סיפור הצלתו של טייס המסוקים בחיל האוויר בסדרת הטלוויזיה "שעת נעילה", המשחזרת את אימי מלחמת יום הכיפורים - החזירה אותי באחת אל חוויה אישית, טראומטית, שיכולה הייתה להסתיים גם היא בקטסטרופה אווירית.
היה זה ביומה השלישי של המלחמה. אנו, שני קצינים צעירים היושבים מאחור, וקצין בכיר היושב במושב הקדמי שליד הטייס, מפליגים במטוס צסנה קטן מכיוון שדה דב הצבאי, אל עבר חזית הדרום.
שמועות התעופפו וחרשו את האוויר, קטעי סיפורים מבהילים הגיעו אל הכרך התל-אביבי ואל מחנה המטכ"ל שממנו יצאנו בשעת בוקר מוקדמת. סיפורים ראשונים על אבדות קשות בשתי החזיתות שקרעו את שלוות קדושת יום הכיפורים, אנדרלמוסיה בכל מקום, כולל בשדרות הפיקוד הצבאי - ואנחנו, עם טייס צעיר שזה עתה סיים קורס טיס, בצסנה קטנה אל צפון תעלת סואץ, אל בלוזה המופגזת.
הטייס מנמיך טוס כאשר אנחנו מגיעים אל חולות סיני המצהיבים. הטילים המצריים משייטים לכל אורכו של המדבר, וכבר הפילו כמה וכמה כלי טיס ישראליים. הטייס משתדל לנסוק ולהנמיך עם מטוסו ממש על פי תוואי גבעות הטרש המדברי שאנו מעליהן. נוחתים במחנה רפידים -ביר-גפגפא בפי כול - מתדלקים, ניזונים שוב מפיסות מידע על עוד מעוז שנפל, על תוהו ובוהו והיעדר מידע על מה שקורה בקו, על חיילים שלנו שאולי נפלו בשבי המצרי.
הטייס אמר: "אנחנו בבעיה"
הטייס מבקש למהר, מריץ את המנועים ושוב אנחנו באוויר, הפעם מעל הבסיס המרכזי של צה"ל במרחבים המדבריים הללו, מעל לשדה התעופה של חיל האוויר בסיני. ואז זה מגיע. בתחילה אנו לא קולטים.
5 צפייה בגלריה
סיני, מלחמת יום הכיפורים. על הפסל נכתב: "אל המוות היישרנו מבטנו והוא השפיל עיניו"
(באדיבות המצולם)
"אל תמשיך בדרך, חמישה מיגים מצריים בדרך לתקוף את השדה. הם יתפסו אתכם בדרך ואם תנחתו – יפוצצו אתכם על הקרקע". הטייס נראה מבועת, אבל שומר על קור רוח: "אז מה עושים?" - "תעלה ותרד במקום, זו הדרך היחידה להתמודד עם המצב".
המילים היו קטועות, אבל חזקות מכול. "אנחנו בבעיה", הפטיר הטייס.
מרחוק נראו חמש נקודות, כמו טיפות דיו על גיליון חלק. תחילה רחוק-רחוק, ואז זה מתקרב ומתגבר, מקבל צורה של מפלצת. חמישה מיגים. מטוסי הקרב הרוסיים בשירות הצבא המצרי, ומולם קליפת אגוז קטנה שאיננה מוצאת לה מעגן ונמל לנחות בו.
ראינו את החיים עוברים לפנינו
הקצין הבכיר התחיל לדבר על נחיתה בכל זאת, בתוך הגבעה שקודקודה נראה מעט שטוח, אבל הטייס סירב בתוקף: "זה מוות בטוח!" הוא צעק. אנחנו, מאחור, כבר ראינו את החיים עוברים לפנינו, ממש כמו בקלישאה הספרותית, כמו סרט ורוד שסופו אימה ובלהה. אמא, אבא, כולם מדברים אליך, כשאתה לפות במסעד המושב שלפניך.
ואז הם ממש לידינו. מי שלא ראה מכת שאון, אש ויעף של חמישה מטוסים כסופים מן הדגמים המתקדמים ביותר, לא ראה חוויית דמון שכזו מימיו.
אנחנו רואים את הקסדה של הטייס הקיצוני במבנה, מוסתת לכיוון שלנו, מתנוצצת בשמש הקשה של המדבר - והטייס אומר: "הנה זה בא..." וזה לא בא. הקסדה תופסת כיוון אחר, והחמישה יורדים אל השדה שלמטה, חותכים את האוויר בשריקה אימתנית, מורידים את תכולתם הקטלנית שמיד פורסת את מסלולי הטיסה שלמטה שתי-וערב.
מרחוק נראו חמש נקודות, כמו טיפות דיו על גיליון חלק. תחילה רחוק-רחוק, ואז זה מתקרב ומתגבר, מקבל צורה של מפלצת. חמישה מיגים. מטוסי הקרב הרוסיים בשירות הצבא המצרי, ומולם קליפת אגוז קטנה שאיננה מוצאת לה מעגן ונמל לנחות בו
מטוסים שחנו שם עפו באוויר, שבריהם מגיעים כמעט אלינו, ואני אומר לעצמי, מי זוכה לראות חוויה אפוקליפטית מזווית שכזו? הם ריססו כל כלי טיס שלנו שחנה שם, והפלא ופלא, במטוסי הדמה עשויי הקרטון והדיקט, הם לא נגעו. עד כדי כך היה המודיעין שלהם מטויב ומשופר.
מלמעלה ראינו איך חיילת שיצאה מן המרפאה נהרגה מיד באש המדויקת, שלושה חיילי נ"מ הוצמדו אל הקרקע זבי דם, ומה שנראה כאש האנטי-מטוסית שלנו, הפכה עוד יותר דלילה ורופפת. היא לא איימה על שדי האוויר של האויב.
"להיפרד מהעולם, עכשיו תורנו"
ואז אני שומע: "שאול, אולי יש לך את הספר הזה שהרב גורן חילק כשעלינו למטוס בשדה דב?" זה הטייס שפונה אליי, וממשיך לתמרן באוויר.
נזכרתי שאכן הרב גורן חילק ספרי תהילים לכל מי שיצא לכיוון החזית. הוא כבר לא היה הרב הראשי, אבל לא יכול היה לעמוד מנגד. אני טמנתי את הספרון אז בכיס החולצה, ועכשיו שלפתי אותו מיד והעברתי למי שמציל את חיינו, למי שחיינו בידיו וההגה בידיו.
5 צפייה בגלריה
פינוי נפגעים מחזית סיני, במלחמת יום הכיפורים
(צילום: בני הדר , ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
באותן דקות עושים חמשת המיגים את הלופ המפורסם, והטייס פולט: "חבר'ה, להיפרד מן העולם. עכשיו תורנו!"
שוב אני טומן את הראש חזק-חזק בין ידיי, ומזווית העין אני רואה כבר את הכנפיים המכסיפות של דבוקת מכשירי המוות המעופפים הללו, עם סמל חיל האוויר המצרי, חותכות את השמים לכיווננו. שוב אני רואה את הקסדה הבוהקת, הפעם של הטייס מן האגף השני של המבנה, שוב הוא מביט אלינו והנה - זה לא קורה! הם ממשיכים ומותירים אותנו מאחור.
מלמעלה ראינו איך חיילת שיצאה מן המרפאה נהרגה מיד באש המדויקת, שלושה חיילי נ"מ הוצמדו אל הקרקע זבי דם, ומה שנראה כאש האנטי-מטוסית שלנו, הפכה עוד יותר דלילה ורופפת
חשנו כמי שהצליח לצאת מבור אפל של חמישים מטר. אחר כך הסבירו לנו, כי המצרים חששו שחיל האוויר הישראלי יופיע אם יפגעו בנו. הם שכחו שרוב-רובו היה בכלל בצפון, כדי לנסות ולמנוע מן הסורים לפלוש ולהגיע לטבריה. זה היה מזלנו.
הידיים של הטייס כמו נדבקו לסטיק
המשכנו לכיוון צפון תעלת סואץ וימת ברדאוויל, בטיסה נמוכה וזוחלת בגובה הגבעות, ולבסוף נחתנו בבלוזה, בירת החבל הצפוני של התעלה. לאיש לא היה זמן להביט לעברנו. אנשים התרוצצו כה וכה כמוכי הלם, ואנחנו לא ידענו מה הצעד הבא.
5 צפייה בגלריה
קצין מתפלל במלחמת יום הכיפורים
(צילום: אבי שמחוני, במחנה ,באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון)
הייתה לנו בעיה גדולה עם טייסנו האמיץ. ראינו שהוא איננו מסוגל לרדת ממושבו. אצבעות ידיו נלפתו בסטיק, והמתח והלחץ סירבו לתת להן להינתק ממוט ההגה. הוא ניסה למשוך ולמשוך, אך הידיים לא נענו.
"תביאו רופא!" צעק. וזה אכן בא בריצה, מלווה בכמה קצינים גבוהים ששמעו של הסיפור הגיע עד אליהם. הרופא בחן את הטייס, עלם חמודות, עם עיניים מאירות על אף הסיטואציה המאפילה, והתחיל לצעוק: "תרתיחו חלב חם, תרתיחו חלב חם מן המטבח של המחנה!"
הגיחה קצינה צעירה, שאותות המלחמה זרעו כתמים בפניה היפות. היא אחזה בקומקום צבאי, שהאות ח' מסומנת על דפנותיו, "חלבי". הקומקום היה מלא עד גדותיו בחלב מבעבע. הרופא נטלו בידיו והתחיל להשקות אט-אט את הטייס, שלא יכול היה להיעזר בידיו.
ואז אני שומע: "שאול, אולי יש לך את הספר הזה שהרב גורן חילק כשעלינו למטוס בשדה דב?" זה הטייס שפונה אליי, וממשיך לתמרן באוויר. נזכרתי שהרב גורן חילק ספרי תהילים לכל מי שיצא לחזית. אני טמנתי את הספרון בכיס החולצה, ועכשיו העברתי אותו למי שמציל את חיינו
אט-אט ניגר החלב פנימה, ושוב פלאי הבריאה מול עינינו התוהות. האצבעות החלו להיפרד האחת מרעותה. ראשית הצליחה הזרת לעזוב את המוט, ואחריה שאר האצבעות, וכך גם הקמיצה והאמה שהייתה להן הבכורה להינתק ביד השנייה. או-אז שלף הרופא מתיקו מזרק, ללא הסבר ופירוט, והחדירו אל זרועו של הטייס. ראינו איך כל מערכת גפיו מתרוממת באחת, פתאום חיוך קטן בזווית הפה והוא יכול היה לקום לעזוב את הקוקפיט.
המחזות שראינו שם הוסיפו לבלהה הכללית. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במאסה כזו של מוות.
אבל זה לא סוף הסיפור
עשרים שנה לאחר מכן, אני באחת השגרירויות שלנו מעבר לים, משווע לעזרה עם צוות טלוויזיה שהיה איתי כדי לצלם חוויה יהודית מקומית של הקהילה.
אנחנו במסדרון, כל כך רחוקים מן הבית, ולפתע קריאה: "שאול!" הסתובבתי וראיתי פנים מוכרות, אך לא ידעתי למקמן. "לא זוכר אותי?" באה השאלה בעברית של מושבניקים מן העמק.
גירדתי בתנוך האוזן, אבל שוב לא היה לי זיהוי מוחלט. "בוא תיכנס לחדר שלי".
ראיתי את התגית של נספח כלכלי, מסבירה מיהו בעליו של החדר עמוס הניירת. אבל בן שיחי לא התמהמה. הושיב אותי ומיד פתח את המגירה, הוציא משם ספרון קטנטן.
"זוכר?" – לא יכולתי שלא. זה היה הספרון התהילים הקטן שהושטתי לו שם, למעלה, בין שמים לארץ, בין חיים למוות. התחבקנו והתנשקנו כי מראות כאלה לא עוזבים אותך לעולם.
"אני לא דתי", הוא אמר, "לא שומר אף מצווה, אבל הספרון הזה, זו תמצית היהדות שלי. הוא הולך איתי לכל מקום והוא אומר לי שגם מן התחתית – ניתן להיחלץ".
