משה כבר לא תמים
החיים שינו את משה, וכמה שהם שינו. הוא כבר לא אותו איש צעיר ותמים, הוא לא מתנצל ולא נסוג לאחור. האיש שהתקרב אל הסנה בסקרנות של ילד קטן, שנבהל והתנער מהשליחות: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה", האיש שהתחנן בפני אלוהים שישחרר אותו מהמשימה ו"שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", הפך למנהיג חריף, מסתכן, שמקבל החלטות ונוזף בצאן מרעיתו.
גם מרירות נוספה אל חיי משה, שהרי משימתו הייתה קשה ואת פירותיה הוא לא יקצור. משה גדל והתפכח בתוך המסע המדברי. ספר "דברים", שבו נושא משה נאום ארוך, מפותח ומחושב היטב, הוא הוכחה שגם טענתו "כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" נבלעה באבק המדבר. משה סומך על היכולות הרטוריות שלו, ובצדק.
2 צפייה בגלריה
ראש הממשלה נתניהו. מנהיגות רעה מובילה אותנו מאסון לאסון בגלל אינטרסים אישיים
(צילום: אוהד צויגנברג / AP)
זריקת אומץ
בפתיחת ספר "דברים" מנסח משה הנחיה מנהיגותית, זריקת אומץ לשופטים: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ". אלפי שנות תרבות יהודית חלפו, ונדמה שהעצה העתיקה ההיא נכתבה למען ימים אלה. ההוראה של משה היא התפילה שנכתבת בדם ליבנו ובדם ילדינו. בדמה של קהילה שנשדדה על ידי מנהיגות פוליטית מושחתת המאיימת גם על מערכת המשפט. נשות ואנשי החוק שמרו עלינו, וזו שעת מבחן קשה למערכת המשפט הישראלית: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ".
הרים להנחתה
תביעתו המוסרית של משה, "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ", היא חרב פפיות – ואני מרשה לעצמי להניח שהוא ידע את זה. אם אתה מצווה עלינו לא לפחד מפני איש, הרי שגם ממך לא נפחד. "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" היא הזמנה לבקר את ראשי המערכת. זו הזמנה לבחון בקפדנות את התנהגות בעלי הכוח בקהילה, שהרי ממי שאין לו כוח בוודאי שלא נגור.
מגור, מאגר, גורים או מגורים?
השורש היפה גו"ר במשמעו כ"פחד" זכה לתחייה בעברית בת זמננו הודות לחתימת השיר של אריק איינשטיין "עוף גוזל": "רַק אַל תִּשְׁכַּח / יֵשׁ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם / גּוּר לְך". משה מצווה את השופטים "לא תגורו" ובניגוד לכך, ההורים שרואים את הגוזלים פורחים מהקן, רוצים להגן עליהם ומבקשים שייזהרו. "גורו לכם" אומרים ההורים בתחינה. "אל תגורו", פוקד הצו המוסרי. גורו. אל תגורו. גורו. אל תגורו. כך אנחנו שולחות את בנותינו ובנינו אל העולם.
("עוף גוזל". ההורים רוצים להגן על הילדים ומבקשים שייזהרו)
פרוטקשן יהודי
הפרשנות המסורתית מציעה לפחות שני פירושים לפועל "תגורו"; פחד ואגירה. רבי אליהו מזרחי (רבה של יהדות האימפריה העות'מאנית בראשית המאה ה-16) מציע בפירושו את ההסבר הכפול: "לא תיראו. כפי שנאמר בספרי: "שמא תאמר מתיירא אני מפלוני, שמא יהרוג את בני או שמא ידליק את גדישי... דבר אחר: לא תכנוס את דבריך... לא תאגרו... שלא תכניס דבריך בלִבּך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ".
פרוטקשן יהודי היה ויהיה. המדרש שמצטט רבי אליהו מזרחי מספר על איומים על חיי משפחת השופטים ועל רכושם. בשל הפחד היו שופטים שאגרו את האמת בליבם. מי שטוענת שחיסולים פנימיים הם המצאה של ערביי ישראל ולכן זו "בעיה שלהם", כדאי שתקרא קצת היסטוריה כללית ויהודית. חיסולים פנימיים מתרחשים כי הממסד מאפשר להם להתרחש. זה לא עניין גנטי ולא עניין דתי או עדתי, זו חוכמת רחוב בשקל. בחברה נטולת השגחה, החיים הופכים הפקר.
אולי די כבר עם "לצאת מאזור הנוחות"
אני רוצה להוסיף עוד כמה אפשרויות פרשניות לצורה העשירה והיפה "תגורו". אני רוצה להציע את המגורים ולעומתם את הגרות, ולהציע את "גּוּר אַרְיֵה" לעומת החיה הבוגרת.
"לצאת מאזור הנוחות" היא קלישאה פסיכולוגיסטית מבית היוצר הקפיטליסטי, זה שמפמפם לנו את גם האמונה השקרית "השמיים הם הגבול". בעולם מסורתי לא יציעו לנו לצאת מאזור הנוחות, אלא להישאר בו.
האם עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולשם מה? וריאציה על שאלה זו נמצאת בשיחה המפורסמת בין החתול צ'שייר לאליס בארץ הפלאות. "התועיל להגיד לי בבקשה באיזו דרך עליי ללכת מכאן?" שואלת אליס, וצ'שייר משיב: "זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע". יציאה מאזור הנוחות אינה מטרה וגם אינה התרגיל הרוחני החשוב ביותר בחיינו. מה שחשוב באמת זו התשובה לשאלה איך אנחנו רוצות לחיות את החיים שלנו. תשובה לשאלה הזו תבהיר לנו האם ומתי "לצאת מאזור הנוחות".
אפשר לקרוא את הציווי "לֹא תָגוּרוּ" כהנחיה לא להיאחז בבית בכל מחיר. לא להיאחז באזור הנוחות רק מכיוון שהוא נוח, אבל גם לא לצאת ממנו רק מפני שמישהו פעם אמר לנו שהכי חשוב זה להתקדם בחיים.
"כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", כך מגדיר אלוהים את מעמדנו בעולם. עלינו לראות את עצמנו כנוודים ונוודות בעולם. כמי שתמיד נכונות לצאת למסע המוסרי שלהן. לא להיאחז ברכוש, בנשים ובאנשים, במשרות. אבל גם לא להיאחז בתנועה. לא לגור. להיות גֵרות, להיות נכונות להתניידות בעולם. כשאת מבינה שאין לך דבר, קשה להפחיד אותך. כך צריכה להיראות מנהיגות.
לא בת של אריה, לביאה
פרשנות אחרונה (לרגע זה): פירוש אפשרי נוסף של "לֹא תָגוּרוּ" – אל תתנהגו כמו גורים. היו לביאות. שמרו על המוסר, על החלשות והחלשים בקהילה, כפי שלביאה שומרת על גוריה. אל תגורו, היו לביאות של צדק.
לא קל להיות שופטת. מעולם לא היה קל, והיום קשה כפליים. השבת, בפרשת "דברים", כדאי להעלות לתורה את חברות וחברי הקהילה העוסקים בהגנה על מערכת המשפט. זו הזדמנות להודות לשופטות ולשופטים וליועצת המשפטית לממשלה, וללוות אותם בתפילה שלא יפחדו, שלא יאגרו את האמת בלב, שלא יהיו מקובעים ושלא יקטינו את עצמן. אתן לביאות. אתם אריות. זו שעת המבחן של מערכת המשפט. "לא תגורו".
מרימה את הכפפה
משה דרש "לֹא תָגוּרוּ" ודבריו חלים גם עלינו, הדרשניות והדרשנים. אני מרימה את הכפפה הדרשנית שהטיל משה וקוראת באופן ביקורתי את פתיחת נאום הפרידה שלו. ואיך לומר זאת? בפתיחת נאומו ניכרת נטייה לקחת קרדיט על הצלחות ולחמוק מאחריות לאסונות. מצער לראות מנהיג זקן מסיים במרירות את חייו, אבל זה המצב, ומכיוון שהוא ציווה "לא תגורו" עלינו להודות באמת.
מי אמר האצלת סמכויות?
גניבת הקרדיט מתחילה בקביעה שהוא הגה את רעיון האצלת הסמכויות המשפטיות: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם... שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם". אופס, הסטארט-אפ הזה נולד בספר "שמות" ושם הוא מיוחס לחותן של משה, יתרו: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם". מצער, מיותר. למשה יש הרבה מעלות והישגים, למה הוא צריך לגנוב ליתרו את הקרדיט?
מי אחראי על ה"תקלה"?
בהמשך הדברים משה משחרר את עצמו ואת אלוהים מהאחריות לאסון שבעטיו נגזרו על בני ישראל ארבעים שנות נדודים במדבר – חטא המרגלים.
בספר במדבר נאמר שהרעיון לשלוח מרגלים לארץ ישראל היה של אלוהים, והביצוע הוטל על משה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן". לעומת זאת, בנאום הפרידה של משה האחריות ל"תקלה" מושלכת על בני ישראל: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה". כולכם. לא פחות. כאילו כל העם הסתער על משה ודרש לשלוח מרגלים. והוא? הוא רק נענה לדרישת ההמון. ואלוהים? כובס והוצא מחוץ לתמונת החטא.
אם לא די בכך, גם מסקנות המרגלים סולפו. בספר במדבר נמסרת מסקנת המרגלים: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם... הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ". בעמדת המיעוט, הטוענת שבני ישראל יוכלו לכבוש את הארץ, היו רק כָּלֵב בן יפונה ויהושע בן נון. אבל בנאום הסיכום נשמטו דברי הביקורת של המרגלים, ונותרנו עם תמונת הפירות הדשנים והקביעה "טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ". ובהלת העם? סתם. בלי שום הצדקה. עם מפונק שלא מקשיב לחוות הדעת של המרגלים שהוא שלח.
כך היה וכך יהיה
ביד אחת משה כותב "לא תגורו" וביד השנייה הוא מנקה את עצמו ומשכתב את ההיסטוריה. משה לא היה אדם רע חלילה, הוא היה אנושי. כך יקרה גם לך וגם לי אם יינתן לנו כוח בלתי מוגבל ואם לא יופעלו עלינו מנגנוני בקרה. "לא תגורו" היא הנחיה ריאלית רק כאשר מוטלת על ההנהגה הגבלות משמעותיות. "לא תגורו" יכול להתקיים רק כאשר מערכות הבקרה (מערכת המשפט, המשטרה, העיתונות) מוגנות.
מעטות הפעמים שבהן החברה הישראלית התמודדה עם מצבים מעוררי אימה כפי שאנו חוות בימים אלה. אבל גם באירועים המאיימים ביותר לא הייתה תחושה כה חזקה שהשלטון משטה בנו, שמנהיגות רעה ומושחתת מובילה אותנו מאסון לאסון בגלל אינטרסים אישיים. גורו. אל תגורו. גורו. אלו הצווים ההוריים והמוסריים שיש לנקוט גם בימינו. עלינו לדרוש לגור לחיי הילדים והילדות שלנו, לגור לחיי החטופות והחטופים. להביא אותם הביתה מהר. להגיע להפסקת אש מהר. להשיב את החיים למסלול של חיים ומהר. נגור מפני האסונות שהמנהיגות ממיטה עלינו, ולא נגור מפניה.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
תקופה ארוכה שאנו מלוות את חברתנו האמיצה נחמה תאנה, המתלוננת הראשונה נגד הרב טאו, ואת המתלוננים והמתלוננות שהלכו בעקבותיה. נחמה היא המודל לקיום המצווה "לא תגורו". השבת, בבתי הכנסת, יש להעלות את גבורתה על נס ולקרוא לקהילה של הרב טאו וגם לפרקליטות: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא". נקו את המחנה. תמכו בהעמדת הרב צבי טאו לדין.
שבת שלום!
