צפו בשחזור המרתק
(הפקה: מגלי"ם, עיר דוד. נעם ברק)
נחמיה בן חכליה, שר בכיר בחצר מלך פרס, עוזב קריירה מפוארת בבירת האימפריה הגדולה בעולם, כדי לחזור לעיר עזובה ומבוזה. אחיו היהודים היושבים בירושלים, זקוקים לעזרתו; הם נתונים תחת התקפות חוזרות ונשנות מצד עמי הסביבה, והמעטים שנשארו לא ישרדו לאורך זמן.
+ המדריך לצום נדיר: עשרה בטבת שחל ביום שישי
+ בדקו: מה אתם יודעים על עשרה בטבת?
+ והכול על פרשת השבוע ויגש
נחמיה מחליט להקים חומת מגן לעיר. עליו להתגבר על קשיים עצומים – כולל ניסיון התנקשות בחייו. את מסכת התלאות שעבר עם העלייה לארץ ושיקום החומה, תיעד ביומן אישי בן 2,500 שנה אותו כתב בשפה העברית, הוא ספר נחמיה הנכלל בתנ"ך.
חלום שיבת ציון כמעט קרס
סיפורו המרתק של המנהיג המזוהה עם הצלת מפעל שיבת ציון, והצעדת ירושלים אל עבר העתיד המפואר של ימי הבית השני – מתחיל בפרס של שנת 538 לפני הספירה, כאשר המלך כורש יצא בהכרזה שסחפה רבים מהיהודים לאופוריה.
5 צפייה בגלריה
כאשר הבבלים הרסו את החומה, הם הרסו גם את מערכת הטרסות שתמכה בבתי העיר, וכך למרבה הזוועה כל הבתים התמוטטו ונפלו מטה במדרון
(הפקה: מגלי"ם, עיר דוד. נעם ברק)
בצו מלכותי שהופץ ברחבי האימפריה הפרסית, התיר כורש ליהודים שהוגלו לבבל בחורבן הבית הראשון, לחזור לארץ ישראל. אחרי 70 שנות גלות עזבו עשרות-אלפי יהודים את בתיהם ועלו לירושלים. אבל עד מהרה שככה ההתלהבות, זרם העולים פסק ואלה שהגיעו לירושלים מצאו עיר חרבה וחומות פרוצות.
היהודים, מבודדים וחסרי כל, הפכו לשק החבטות של עמי הסביבה שפגעו בהם וברכושם. עם התגברות מעשי האיבה, הפכו החיים בירושלים לסיוט. חלום שיבת ציון הגיע לסף קריסה.
ובצד השני של העולם, מרוחקים מסבל אחיהם, שגשגו היהודים והצמיחו מקרבם אנשי מעלה כדוגמת נחמיה בן חכליה שהיה שר בכיר בחצרו של מלך פרס.
"ויהי בחודש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה, ויבוא חנני אחד מאחיי הוא ואנשים מיהודה, ואשאלם על היהודים הפליטה אשר נשארו מן השבי ועל ירושלים. ויאמרו לי הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדלה ובחרפה, וחומת ירושלם מפרצת ושעריה נצתו באש" (נחמיה פרק א', פסוקים א'-ג').
החומה שקרסה, הבתים שהתמוטטו
כך נפתח ספר נחמיה, אותו יומן תיעודי אישי-היסטורי, בתיאור האירוע והלך הנפש שהניע את הבכיר היהודי-פרסי לפנות לשליט ולהפציר בו: "אם על המלך טוב ואם ייטב עבדך לפניך אשר תשלחני אל יהודה אל עיר קברות אבותי ואבננה".
5 צפייה בגלריה
לדעת הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, זהו קטע מהחומה שבנו נחמיה ואנשיו
(הפקה: מגלי"ם, עיר דוד. נעם ברק)
המלך נעתר לבקשת נחמיה, הוא ממנה אותו לפחה על מחוז יהודה ושולח אותו לירושלים בליווי צבאי. נחמיה משאיר מאחוריו את מנעמי מלכות פרס. משימה אחת בוערת בליבו: לבנות את חומת ירושלים.
אבל, מינוי נחמיה לפחה על מחוז יהוד מעורר זעם. מנהיגי העמים השכנים מתנגדים בחריפות לשיקום החומה: "וישמע סנבלט החרני וטוביה העבד העמני וירע להם רעה גדלה אשר בא אדם לבקש טובה לבני ישראל". הם לא מוכנים בשום אופן שירושלים תחזור להיות מרכז החיים של העם היהודי, ולכן, כשמגיע נחמיה לירושלים, הוא יוצא בחשאי לבדוק את מצב החומה.
המראה שנגלה לנחמיה מדכא. כל סביבת החומה מלאה מפולות אבנים והריסות, הוא בקושי מצליח לעבור דרכן: "ואהי שובר בחומת ירושלם אשר הם פרוצים ושעריה אכלו באש".
לימים יחשוף הארכיאולוג יגאל שילה מפולת עצומה של אבני החומה ובתי העיר, בדיוק באזור החומה ההרוסה שסקר נחמיה. כאשר הבבלים הרסו את החומה, הם הרסו גם את מערכת הטרסות שתמכה בבתי העיר, וכך למרבה הזוועה כל הבתים התמוטטו ונפלו מטה במדרון.
העם נסחף למשימה
נחמיה יודע היטה כי בלי חומה אין ביטחון, ובלי ביטחון אין חיים. אבל שיקום החומה נראה לו כמו משימה בלתי אפשרית של פינוי עפר, איסוף אבנים ומלאכת בנייה הדורשת זמן רב ועבודה מאומצת.
זמן – אין. בכל רגע עלולים שליטי העמים השכנים לגלות את התוכנית ולנפץ אותה לרסיסים. בליבו של נחמיה גומלת ההחלטה להניח לעיי החורבות, ולבנות את החומה החדשה במפלס גבוה יותר, בראש הגבעה.
הוא פונה בדחיפות אל תושבי ירושלים: "אתם ראים הרעה אשר אנחנו בה אשר ירושלם חרבה ושעריה נצתו באש לכו ונבנה את חומת ירושלם ולא נהיה עוד חרפה". הראשון להתנדב הוא הכהן הגדול אלישיב ואנשיו, ואחריו מפרט נחמיה את שאר המתנדבים והמקטע שלקח כל אחד על עצמו.
לימים יחשפו החופרים קטע של חומה ומגדל, ככל הנראה מהתקופה הפרסית, ממש במעלה הגבעה, מעל שכבת החורבן של ירושלים. לדעת הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, זהו קטע מהחומה שבנו נחמיה ואנשיו.
הבנייה שנחשפה מרושלת, מלאת רווחים בין האבנים, מאחר והבנאים היו אנשים רגילים שהתנדבו למלאכה, וחומרי הבנייה שאספו מההריסות לא היו מהמשובחים ביותר. ובכל זאת, החומה שבנו החזיקה מעמד לאורך כל ימי הבית השני, למעלה מ-500 שנה.
שאננות האויבים הופכת לבהלה
בשלב זה מגלים השליטים השכנים על בניית החומה. היא מפתיעה ומרגיזה אותם, אבל הם לא דואגים משום שהמאמץ כולו נראה להם עלוב וחסר סיכוי: "מה היהודים האומללים עושים?" הם שואלים באלו המילים בספר נחמיה (ג', ל"ד). "היחיו את האבנים מערמות העפר והמה שרופות?"
אבל שאננות השליטים הופכת לבהלה כאשר אחרי ימים בודדים הם מגלים שמחצית מהחומה כבר עומדת בנויה כסלע איתן. המומים מקצב העבודה, סנבלט החורוני וחבריו רוקמים תוכנית פעולה: לשגר מסתננים חמושים כדי לפגוע בבוני החומה בזמן עבודתם.
המצב הופך למסוכן ביותר, ונחמיה פונה שוב אל המתיישבים, הפעם כדי להגן על בתיהם ועל עירם. "אל תיראו מפניהם את אדוני הגדול והנורא זכרו, והילחמו על אחיכם, בניכם ובנותיכם, נשיכם ובתיכם", הוא קורא להם – ומשפחות שלמות נענות לקריאה.
נחמיה עצמו ניצב בראש הכוח הנכון לפעולה, כשכל אותו הזמן העבודה נמשכת בעוז. הבנאים משמשים בו-זמנית פועלי בניין ולוחמים: "אחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח".
השראה לתנועה הציונית
ההפחדות והאיומים לא הועילו, החומה מתקרבת במהירות לסיומה, על אפם ועל חמתם של צרי יהודה, והם מבינים שאם לא הצליחו לעצור את בנאי החומה, צריך לפגוע ברוח החיה שמאחורי המפעל כולו - לחסל את נחמיה.
המתנקשים מגיעים לירושלים בחשכת הלילה, ויועציו של נחמיה מאיצים בו לברוח, להציל את עצמו ממוות. ואולם המנהיג מבין כי בריחה תשחק לידיהם של צרי יהודה. בלעדיו המפעל כולו יקרוס, החומה לא תיבנה וירושלים תישאר חסרת הגנה. "ואומרה, האיש כמוני יברח?" נחמיה מחליט להישאר.
בכ"ה באלול של אותה השנה, 444 לפנה"ס, הסתיימה בניית חומת ירושלים. היא נחנכה בחגיגיות רבה ובהקרבת קורבנות תודה לאלוהים. 41 צוותים השתתפו בעבודה, שהסתיימה תוך 52 ימים בלבד. הקמת החומה העניקה ביטחון לתושבים והפיחה תקווה שמתוך הריסותיה, תצמח ירושלים שנית כמרכז חייו של העם היהודי.
ב-12 השנים הבאות המשיך נחמיה לשקם את ירושלים ולבסס את מעמדה כעיר יהודית. הוא הגדיל את מספר התושבים בעיר לאלפים רבים, פעל עם עזרא הסופר לחיזוק הזהות היהודית סביב חוקי התורה, נלחם בשחיתות ובפערים חברתיים, ביצר את מעמדה של השבת כיום מנוחה והנחיל את השפה העברית. מפעלו היה השראה לתנועה הציונית ולמקימי הארץ בעת החדשה. יומנו, ספר נחמיה, זכה להיכלל בין פרקי התנ''ך.
