Bark Mitzvah (בעברית: בת מצ-הב...הב)
"רפורמי שמרצה על יהדות? חחח... הוא גם עושה בר מצווה לכלבים", כך הגיב לדבריי בשבוע שעבר "כל האמת בפנים", חברינו בבית המדרש של הטוקבקים. דבריו מכוונים לטקס יהודי-אמריקאי של חגיגת בר מצווה לכלבים, בהגיעם לגיל 13 (בהשוואה לשנות אנוש), בהגיעם לי"ג חודשים או בשלבי חיים אחרים המשמעותיים בעיניי בעלי החיה.
בתמונות מטקסי Bark Mitzvah נראים כלבים עוטים טלית קטנה, חובשים כיפה ולפעמים מונח לפניהם ספר תורה. בסיום הטקס מקבלים הכלבים עוגות, חטיפים ומתנות מותאמים לכלבים. "Google it" ותגלו את הפרטים הפיקנטיים. גם אני, רפורמית שכמותי, מעולם לא השתתפתי בטקס זה ואני ניזונה מתמונות ודיווחים ברשת.
טקס ה-Bark Mitzvah זכה לתשומת לב ישראלית בתפקידו כמשחיז חיצי הלעג של גורמים פוליטיים-חרדים במאבקם נגד היהדות הרפורמית.
זהו עצם העניין?
הייתי יכולה להשיב למגיב, ובצדק, שמדובר בטקס שולי וזניח שרוב הרבנים והרבות מהזרם הרפורמי מתנגדות לו. הייתי יכולה לטעון שבחירתו להתייחס לטקס זה מעידה על פחד מהתמודדות עם התכנים הרציניים והמרכזיים של היהדות הרפורמית. הייתי יכולה לדחות את טענותיו בקש, אבל זה לא הסגנון שלי.
כיוון שהכלבים, על כיפותיהם וטליתותיהם הועלו על שולחן הדיונים, אני שמחה להשאיר אותם במוקד ולנצל את ההזדמנות להרהר בסוגיה עצמה.
פרשות השבוע מרימות להנחתה
מנקודת מבטן של החיות פרשות "אחרי מות - קדושים" נראות כמו מכלאה, וליתר דיוק, כמו בית מטבחיים. שבעים גוונים של דם בפרשות שלנו המציינים תפקידים פולחניים מגוונים של החיות: פר חטאת, איל לעולה ולאשם, שעירי עיזים, שילוח השעיר לעזאזל, הזאת דם הפר, שריפת עור ובשר של חיות שהוקרבו ופרוטוקול אכילת זבחי הנדבה.
הפרשות דנות גם באכילת ה"חולין", אכילת בשר להנאתנו. הן דורשות את ריכוז הפולחן והפיכת כל שחיטת חיות לשחיטה פולחנית במקום הקדוש. הן אוסרות על אכילת דם חיות, דורשות לכסות את דמן של חיות שניצודו, אוסרות לאכול חיות שמתו ללא שחיטה ואוסרות על אכילת בהמות טמאות, עופות טמאים ורמשים.
לקינוח, מבהירות שתי הפרשות שאין לערבב מין בשאינו מינו, וחל איסור על אישה או גבר לקיים יחסי מין עם בהמות.
טוב, זה עצם העניין
הסקירה הלא ממצה שהבאתי מלמדת שלחיות מקום מרכזי בפולחן, מהמקרא ועד הלכות כשרות במאה ה-21. החיות כמובן לא נהנות ממנו שכן תפקידן להשביע את רעבונו של האל, את רעבוננו ולשלם בחייהן על חטאינו. בתרבות הקורבנות, בנות ובני חווה נתפסים כיצורים חוטאים ואשמים, והשיח בינינו לבין האל כלוא במעגל של מצוות, חטאים וניסיונות כפרה. אנו שוטפות את עוונותינו בדם החיות.
הם חיים בעושר ועושר
לאחר שנוכחנו לדעת שחיות תמיד קיבלו תפקיד מרכזי בחיים הדתיים שלנו, אנחנו ערוכות לחזור את טקסי "בת מצ-הב" ולנסות למצוא את ההבדלים. במכוון או שלא, טקסי Bark Mitzvah מסמנים מעמד סוציו-אקונומי. בראשית דרכם ובשיא פארם הפגינו טקסים אלה את העושר והזמן הפנוי של בעלות הכלבים החוגגים.
טקסים אלה כמו קולרים משובצים באבנים יקרות, בגדי חיות ממותגים ומאפייה לחיות מחמד, הם חלק מהפגנת כוח כלכלי. הם משדרים: "יש לנו כסף לחגוג לא רק לבנות המשפחה, אלא גם לחיות המחמד שלנו". חשוב לציין שעם הזמן הפך הטקס במקומות שונים להיתולי ולעממי.
הסוגייה הכלכלית מרכזית גם בטקסי הקורבנות. עשירות מקריבות חיות גדולות, ועניות – חיות קטנות ואף מנחת סולת. עשירות יכולות להגיע לירושלים (או לשלוח לשם שליחות) ועניות לא. והכהנים ומגדלי החיות והסוחרים? הם כולם עושים את הונם מתרבות האשמה והקורבנות.
מה, אז נצטרך להגיע למסקנה שאין הבדל בין Bark Mitzvah לפולחן המקדש?
"אמא, הבטחת לנו עוף לשבת"
אם להודות על האמת, גם אכילת בשר החולין (זה שנקנה בסופר, בקצבייה או במסעדה) היא כלי לסמן מעמד כלכלי. כמות ואיכות הבשר שעולה על שולחן המשפחה מעידה על היכולות הכלכליות שלה. אופן הכנתו מעיד על שיוכה החברתי.
שוב עלינו לומר: משפחה חדשה
אבל יש הבדל קטן: מטקסי בת מצ-הב החיות יוצאות בריאות ושבעות.
ההבדל האמיתי בין הטקסים הוא בשאלת מעמדן של החיות. המחוקק המקראי רואה את העולם בצורה היררכית: אלוהים, בני ישראל הגברים, נשים, חיות, צמחים (אני לא יודעת היכן בסולם זה ממוקמים גברים ונשים שאינם מישראל).
טקסי ה-Bark Mitzvah מקוממים את ידידנו המכונה "כל האמת בפנים" כיוון שהם מטלטלים את הסולם שעליו תפיסתו הדתית ניצבת. טקסים אלה הופכים את החיות מאובייקט לסובייקט והן לא נשחטות אלא מקבלות תפקיד ומקום בקהילה.
במאה ה-21 יש משפחות שעבורן חיות המחמד הן חלק מהמשפחה, ולכן גם חלק מהקהילה. מי שמקבלת בשמחה את האפשרות שכלבים יסתובבו בבית הכנסת, כבר מזמן קיבלה באהבה שינויים אחרים במבנה המשפחה המסורתי והיא ממשיכה לאתגר את גבולות המחשבה והמעשה שלנו.
למה חחחחחח?
אני לא מתלהבת מטקסי Bark Mitzvah בגלל שחיות המחמד לא זקוקות להם (בשולי הדברים, אני מזמינה אותנו לתהות אם אנו, בנות ובני חווה, זקוקות לטקסים גדולים ויקרים והאם אנו נהנות מהם). אני מעדיפה לתת לחיות בשקט: לרוץ בחוץ ולרבוץ בבית. עם זאת, אם היו בעולם רק שתי משרות אפשריות עבורי: כוהנת ששוחטת ומקריבה חיות בבית המקדש או עורכת טקסי בת מצ-הב, אין לי ספק באיזה טקס הייתי בוחרת. תנו לי אלף Bark Mitzvah ולא שחיטה אחת.
שפר גורלי ואני יכולה לנוע בשבילים רוחניים שמתאימים לי יותר משתי האפשרויות האלו: אני יכולה לטייל ביער ירושלים, לחבק עץ או עצה טובה, לזכור שפעם היו לנו אלות גדולות ולי יש שורשים.
אני יכולה לטייל בכל בוקר אם איציק הכלב המשפחתי שלנו ולהתקנא בשלווה בה הוא רובץ במרפסת. אני מתעקשת להאמין שרוחניות היא קודם כל מחויבות להימנע מגרימת סבל. אני שמחה כשיש לי הזדמנות להתאתגר בהצעות רוחניות מפתיעות. אני מעדיפה את האפשרות להרהר בהן על האפשרות להגיב להן ב-חחחחח.
אני מברכת את האפשרות לדון איתך, "כל האמת בפנים", בדברי תורה.
שבת שלום!
