תמצית החוויה האנושית
השבת נקרא בבתי הכנסת את הסיפור המכונה "קברות התאווה". שתי מילים שצירופן יחד חובק את מכלול החוויה האנושית. התאווה והקבר, התשוקה לחיים והתשוקה למוות. "האני העליון" וה"איד" הפרוידייניים במלחמה שאין לה סוף. המונח "תאווה" קיבל מקום נכבד בתרבות המקראית (וגם אחריה). מתוך 43 הופעות שלו במקרא, 10 מתייחסות לסיפור "קברות התאווה". המאבק בין התאווה לחוק הדתי מסתיים במותם של המתאווים. מישהו החליט לשתול בתודעה התרבותית את תמונת התאווה ועונשה. מישהו התעקש להרחיק אותנו מהתשוקות שלנו.
ובכל זאת, שנים רבות לפני פרויד לימד המקרא: דיכוי מוחלט של התאווה לא יצלח. חוסר היכולת לאזן בין התאווה לתביעות הדת והתרבות, מוביל להתפרצויות בלתי נשלטות של התאווה או לסירוס תחושת החיים ואפילו למוות.
השר יצחק גולדקנופף בנאום תקיף על חוק הגיוס
(צילום: איתי גדסי, קול חי)
תבהלת התאווה
יש פער מרתק בין התאוות שמבקשים "האספסוף" ובני ישראל ממשה, לתאוות שהוא מייחס להם. על פי הסיפור המקראי: "הָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
התיאור הצבעוני הזה יכול לשמש בסיס לתוכנית מתכונים עשירה, אבל כאשר משה מתרגם את הבקשה היא הופכת לחסרת מורכבות ופשר: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה". מימוש המשאלה מתבטא באותה פשטנות: "וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה".
"אמא, משעמם לי"
קל לאתר תופעה זו גם ביחסים בין הורים לילדות והילדים. הילדות והילדים מביעים חוסר שביעות רצון וההורים המבוהלים לא מצליחים לקחת אוויר, לנסות להבין את תוכן הבקשה ואת סיבותיה. בהתחלה הם כועסים, אחר כך הם נכנעים ומציעים מענה לא הולם, ובסוף הכול נהרס.
העם המתלונן לא מבקש דווקא בשר. האמת היא שהעם בכלל לא מבקש, אלא בוכה בכי נוסטלגי. הקהילה הנודדת במדבר כמהה למזון מגוון, לצבעוניות של הירקות, הדגים והבשר. משה ואלוהים מבועתים. זה לא שיש לאלוהים בעיה להצמיח ירקות או לספק בשר ודגים. מי שיכול להמטיר מן מהשמיים, יכול להמטיר גם סלט ירקות.
משהו בכאב של הקהילה, ברצון הלא-מסופק שבא לידי ביטוי בבכי, מוציא את ההנהגה משיווי משקל. קהילה שיש לה תאוות היא קהילה לא ממושמעת, היא לא נוחה לשליטה ולניהול. משום כך המשאלה זוכה למענה היסטרי ולא מותאם – מענה שמגביר את הרעב ומגדיל את העונש.
שולחנם של מלכים
בפרק "קניין תורה" (תוספת מאוחרת לפרקי אבות) מופיעה משנה העוסקת בתאווה ולה ניחוח פוליטי מעניין: "כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך... ואל תתאווה לשולחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם..."
המשנה מעודדת את תלמידי החכמים להסתפק במועט; לחם, מים ושינה על הארץ. מי שמתמסר לחיי רוח, קובעת המשנה, צריך להסכים לוותר על חיי החומר. האושר האמיתי של הלמדנים הוא הלימוד ולכן עליהם להיות נכונים לוותר על מנעמי העולם הזה. חיי הלמדנות מעומתים עם "שולחנם של מלכים" העמוס כל טוב. אל תתאוו לזה, מזהירה אותנו המשנה וגם מסבירה: שולחן הלחם והמים שלכם גדול יותר משולחן המלכים, שכן שולחנכם הוא שולחן של התמסרות לחיפוש האמת.
האם משנה זו בוקעת מגרונו של תלמיד חכם שגילה את האור וויתר על הכסף? ואולי להפך; אולי המשנה נוצרה במפעל הדכאני של פרנסי הקהילה, של מי שרוצים לשלוח את הנתינים לחיות בצנעה (תוך שהם מספרים להם שזה ישתלם להם בעולם הבא), ולהשאיר למלכים ולשליטים את שולחן הסעודה המדושן בכל שלושת הכ"פים של מיקי זוהר – כוח, כבוד וכסף.
אלוהי האקטואליה הושע נא
המשנה הזו נוטפת אקטואליה. בימים אלה, ימי המאבק על גיוס החרדים ועל המשך תקצוב מי ש"תורתם אומנותם", חשוב להזכיר לפוליטיקאים החרדים (והחילונים שרוקחים יחד את המרקחת המבאישה הזו): לימוד התורה היה מאז ומעולם נחלתם של יחידים, והם לבדם (ולפעמים בסיוע נדבנים פרטיים) נשאו בעול בחירתם הלמדנית. הקהילה יכולה וצריכה להחזיק קומץ של למדניות; כל היתר צריכות לשקול צעדים ולהכריע בכל שלב בחיים מה האיזון המתאים להן בין חומר לרוח.
ושולחן מלכים, מה נאמר? "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". בימים אלה ברור שה"מלכים" שלנו אוכלים זבחי מתים, והלוואי שהיה מדובר בדימוי. הם עושקים את כספנו ואת חיינו, והם אפילו לא מנסים להסתיר את העובדה שהם דואגים לעצמם בלבד.
למרות העושר שלהם, שולחננו גדול משולחנם; האופן שבו החברה האזרחית התארגנה למחאה נגד ההפיכה המשטרית, ההתארגנות האזרחית שהצילה את ישראל בשבעה באוקטובר ואחריו – הם שולחן החמלה והאחווה האנושית, וזה השולחן שנעים וראוי להסב סביבו.
העמודים של העולם
כולנו מכירות את האִמרה המפורסמת ממסכת אבות: "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". פחות מוכרת העובדה שזו רק וריאציה אחת של האמרה. אני מדמיינת לעצמי קורס לכתיבה יוצרת שמתקיים בבית המדרש של חכמי המשנה. אחד התרגילים נפתח בכותרת שנותן המנחה: "על שלושה דברים העולם עומד". כל אחד מהחכמים משלים את המשפט לפי הבנתו. מספר השלמות שרדו את המסננת הצפופה של הדורות, והגרסה הנ"ל זכתה לתהילת עולם. במקום אחר בפרקי אבות מופיעה גרסה אחרת, גם היא די מוכרת: "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום".
הצעה שנונה, שלמרבה הצער כמעט נשכחה, מופיעה באחת הגרסאות של החיבור "אבות דרבי נתן": "על שלושה דברים העולם עומד – על הקנאה ועל התאווה ועל הרחמים". כמה נכון ומדויק, אמרה שלא מתייפייפת. "קנאה" ו"תאווה", שתי תכונות שהשליטים אוהבים לגנות, הן תכונות חשובות. הן אלה שמקדמות את המדע, את חיי הרוח ואת היצירה האנושית – והן, לטוב ולמוטב, מגלגלות את העולם. אלא שלצד שתי הרגליים האלה, אנחנו חייבות רגל שלישית, שתאזן את השתיים – והרגל המאזנת היא הרחמים.
ממשלת ישראל מובילה אותנו מאסון לאסון, היא מסיגה אותנו לאחור, מכיוון שהיא עומדת על שישים וארבעה עמודים אנושיים של קנאה ותאווה. שולחן הממשלה ריק מרחמים. החטופות והחטופים במנהרות, הצפון והדרום בוערים, עשרות אלפי משפחות נעות ונדות בארץ, את קורבנות האלימות בחברה הערבית הפסקנו כבר לספור. התאוות שלהם – הקברים שלנו.
על שלוש רגליים עומד שולחן ממשלת ישראל: על הכוח ועל הכבוד ועל הכסף.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתבתי על תפקודו הלקוי של משה כאיש משפחה, על פי המתואר בסיפור המקראי. חברה אנונימית הגיבה על דבריי: "כמה שטויות בכתבה אחת. לכו תלמדו תורה ותראו שמשה רבנו, התורה מעידה עליו שהיה עניו מכל אדם, מדבר פה אל פה עם הקב"ה. אני הייתי מפחדת להתעסק עם משה רבנו אבל בטח הוא יסנגר עליכם כי יש בו אהבת ישראל, הוא אהב את העם שלו והגן עליו גם כשחטאו. טיפ: תמיד אפשר לחזור בתשובה ולהתחרט, זאת הגדולה של התורה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיקרה, תודה על הדברים ובעיקר על הטיפ. אני מסכימה איתך. חרטה ותיקון המעשים הם מעלות גדולות. ובקשר לבחירה "להתעסק עם משה רבנו" – אני לא מתעסקת אתו, אני כותבת פרשנות אפשרית למסורות המקראיות. בניגוד אלייך, אני לא חושבת שסיפורי המקרא מציעים אמת היסטורית, ואין לי מושג אם משה היה באמת או משל היה. אבל גם אם הוא היה איש אמיתי וגם אם הוא יושב קרוב לכיסא הכבוד, הרי כבר הבטחת לי שהוא יסלח לי, אז הכול בסדר. אגב, חז"ל מתחו ביקורות קשות ביותר על גיבורות וגיבורי המקרא, אני רק צועדת בעקבותיהם.
שבת שלום!
