4 צפייה בגלריה
נאבקים למען הכרה. הדס בניהו-אליאסיאן, שי ברמסון ותהילה אטיאס-בסה
(צילום: חיים הורנשטיין)
הם פועלים במשך שנים כדי להעביר את החוק נגד טיפולי ההמרה. עכשיו, אחרי הניצחון בכנסת, שלושה מהמנהיגים הבולטים של ארגוני הקהילה הדתית הגאה מסמנים את המטרה הגדולה הבאה: להעניק לכל צעיר וצעירה להט"בים את האפשרות לצאת מהארון ולהישאר חלק מהחברה הדתית - בלי להרגיש מנודים ובלי שידחפו אותם החוצה ויגרמו להם לוותר על האמונה.
"אנשים עוברים גיהנום פנימי"
שי ברמסון, בן 33, יו"ר ארגון "חברותא": נולדתי וגדלתי בנתניה במשפחה דתית ולמדתי בישיבת בני עקיבא. התאהבתי לראשונה במישהו בכיתה ד'. זה לא היה משהו מיני, עוד הייתי ילד, לא ידעתי להגיד מה זה בדיוק, אבל בדיעבד זה לגמרי היה שם. חשבתי שאולי כולם נמשכים לבנים ולא מדברים על זה. חשבתי שזה יעבור, אבל זה לא עבר.
ח״כ מש״ס מול הצעיר שעבר ״טיפול המרה״
(צילום: אבי חי, משי בן עמי)
באותה תקופה עדיין לא ידעתי מה זה הומו, אני זוכר שהיו שני ילדים בשכונה שקיללו אחד את השני 'הומו', וכששאלתי את אמא שלי למה הם מתכוונים היא הסבירה לי שהומו זה אדם רע מאוד. קלטתי שיש בעיה - אני לא רוצה להיות הומו, אני רוצה להמשיך במסלול החיים הדתי, להיות בסדר עם כולם ובעיקר עם הקב"ה, להתחתן עם אישה ולהביא ילדים.
הבנתי שאני צריך לפתור את זה איכשהו. חיפשתי באינטרנט מידע וכך הגעתי לאתר של אדם שעושה טיפולי המרה. הייתי בסך הכל בן 13.5 ולקח לי זמן עד שאזרתי את האומץ להתקשר אליו. התחלתי טיפול דינאמי והתנהגותי. יחד עם פסיכולוג ניסינו להבין למה אני ככה, לאתר גורמים בעייתיים בחיים שלי, כאילו זו איזו התמכרות שצריך להבין ממה היא נובעת. במקביל נתנו לי לתרגל משיכה לאישה, לצפות בפורנו, ולהעניש את עצמי במידה שאני חושב על בנים. באתי עם המון תקווה לשינוי ומאוד התאכזבתי שזה לא עזר.
לאחר שהטיפול נכשל ניסיתי להתאבד. הייתי בסך הכל בן 16 וחצי, כעסתי מאוד על הקב"ה. לא הבנתי איך זה יכול לקרות, איך מי שאחראי על הטוב ברא אותי באופן שגוזר עליי סבל וייסורים. לא היו אז ארגונים של להט"בים דתיים, לא היה מודל שיכולתי לראות אותו מול העיניים.
במשך עשור עיבדתי את החוויות שלי עד שהייתי מסוגל לספר אותן, ומהר מאוד הבנתי שאני לא מוכן שאף אחד יעבור את מה שאני עברתי. הגשתי תלונות, העברתי הרצאות, אני מתעסק בזה המון. לא יכול להיות שצעירים עדיין יתאבדו בגלל זה, שיעברו גיהינום פנימי יום-יום. אנשים מאשימים את עצמם, שונאים את עצמם, הנשמה שלהם חוטפת ביס כל יום. מגיעים למקומות מאוד קשים בגלל ההמרה.
גנץ: "מקומם של טיפולי ההמרה מחוץ לחוק"
מאז אני בתהליך של השלמה, הבנתי שיכולה להיות דרך אחרת, לא כמו זאת שבה גדלתי, של שמירת הזהות הלהט"בית והדתית גם יחד. המצב כיום השתנה והשתפר. יש ארגונים ויש אנשים שאפשר להסתכל עליהם ולקחת מהם דוגמה.
הפכנו לחזית מאבק המהפכה הדתית הגאה. מנהלים נגדנו קרב, שהוא אמנם קרב מאסף, אבל הוא גובה מאיתנו קורבנות בנפש. מפנים נגדנו שנאה מטורפת, גם בקהילה הדתית וגם בשיח הציבורי בכלל, שהפך להיות ארסי כלפינו. כל האובססיביים האלה אלינו מדברים בשפה הדתית, השפה המדוברת שלנו. הם אמנם קולניים, אבל בסבלנות אין קץ ובדרכי נועם אנחנו יוצרים שינוי אמיתי בשיח כלפינו בחברה הדתית. כבר אי אפשר להתעלם מאיתנו, ומשפחות להט"ביות דתיות נמצאות בכל מקום, ומקבלים אותן כמו שהן. היום לצעיר יש מודלים - הומואים שנשארים דתיים, מקימים משפחות, שומרים הלכה ומצוות, והרב שלהם מקבל אותם ויודע הכל עליהם.
ארגון "חברותא - הומואים דתיים" פועל למען בניית קהילה דתית גאה, חזקה ומאוחדת
(צילום: אבי חי, משי בן עמי)
"פחדתי להיות חריגה"
הדס בניהו-אליאסיאן, בת 30, מנכ"לית ארגון שב"ל (שהכל ברא לכבודו): גדלתי בבית מאיר ליד ירושלים, במושב ובבית עם ערכים של הציבור הדתי-לאומי. אבל את שנות בית הספר העברתי באולפנה של הזרם החרד"לי. בכיתה ג' הייתה איזו ילדה שחשתי כלפיה רגשות שלא הכרתי קודם ולא ידעתי להסביר לעצמי מה קורה. באחת השבתות שהלכתי לטייל עם אמא שלי, טיול של שבת, אמרתי לה 'אמא, אני חושבת שאני אוהבת את הילדה הזאת'. היא לא הגיבה. זה היה מוזר עבורי, כי לאמא שלי תמיד היה מה להגיד, ופתאום היה שקט. אמרתי את זה שוב, ומשהו בתוך הראש שלי אמר שאולי זה דבר מוזר, אולי לא צריך לדבר על זה.
4 צפייה בגלריה
"אני לא חייבת להיות לסבית כדי להזדהות עם המאבק הזה". תהילה אטיאס-בסה
(צילום: חיים הורנשטיין)
כשנחשפתי לראשונה למילה לסבית במהלך שנותיי בבית הספר היסודי, היה בי משהו שאמר שאולי זה מה שאני. היה לי ברור שזה משהו שגוי שלא אמורים לדבר עליו ולחשוף אותו, שאם ידעו יסתכלו עליי מוזר ואאבד את המקום שלי בחברה שאני נמצאת בה ושמאוד אהבתי. פחדתי להיות חריגה.
אני חושבת שלאורך כל התיכון הייתי בטוחה שבאיזשהו שלב זה ייפתר ואני אתחתן ואלד חמישה ילדים על איזה הר בשומרון. פיתחתי מנגנון של הסתרה טובה. עשיתי הכל כדי שאף אחד לא ישים לב, שלא יראו שאני מרגישה משהו למישהי. סיימתי תיכון, סיימתי שירות לאומי והתחלתי מדרשה לבנות. היה לי מאוד חשוב להרחיב את העולם הדתי שלי. זו הייתה תקופה מטלטלת מבחינתי כי פגשתי עוד סוגים וגוונים של יהדות. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי מה בעצם ההלכה אומרת על לסביות.
בשלב הזה החלטתי שאני פונה לטיפול. רציתי להבין עם עצמי מה אני עושה עם הרגשות האלה. זה מאוד הפחיד אותי ולקח לי הרבה זמן לפתוח את זה. ישבתי מול מטפלת דתייה, נשואה לרב, ואמרתי לה שאני נמשכת לנשים. זה היה רגע מכונן בחיים שלי, כי כשראיתי שהיא עדיין יושבת במקום ברוגע אחרי שאמרתי את זה התחלתי לשאול את עצמי שאלות מאוד משמעותיות על החיים שלי.
ההצבעה על חוק טיפולי ההמרה בכנסת
(צילום: ערוץ כנסת )
כשחיפשתי באינטרנט מה זה לסביות נתקלתי באתר של 'בת קול', התקשרתי והגעתי למפגש. אני זוכרת שהייתי בהלם. היו שם עשרות נשים עם ילדים, והרגשתי אושר שלא יכולתי להסביר אותו. שיש אפשרות לחיים של בית דתי ביחד עם הזהות הלהט"בית שלי. שאני יכולה להיות בזוגיות עם אישה ולא לוותר על האמונה שלי. וכך אני חיה היום - לסבית, דתייה, נשואה לאור וצפויה ללדת כל יום את הילד הראשון שלנו.
עד לפני עשור לא היה דבר כזה להט"ב דתי, לא דיברו עליו, חשבו שזו תופעה שולית. היום ברור שהיא קיימת והקהילה הדתית נדרשת להתמודד עם הסוגיה באופן משמעותי. לאחר היציאה מהארון וההשלמה עם הזהות שלי בחרתי להצטרף לשב"ל. הרגשתי שבאמצעות המפגשים אני יכולה להשפיע על מציאות חייהם של עשרות בני ובנות נוער במגזר הדתי שעוברים היום מסלול דומה לזה שאני עברתי.
ארגון "שב"ל" פועל לקידום סובלנות וקבלה • כלפי להט"ב בקרב הציבור הדתי
"לחיות בארון זה עצוב"
תהילה אטיאס-בסה, 36, מנכ"לית ארגון "בת קול": חשוב לי לקחת חלק בשמירה על זכויות של מיעוטים, כי אני מרגישה שדרך זה עושים תיקון עולם, תיקון חברתי, וזה מה שהוביל אותי ל'בת קול'. גדלתי והתחנכתי על ברכי הציונות הדתית. בתקופה שלי מנהל בית הספר היה עומד בכניסה ומודד לנו את השרוולים. אם מישהי הייתה מגיעה עם שרוול קצר מדי היא הייתה נשלחת חזרה הביתה. הרב היה דמות חינוכית שהערצנו, ולא היה מקום בכלל שמישהי יכולה להביא לידי ביטוי את הנטיות המיניות שלה.
4 צפייה בגלריה
"ישבתי מול מטפלת דתייה, נשואה לרב, ואמרתי לה שאני נמשכת לנשים. זה היה רגע מכונן בחיים שלי" הדס בניהו אליאסיאן
(צילום: חיים הורנשטיין)
הייתה לי חברה מאוד טובה שבמהלך שנות ההתבגרות שלנו הבינה שהיא לסבית, שהיא נמשכת לנשים. כאב לי שלא היה לה מקום לדבר על זה עם המשפחה שלה, או עם בית הספר. אפילו החברות לא היו סביבה מכילה עבורה. אני ועוד שתי חברות ידענו על הסיפור הזה ושמרנו אותו בסוד במשך שנים.
הבנתי שזה לא הגיוני שמתוך שכבה של שש כיתות אף אחת חוץ ממנה לא באה ואמרה 'אני לסבית'. רק בדיעבד, אחרי שהתחתנו, ראיתי אנשים שלמדו איתי שיצאו מהארון, ואני שואלת את עצמי כמה הם סבלו בדרך.
הבנתי שלחיות בארון אלו חיים מאוד עצובים והרגשתי שאני צריכה לעשות תיקון למציאות הזאת. אני לא חייבת להיות לסבית כדי להזדהות עם המאבק הזה. לקהילה הגאה הגעתי כי בער בי הצורך להשפיע - למרות שאני סטרייטית אני פה בשביל הדורות הבאים למען חברה מתוקנת יותר. אנחנו מכירים את השפה הדתית ויודעים לדבר אותה, אנחנו נמצאים בשיח מתמיד ומכבד עם רבנים ורבניות מכל הזרמים על מנת לקדם רוח של סובלנות וקבלת האחר. המהפכה הדתית בכל מה שנוגע לקהילת הלהט"ב מתחילה מבפנים.
עמותת "בת קול" פועלת למען מרחב נשי גאה ולקבלת האחר בחברה הדתית
