כך הפך בן דודו של הזמר פרינס לראפר חרדי
"דוד המלך היה הראפר הראשון בהיסטוריה", אומר זכריה ישי דוד אולואבנקולי-לוין. "הוא בטוח היה הראפר הטוב בכל הזמנים. אני מניח ששלמה המלך היה מספר שתיים, ואני נאבק כעת להיות מספר שלוש". "מאבק" היא מילה שמגדירה היטב את סיפור חייו יוצא הדופן של אולואבנקולי-לוין (36), מי שנולד וגדל בקהילה נוצרית שחורה במינסוטה, בן למשפחה של פעילי זכויות אזרח, עד שגילה את היהדות והפך לראפר חרדי, המכונה "ה' גאי" (Hashem Guy).
רגע אחרי הצילומים לכתבה ב-ynet שנערכו איתו בישראל, כבר הספיק לעזוב לאנגליה, ומשם לוושינגטון ואחר כך למיאמי. אתה בסוג של סיבוב הופעות? אני שואלת אותו בבדיחות, והוא עונה: "כן, סיבוב הופעות של קדושה". ישראל, אגב, היא המקום שבו שהה הכי הרבה זמן בחייו הבוגרים, "וגם זה", הוא אומר, "נמשך שנתיים".
עוד תרבות בערוץ היהדות:
ריאליטי: "הייתי בדיכאון. פתאום לא ראיתי תקווה. היה שם חושך"/ y+
דרמה: שפע שפעים - מילון שטיסל המלא
שיר: הזמרת הלבנונית והקצין הישראלי: תפילה יהודית בערבית
אולואבנקולי-לוין מגדיר עצמו כיום כיהודי ממוצא אפריקאי-אמריקאי, אף שלדבריו "מעולם לא התכוונתי להפוך ליהודי". האמונה שלו באלוהים לא עמעמה את החינוך שספג מילדות, המזהה גזענות וחוסר צדק.
"קראתי לשיר הראשון שכתבתי, 'מה הקשר' כי זאת בדיוק הייתה התגובה של אנשים כלפיי: מה הקשר? מאיפה הגעת? האם התגיירת? עצוב לי שאנשים שרואים אדם כמוני, חייבים לדעת מה הסיפור שלו, בעוד במסורת היהודית יש דווקא הנחיה ברורה לא לעשות זאת; לא להזכיר לאדם גר את העבר שלו, או לתת לו את התחושה שהוא שונה. עצוב לי גם שכל שחור צריך לתת איזשהו נאום על חייו בכל פעם שפוגשים בו אנשים חדשים. שחורים לא יכולים פשוט להיות".
הגזענות פגשה את אולואבנקולי-לוין בהפתעה מסוימת בישראל, זמן קצר אחרי הריאיון המצולם שערכנו עימו. הוא מעדיף שלא להרחיב בדיבור על התקרית שעוררה בו טראומות ישנות. "היה כאן מדהים עד שעזבתי. נקלעתי לסיטואציה שבה הואשמתי באופן לא הוגן, לצערי על רקע גזעני. כנראה ה' רצה שאחווה את זה כדי לעזור לאחרים במצב דומה.
"לגדול באמריקה זה אומר שהמשטרה תחפש אותי, תשאל שאלות, תחשוש ממני - ואני אצטרך לעשות כל מיני דברים כדי לגרום לבחור עם האקדח להרגיש נוח ובטוח, במקום שזה יהיה הפוך, כדי שהזכויות שלי לא יתעופפו דרך החלון. זו המציאות. בישראל חשבתי שזה קורה רק לפלסטינים, עד שזה קרה לי... זו הייתה סיטואציה שבה האנשים היחידים שטופלו באופן אגרסיבי ועוין, היו ישראלים בעלי צבע עור שחור, וזה הרגיש לי קצת דז'ה-וו. אני זוכר שחשבתי, 'זה לא אמיתי, הרי כולנו יהודים, לא?' אנחנו בישראל. איך ייתכן שמישהו מפנה אליי נשק?" מעבר לזה הוא מסרב לפרט, אך לא שולל חזרה לישראל ומזכיר כי הוא בעל אזרחות ישראלית.
האנשים מנומסים, המציאות לא
אולואבנקולי-לוין נולד וגדל בצפון מיניאפוליס, מינסוטה, "ערש הולדתם של גיבורי תרבות שחורים רבים", הוא אומר, "כולל בן דודי פרינס. גדלתי על כמה עקרונות - לזכור שאין ארוחות חינם, להיות נאמן, להיזהר מלוזריות - ולהיות 'מהצפון' לכל החיים. זו הייתה גאווה להיות משם. רוב הקשרים הקרובים ביותר בחיי הם במקור משם".
האזור היה למעשה שכונה יהודית ישנה, שנדדה משם אחרי המאבק על זכויות אדם בשנות ה-60. "הכנסיות שם היו בעצם בתי כנסת ישנים. אומרים שסטטיסטית, זה היה המקום הטוב ביותר להיות בו באמריקה אם אתה לבן, והמקום הגרוע ביותר להיות בו אם אתה ממוצא אפרו-אמריקאי.
"מינסוטה נראית נחמדה, האנשים נראים מנומסים, או איך שלא נקרא לזה. אבל לגור לידם, או להגיש בקשה לעבודה - זה לא. אבל זה בנה אותי, בנה את האופי שלי ואת היכולת שלי להבין את המציאות. לא הייתי רוצה להיוולד בשום מקום אחר. אנחנו נושאים את המקום הזה כמו מדליית כבוד בליבנו".
"עצוב לי שחייבים לדעת מה הסיפור שלי, בעוד ביהדות יש הנחיה ברורה לא להזכיר לאדם גר את העבר שלו. עצוב לי גם שכל שחור צריך לתת איזשהו נאום על חייו בכל פעם שפוגשים בו אנשים חדשים"
הגזענות והאלימות שהם חלק מחייהם של אפריקאים-אמריקאים רבים בצפון מיניאפוליס, לא פסחו גם על אולואבנקולי-לוין. "כמה מחבריי הטובים נרצחו, מה שגורם לך להעריך את זה שאתה עדיין בחיים - ולהפוך את חייך למשמעותיים", הוא אומר. "הרגשתי שהרבה אנשים הקריבו בשבילי, כדי שאוכל להמשיך ולצאת מהמעגל הזה".
כאילו לא די בכל אלה, "הבחור של ה'" גדל כילד נכה בעקבות מחלת הסרטן שבה חלה כתינוק, ושכתוצאה ממנה איבד עין. "מכיוון שהייתה לי רק עין אחת, אף פעם לא היו לי המותרות להסתכל על איך שאנשים מסתכלים עליי. לא הייתי הבחור הכי נחמד שיש. ילדים הריצו בדיחות על הפזילה שלי, ואני תמיד הייתי אומר, הראשונה על חשבון הבית. תבוא לבדיחה נוספת - ואתקוף אותך. לכאורה הייתי מעורב בהרבה מעשים רעים. לא ממש צייתי לחוקים".
"העבדות משפיעה לדורות"
אולואבנקולי-לוין מתהדר בשורשים עמוקים, המגיעים עד למשפחת המלוכה בניגריה, מצד אביו. "סבא רבא שלי היה בישוף, ורבים מקרובי משפחתי נמצאים בתפקידי כמורה שונים. גדלתי בבית מאוד דתי נוצרי. כילד הייתי מאוד מעורב בכנסייה. הייתי נלהב לגבי האמונה שלי באל. כשלמדנו תנ"ך הייתי אומר שכאשר אגדל, אהיה גיבור-על כמו משה ואברהם".
4 צפייה בגלריה
"עשיתי את המסע הזה של הליכה וחיפוש אחר אלוהים, עד שמישהו אמר לי יום אחד, למה שלא תהיה יהודי וזהו?"
הוריו עצמם הם ילידי "הצפון" (כאמור, צפון מיניאפוליס), שלמרות הקשיים רכשו השכלה והפכו מעורבים בקהילה המקומית: "ההורים שלי מאוד אינטלקטואלים, מעורבים אקדמית. אבא שלי היה פעיל בתנועה לזכויות האזרח. הוא היה סטודנט באחד הקולג'ים הכי יוקרתיים שיועדו לאוכלוסייה השחורה. הייתה לו מטרה לאפשר כמה שיותר הזדמנויות לאפריקאים-אמריקאים כיזם חברתי-כלכלי. זה, בסופו של דבר, עיצב את תפיסת העולם שלי. אמי הייתה מאוד קפדנית בדרך החינוך, והייתי מקבל קופונים שבועיים לצפייה בטלוויזיה. היינו צריכים לכתוב דו"חות קריאה".
"בישראל חשבתי שזה קורה רק לפלסטינים, עד שזה קרה לי... וזה הרגיש לי קצת דז'ה-וו. אני זוכר שחשבתי, 'זה לא אמיתי, הרי כולנו יהודים, לא?' אנחנו בישראל. איך ייתכן שמישהו מפנה אליי נשק"
אולואבנקולי-לוין מחובר לשורשיו השחורים ולקהילה שממנה צמח, מה שהופך את חידת הצטרפותו לדת היהודית למעניינת שבעתיים. אבל גם הגיור שלו קשור, למעשה, לסיפור האפריקאי: "אנשים לא מקדישים מחשבה לאפקט של העבדות, וכיצד זה משפיע הלאה, לאורך דורות. אז כן, אני ילד של אנשי התנועה לזכויות האזרח, ולכן היו כמה דברים לא הגיוניים בעיניי. למשל, כל הרעיון הזה של ישו לבן. אני לא קונה את זה. גם לא את ההסתכלות על גיבורי התנ"ך כלבנים כמו בראד פיט. ואם הנצרות נכפתה עלינו כחלק מהעבדות, אז גם אותה אני לא קונה.
"ואם אני קורא את התנ"ך והוא מספר לי על אנשים ששועבדו, ואני מסתכל סביבי ורואה קבוצה של אנשים שהם משועבדים, אני מתחיל לבקש אמת. לחפש אותה עבור אחיי ואחיותיי, עבור אלה ששועבדו. אני זוכר שאמרתי לסבתא שלי, את יודעת ששבת זה בכלל לא ביום ראשון אלא בשבת? וסבתא שלי אמרה, בטח. כשחיינו בג'מייקה אז ידענו ששבת היא בשבת. נדהמתי. למה לא אמרתם לי את זה?"
"'וקבץ נדחינו' - בלי החבר'ה החומים"
מתוך הרעיון של עבדות ושעבוד, מצא עצמו אולואבנקולי-לוין מתקרב יותר ויותר לתורה: "לשבור את רוחו של אדם מתחיל מהדברים הבסיסיים כמו המזון שלו. כחלק מהעבדות, ניתנה לנו דיאטה שלמה שעומדת בסתירה לתורה, כי פתאום התבקשנו לשכוח ממה שציווה אלוהים, ולאכול מק-אנד-צ'יז עם חזיר.
4 צפייה בגלריה
"לצערי יש הרבה אנשים שנדחים כשהם מבקשים להתקרב יותר לתורה, מתוך איזושהי תודעה של עליונות לבנה"
"ככל שהתחלתי לשאול - קיבלתי פחות ופחות רצון לתת תשובות. זה הכריח אותי לחפש את אלוהים ממש כמו אברהם אבינו. ללכת הלאה, לחפש. לא סתם כשגר עולה לתורה, קוראים לו 'בן אברהם'. עשיתי את המסע הזה של הליכה וחיפוש אחר אלוהים, עד שמישהו אמר לי יום אחד, למה שלא תהיה יהודי וזהו?"
"אני זוכר שאמרתי לסבתא שלי, 'את יודעת ששבת זה בכלל לא ביום ראשון אלא בשבת?' וסבתא שלי אמרה, 'בטח. כשחיינו בג'מייקה אז ידענו ששבת היא בשבת'. נדהמתי. למה לא אמרתם לי את זה?"
הוא מספר כי "בנסיבות שלא אוכל לתאר מלבד נס, מצאתי את עצמי בערב שבת בבית כנסת. ראיתי שם חומש ואמרתי, 'אלוהים אני חייב לקחת את זה איתי. בבית קראתי בו כל הלילה. זו הייתה חוויה משוגעת למדי שדחפה אותי קדימה. אחרי זה החומש לא יכול היה להיפטר ממני... עבורי יהדות זה מערכת יחסים עם ה'. בשבילי לקום בבוקר ולהגיד 'מודה אני', זה מעבר לעניין דתי, זו דרך לתקשר, בדיוק כמו שאתה מתעורר בבוקר לצד השותפ/ה שלך ואומר 'בוקר טוב'. ברכה ראשונה ואחרונה על המזון, זה התודה רבה. הדברים האלה הם הבסיס של מערכת יחסים מתפקדת כלשהי.
"מצאתי שהחופש המוחלט הוא מערכת יחסים ישירה עם ה', לפי הכללים שהתורה מספקת לנו. לא גדלתי בחוסר ביטחון לגבי מי שאני, ואני חי בידיעה שזה מה שכולנו צריכים להיות. יהודים דתיים מתפללים מספר פעמים ביום 'וקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ'. אבל אם חושבים על זה, ארבע כנפות הארץ לא כוללות את החבר'ה החומים. אם אנחנו מאמינים שזה נכון, ומתפללים לזה שנים על גבי שנים, למה כבר אפשר לצפות אם בסוף בא מישהו שנראה כמוני?"
"תבינו גם אותי"
חוש הצדק הגזעי שמפעם בו לא התעמעם גם אחרי הגיור, והוא מוצא גזענות מצערת גם בעם היהודי: "יש לנו את השבטים האבודים שמתגלים באפריקה. באותה המידה הם יכלו להתגלגל לאמריקה. לצערי יש הרבה אנשים שנדחים כשהם מבקשים להתקרב יותר לתורה, מתוך איזושהי תודעה של עליונות לבנה".
מצד אחד אתה אפריקאי-אמריקאי, מצד שני בתוך היהדות, ובארצות הברית לא מכירים יהודים שלא מגיעים בצבע מאוד מסוים, לבן.
"לבן זה אפילו לא צבע, זו תפיסה. יש חלקים בעור שלי שבטח יותר לבנים ממך, כמו שאת רואה. אבל זו דרך חשיבה. אפריקאים-אמריקאים הם הקבוצה היחידה שלא יודעת מי היא. הרעיון של עליונות לבנה אומר, שכל הקיום שלך כאדם שחור הוא בזה שאתה לא לבן. אתה תמונת התשליל, אתה שחור. לכן איך אתה יכול להיות יהודי שחור? הרי יהודים אשכנזים לא אומרים שהם יהודים לבנים, הם אומרים פשוט שהם יהודים".
"כל הרעיון הזה של ישו לבן. אני לא קונה את זה. גם לא את ההסתכלות על גיבורי התנ"ך כלבנים כמו בראד פיט. ואם הנצרות נכפתה עלינו כחלק מהעבדות, אז גם אותה אני לא קונה"
הכרת למשל את הקהילה האתיופית בישראל? את המסורות שלהם?
"כן, על אף שמצאתי את עצמי מתחבר יותר לקהילה התימנית פה. כשהגעתי לישראל ידעתי שהם הקהילה היהודית הכי עתיקה, בעלת המנהגים הכי מקוריים וקרובים לנוהג הקדום. ואז באתי לפה וראיתי שתימנים רוצים להיות אשכנזים. זה בלבל אותי. אובדן הזהות הזה הזכיר לי את מה שחווים אפריקאים-אמריקאים בארצות הברית. האבטיפוס של היהודי בישראל הוא יהודי אשכנזי, בסופו של דבר... גזענות היא עניין גלובלי, תמיד הייתה. לכן אין עניין להכחיש אותה, או להתעלם ממנה וגם לא מהיהודים שפועלים באותה צורה".
מצד שני, הרבה יהודים אשכנזים בישראל בעצמם חוו גזענות. הרי הגרמנים לא בדיוק ראו בהם לבנים.
"הם היו יהודים פולנים או יהודים גרמנים, וזה גורם לי להבין עוד יותר למה שמישהו ירצה לזהות את עצמו כלבן, מתוך תפיסה שאומרת 'היי, אני לא רוצה ללכת למקום הזה שוב לעולם. אני לא רוצה לבלוט. אני לא רוצה שאף אחד יחשוב שאני לא בדיוק לבן, כי זה מסוכן'. ואני גם מבין לחלוטין למה אנשים כאלה לא יגלו חמימות כלפיי. הם עברו טראומה.
"אני רק מבקש את אותה ההבנה כלפיי. כמי שיכול להיהרג על ידי המשטרה או להיות קורבן לאלימות, בתוך מבנה חברתי שנוצר, יש לי את הטראומות שלי. אני עושה הפרדה בין דעות קדומות או הטיה, לבין גזענות ממוסדת. בישראל יש גזענות ממוסדת. למשל, כאשר לא רוצים להכיר בגיור שלך ולאפשר לך להיות אזרח פה, בגלל צבע העור שלך - זו גזענות. לעבור ברחוב ולא להגיד לי שבת שלום, זו דעה קדומה, טיפשית אפילו, אבל זו לא גזענות".
"ידעתי שהם הקהילה היהודית הכי עתיקה. ואז באתי לפה וראיתי שתימנים רוצים להיות אשכנזים. זה בלבל אותי. אובדן הזהות הזה הזכיר לי את מה שחווים אפריקאים-אמריקאים בארה"ב"
הם לא אישרו את הגיור שלך?
"את שלי כן, אבל את של הרבה אחרים לא. עברתי גיור קונסרבטיבי אצל הרבנים הכי בכירים בתנועה, וחשבתי שזהו. אבל כשהגעתי לפה לישיבת 'אור שמח', לקחו אותי לבית הדין בבני ברק, הכי מחמיר, ובכל מקרה קיבלתי את הטוב ביותר. אבל לאנשים רבים לא היה את זה. אני מרגיש שאלוקים דאג לי, ולכן אני מנסה לעזור למי שפחות הצליח לו. ככה אני מבין את השליחות שלי בחיים. אני מבין שלא כולם אמורים או יכולים לעשות את הדרך שעשיתי ולהגיע לאותן תוצאות, אני רוצה שיהיה להם חיים קלים יותר".
"אני לא אדם דתי, אני אדם של ה'"
גם החזרה שלו למוזיקה השחורה, למקצבי הראפ שעליהם גדל, הגיעה מתוך החוויה האישית שלו: "דרך המוזיקה שלי אני מנסה לספק באופן לירי ידע להגיע הביתה, לה', ולזכור שכולנו בסך הכול בני אדם, ושעלינו להקדיש יותר זמן למחשבה על אחרים במקום על עצמנו. הסגנון המוזיקלי שלי נוגע בהרבה סגנונות אחרים, כך שכל אחד יכול להתחבר ולמצוא לעצמו מבחר נאה ו'כשר' לאוזניים".
כעת הוא מצפה להתמסד עם בת זוגו היהודייה, במה שהוא מכנה "מוד גלובלי" שהוא חי בו. "בארצות הברית יש קבוצה גדולה של אנשים שרעבה לתורה. הקורונה ייצרה מערכת רוחנית חדשה שבה ה' מנהל את העולם, ואנחנו עובדים קשה כדי לוודא שנוכל לעשות את המיטב בסיטואציה החדשה שנוצרה".
ואולי בסופו של דבר, אפריקאים-אמריקאים בצפון מיניאפוליס יגלו שיש יהודים בכל הצבעים?
"האמת היא שכבר יש לי שיעורי תורה קבועים עם חבר'ה משם. יש כאלה שהתחילו בתהליכים של גיור. לא יזמתי שום דבר בעצמי, קיבלתי טלפונים ממוזיקאים, אנשי עסקים, ספורטאים, אינטלקטואלים ומדענים שאומרים לי 'חשבתי על זה' ו'מעניין אותי לשמוע'. אנשים מחפשים קשר רוחני, והתורה מספקת לנו את הקווים המנחים לקשר עם ה'. דת זה כבר עניין של מוסדות ופוליטיקה. אני לא אדם דתי, אני אדם של ה'".
