ממני. לקחתי את זה מאוד קשה. הייתי מדוכאת נפשית והחלטתי שאם אני לא יכולה להתגייר, אז אקדיש את חיי להוראה".
במקביל החלה בלימודי עברית: "זה גרם למשפחה שלי חוסר נוחות. גם ככה הם כעסו על תחומי העניין שלי בקולג'. היו להם כל מיני ציפיות ממני. למשל, שאפגוש גבר נוצרי ירא אל ואתחתן מיד עם סיום לימודיי; שאשתייך לכנסייה גדולה ואתחיל ללדת ילדים. אלה דברים שאני רוצה עכשיו", היא אומרת בחיוך, "אבל בבית כנסת ועם גבר יהודי נחמד".
"כל כך פחדתי למות וללכת לגיהנום, שבגיל עשר פשוט התמוטטתי נפשית. נכנעתי. אמרתי להם, 'אוקיי, תטבילו אותי'. זה היה סוג של פוליסת ביטוח. הם, כמובן, שמחו – הנה, שברנו אותה"
ואז זה קרה: "אחת החברות הטובות שלי נתנה לי מספר טלפון של רב. זה התחיל דומה. אמרתי שאני רוצה להתגייר, והוא ענה: 'לא-לא, את לא רוצה לעשות את זה'. התעקשתי: 'אני מגיעה למשרד שלך', וניתקתי. הגעתי לבית הכנסת ואמרתי לו, אני יודעת כבר במשך 18 שנים מחיי שאני רוצה להיות יהודייה, ואני הולכת להיות יהודייה. אם זה לא אתה, אמצא מישהו אחר. אני מחויבת, אני יודעת מה זה אומר, ואני לא מוכנה לחיות את חיי שלא כיהודייה. ואז הוא הסכים שנתחיל את התהליך".
תקיפה מינית על רקע אנטישמי
ואז הגיע חנוכה, ממש חודשיים לפני שתהליך הגיור של וואלאס הושלם באופן רשמי. "יש לי הרבה בני דודים, כמו לכל דרומי, אבל רק אחד מהם ידע מה אני עוברת. הוא היה מאוד תומך, ושנינו נחשבנו 'הבעייתיים'", היא משחזרת. "קבענו להיפגש בבר, והוא קידם אותי ב'חנוכה שמח', תוך שאני בשיחה עם בחור שבילה שם. חייכתי ונופפתי לעברו, אבל הבחור שדיברתי איתנו השתנה באחת.
8 צפייה בגלריה
התמקדה בלימודיה בהיסטוריה ובגרמניה, במטרה ללמד את לקחי השואה וההיסטוריה היהודית. אשלי-יעל בסיום התואר וקבלת ה-MA בטסול
"הוא שאל אותי, 'את יהודייה?' – ואני לא ידעתי מה לענות. בסופו של דבר, הרי עדיין לא השלמתי את הגיור. אבל איך מספרים לזר באלבמה שאת בתהליך גיור? וכבר הספקתי לחוות תקריות שנאה במרכז היהודי שהייתי מגיעה אליו כדי לשמוע את השיעורים ביהדות. אז לא עניתי, אבל כנראה שעשיתי מחווה פיזית שלימדה על תשובה לא מחייבת - והוא התחיל להגיב בצורה קשה, לצעוק עליי שהיהודים שולטים בעולם, ושהם מנהלים את ברמינגהם".
"הוא תקף אותי מינית באלימות, כשאני צורחת, מול כ-20 אנשים שהיו אולי שיכורים, או שלא היה אכפת להם. אף אחד לא עשה כלום. האשמתי בעיקר את עצמי"
זה לא הסתיים בהשפלה ותקיפה מילולית. לאשלי (היום יעל) וואלאס קשה לדבר על כך גם כעת, כשהיא בישראל: "הוא תקף אותי מינית באלימות, כשאני צורחת, מול כ-20 אנשים שהיו אולי שיכורים, או שלא היה אכפת להם. אף אחד לא עשה כלום. זה היה טראומטי מאוד. האשמתי בעיקר את עצמי.
"היום אני יודעת שתקיפות מיניות על רקע שנאה אינן נדירות. בסופו של דבר, זו המציאות של לחיות בדרום. הגבר הזה היה נחמד", וואלאס מדגישה, "אבל בתוכו הוא יקד משנאה ליהודים. ואיך יכולתי לדעת את זה? הרי לא היה לו כובע לבן מחודד על הראש. הוא לא הציג את זה באיזושהי צורה, וזה סגר אותי עוד יותר עם עצמי בתהליך הגיור".
המשפחה החרימה והתעללה
וואלאס מצאה את עצמה בבעיה: הרב סירב לסיים את הליך הגיור כל עוד היא איננה מספרת למשפחתה על התהליך. "הוא אמר לי שיבואו לפגוש אותו בבית הכנסת, אבל לי היה ברור שלא יהיה שיתוף פעולה. אמרתי להם, כי רציתי להתגייר, וזה אכן היה נורא כמו שחשבתי".
הגיהנום שהובטח לה בילדותה, הוענק לוואלאס עוד בחייה: "בתור התחלה עברתי נידוי במשך חצי שנה. המשכתי לגור איתם בבית, והם לקחו ממני את כל כספי כך שלא היה לי לאן ללכת. אבל לא דיברו איתי מילה או חצי-מילה. קצת מזכיר את מה שעושים במשפחות מסוימות ליוצאים בשאלה. הדבר היחידי שעוד הותר ונותר לי, היה הלימודים האקדמיים".
"אני זוכרת שבמעמד הגיור אמרו לי הרבנים שאני עלולה לאבד את משפחתי ולספוג אנטישמיות, ואני סיפרתי להם על התקיפה שכבר עברתי, ועל מה שאני חווה במשפחה, ואמרתי להם שמבחינתי לא להיות יהודייה - זה גרוע יותר; שזה הדבר היחיד בחיי שתמיד רציתי באופן עצמאי לחלוטין – גם אחרי שנים של התעללות ושטיפת מוח. ואני זוכרת שהרבנים בכו".
המסע לישראל
רבה של וואלאס היה מי שהציע לה ללכת "לתגלית" כי "זה מה שכולם עושים" – והיא, שעד כה דאגה לשחות תמיד נגד הזרם - החליטה לראשונה בחייה להצטרף למועדון. "ברגע שנחתתי בישראל לא רציתי לעזוב", היא משחזרת. "זה אפילו לא משהו מיסטי. יצאתי מהמטוס והרגשתי שאני לוקחת את הנשימה הראשונה בחיי. המחשבה שכולם יהודים, הרגיש לי כמו לחזור הביתה".
בחלוף החוויה של "תגלית", הרגישה וואלאס שהיא רוצה לחוות את ישראל "האמיתית". "ידעתי שאחזור". גם השיבה לבית הביולוגי הזכירה לה שחייה במחיצת משפחתה לעולם לא יהיו שלווים. לצד מסמכי העלייה שכבר היו מוכנים, היא בחרה להירשם דווקא לתוכנית "מסע".
"לא רציתי לעשות הכול בבת אחת", היא מסבירה. "גם לא רציתי להיות בסטטוס של עולה. הרגשתי שזה נטל על הכלכלה הישראלית. דרך 'מסע' יש לי אפשרות לעבוד כאן בהוראת אנגלית כשפה זרה, שזו ההתמחות שלי - ולבחון אם אני באמת יכולה להגשים את חלום חיי ולחיות כאן".
עם קורונה, בין חיים למוות
בעודה מתלבטת בארה"ב, הגיעה הקורונה, וואלאס חלתה. "הסתבכתי עם דלקת ריאות. אושפזתי בבית חולים וכמעט מתתי, פעמיים. מה שהחזיק אותי זה המחשבה שאגיע לכאן בסוף. הרופאה שלי אמרה לי, כשהשתחררתי, 'לעולם לא תהיי בריאה ומאושרת איתם. לכי'. שלושה ימים אחרי, הייתי על המטוס בדרך לישראל".
מה מושך אותך לכאן?
"אני רוצה חיים יהודיים, משפחה יהודית. אין ממש בחורים יהודים נחמדים בברמינגהם אלבמה. אני רוצה את החיים המובנים מאליהם. פה אתה לא צריך להסביר מה זה יהודי, או מה זה סוכות. ואני יודעת שזה לא חשוב לכל אחד ללמד פה ילדים אנגלית, אבל לי זה חשוב. לשכב בין חיים למוות מחדד את המטרות בחיים".
יעל מצאה את עצמה בחיפה, ליד הנמל, והתאהבה בעיר. לאט-לאט היא לומדת מה זה להיות יהודי דתי בישראל: "הבנתי שהדתיים מתלוננים שיש פה תחבורה ציבורית בשבת, וזה מוזר לי. באלבמה, בלי לנסוע 45 דקות ברכב, לא יהיה לך בית כנסת".
8 צפייה בגלריה
הדבר היחידי שעוד הותר ונותר לי בתקופת הנידוי המשפחתי, היה הלימודים האקדמיים". וואלאס במשחק פוטבול בקולג', 2011
תוכנית "מסע" עצמה מלווה את וואלאס עד לפרטים הקטנים. כך, כשהגיעה לדירתה, מצאה מוצרי מזון וניקוי "ואפילו שמיכות", היא מתארת. עמוס חרמון, מנכ"ל "החוויה הישראלית" - תוכנית בת לחינוך מבית הסוכנות היהודית - מסביר כי התוכנית מביאה מדי שנה לארץ עשרות-אלפי צעירים יהודים מכל העולם. לדבריו, "אנחנו עושים כל מאמץ, במגבלות הקורונה, שלא לפספס מחזור שלם של צעירים המבקשים להתחבר לישראל ולחזק את זהותם היהודית".
הוא מוסיף כי "הפרויקט הייחודי להוראת אנגלית שבו משתתפת יעל, 'מסע מורים', נעשה בשיתוף עם 'מסע' ומשרד החינוך, לצד תוכנית נוספת המביאה רופאים יהודים מארצות מזרח-אירופה להצלת מערכת הבריאות הקורסת".
חושבים שרע לכם? "בארה"ב מזמן הכול היה מתפרק"
חיי היומיום של יעל וואלאס נמשכים: "ארבע שעות ביום אני מלמדת ב'זום', וזה לא קל - לא לי ולא לתלמידים שלי. אני אוהבת את הילדים שאני מלמדת, את האנרגיות שלהם, את התקשורת הפתוחה שהם מצליחים לקיים עם המורים שלהם. אין דיסטנס. הם יכולים לשאול אותך הכול וזה טוב. הם מרגישים שהם יכולים להיות עצמם, וזה מדהים".
מאחור היא השאירה מדינה בוערת משנאה, ולדבריה גם מאנטישמיות במחוזות מסוימים. "אני מודאגת ממה שקורה בארצות הברית", היא מודה. "אני רואה איך קבוצות ניאו-נאציות מתפשטות כבר תקופה בדרום ארה"ב, אבל לא רק. ה-KKK מעולם לא נעלמו, רק שעכשיו הם פשוט יוצאים החוצה בגלוי, כתגובה לתנועת BLM ('חיי שחורים חשובים')".
לדבריה, "אני מעדיפה את המריבות כאן הרבה יותר. פה זה 'למה דתיים עושים ככה, ולמה חילונים ככה'. אני מרגישה שזה כמו מריבה בתוך המשפחה, ולכולם חשוב שבסוף יהיה פה טוב. כל צד מיוצג וכל דעה נשמעת. ישראל, העם הזה, שרד שלוש מערכות בחירות, טילים בדרום, קורונה וסגר, עם מערכת בריאות מדהימה. הדרך שבה מתמודדים פה? וואו. ישראלים הם חזקים. בארצות הברית מזמן הכול היה מתפרק".
