בימי נעורי, אי שם בשנות השמונים של המאה העשרים, נהגתי להשתתף בכינוסים סוערים בנושא זהות יהודית. בכינוס טיפוסי מסוג זה, עמד מן הצד האחד דובר רבני שניסה לשכנע את שומעיו שהיהדות האורתודוקסית, המחויבת להלכה היא היורשת החוקית ולכן "בעלת הבית" של המסורת היהודית.
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו>>
מהצד השני, ניצבו אינטלקטואלים כמו עמוס עוז ז"ל, יאיר צבן וא.ב. יהושע יבדל"א שהתנגדו וטענו בתוקף כנגד הניכוס התרבותי של ערכי היהדות. בוויכוח שלנו הפכנו את ערכי היהדות למקודשים, מוזהבים, כאלה שאין לערער עליהם ואין בלתם.
אך בישראל של 2020, הוויכוחים הללו נעלמו והניצחון של היהדות האורתודוכסית על הבעלות על היהדות הושלם. אבל איזה ניצחון הוא זה? לניצחון הזה יש מחיר. מערך מכונן של כלל החברה בישראל, היהדות הפכה איום לקבוצות חילוניות ליברליות. אלה, רואות באיזכור של מסורת ישראל, איום על דרך חייהן. המונופול הדתי על היהדות הפך אותה למנוכרת, לקשה.
חילונים רבים מידי בוחרים שלא לקחת חלק במקומות בהם הדרנו אותם - לא להכיר את ההלכה, לא להתחתן באמצעות הרבנות ולא לתת לילדיהם להיחשף לתכנים, המזוהים עם היהדות האורתודוכסית.
וכל אלה נובעים מאותו הניצחון. כי אם אנחנו ניצחנו וכולה שלנו, מה נשאר להם. למעשה, דחקנו אותם אל צידה השני של המשוואה, כי אם מדובר במדינה יהודית דמוקרטית- והשתלטנו על הצד היהודי, ברור שמי שנדחק הצידה יתבצר בערך שנותר לו, הדמוקרטי. ואילו בצד שלנו, יהפוך הערך הדמוקרטי לכלי פשוט, אולי סרח עודף, ואנחנו, המנצחים הגדולים של היהדות, נשכח ממנו ונזנח אותו.
דילמות הלכתיות בעולם מודרני
ובדיוק בנקודה זו, ספרה של שופטת בית המשפט העליון השופטת דפנה ברק-ארז "לקרוא משפטים בתנ"ך", מציע לנו דרך אחרת.
השופטת ברק-ארז מתארת כיצד פרשות במקרא העוסקות במלך וביחסיו עם הכהן ועם הנביא משקפות דילמות מודרניות על הפרדת רשויות וריסון הכח. בפרקים על שפיטה ושופטים, אנו לומדים על ההבחנה בין ביקורת לגיטימית על בית המשפט לבין ביקורת מניפולטיבית ולא הגונה.
הפמיניסטיות הראשונות
בפרק על בנות צלופחד אנו לומדים כיצד נוצר "תקדים משפט". בכישרון וביד אומן מציע הספר בנושאים מגוונים מפגש בין עמדות של המשפט הישראלי לבין הטקסט התנכ"י - ומדגימה כיצד החשיבה המודרנית עשויה להאיר באור מחודש דילמות תנ"כיות - וכיצד פיתרונות תנ"כים עשויים לקסום ולעורר השראה אצל מעצבי מדיניות בני זמננו.
מדובר בספר חשוב מעין כמוהו. כי הוא לא רק מאיר סוגיות, אלא הוא גם מחבר את מה שהתנתק. אנחנו זקוקים לראייה חדשה של המושג "משפט עברי". כזו שנותנת מקום לערכים דמוקרטיים וליברליים. כזו שמכילה את ערכי העבר, אבל גם את תרבות המערב ואת מה שקדוש למי שאינו מתפלל שלוש פעמים ביום.
אנחנו חייבים לחזור להסתכל על המקורות התרבותיים שלנו כאבן שואבת לכלל אזרחי ישראל, ולא רק למי שרואים את עצמם מחוברים אליה באופן טבעי. אך הדרך הזו לא תבוא ללא ויתורים.
לקבל את השוני באמת
כדי להשיג את המטרה, אנחנו חייבים לוותר על הניצחון שהושג בעמל כה רב. אם אנחנו רוצים באמת ובתמים, שהמקורות העבריים ישובו להנחות את החיינו, אנחנו צריכים להתחיל לוותר. לקבל פרשנויות אחרות. לאמץ טקסטים אחרים. לקבל את העובדה שאחרים, שונים מאוד מאיתנו, באורחות חייהם ואמונותיהם, יכולים לקרוא, להבין, ולנהוג אחרת לחלוטין מאיתנו.
על מנהיגי הציבור הדתי לגלות גדלות רוח ולהבין שאוצרות היהדות עשירים מדי מכדי להישמר במוזיאון של מגזר אחד ושצו השעה הוא מפעל משותף ופלורליסטי של פיתוח היהדות. אחרת, ערכי היהדות המוזהבים שלנו יהפכו בידינו כמו אוצרותיו של המלך מידאס, שביקש לעצמו כי מגעו יהפוך הכל לזהב והוא מת ברעב ובצמא. כי לא משנה מה גודל העושר שאתה שומר לעצמך, בסוף, יש דברים חשובים קצת יותר.
פרופ' שחר ליפשיץ, ראש מרכז מנומדין, הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, הוא מיוזמי סדרת "שיח-ספר" - שיחות עכשוויות עם התנ"ך, שהתקיימה אמש (א') לרגל צאת ספרה של שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז.
