60 שניות על ט"ו בשבט
(צילום: משי בן עמי, עריכת וידיאו: עמרי צוינגל)
מאחר שט"ו בשבט אינו חג דתי באופיו, היה לו קל להתחבב גם על חילונים בארץ ישראל של תחילת המאה ה-20 ובימי ראשית המדינה – והציונות גייסה אותו למאמציה לפתח את היישוב היהודי. תמונות נדירות מאוספי הספרייה הלאומית (בהן תמונות ממיזם "ישראל נגלית לעין" של יד יצחק בן-צבי, המשמר תצלומים מאלבומים משפחתיים) נחשפות כאן, והן מנציחות את חגיגות "ראש השנה לאילנות" בארץ – מאז ראשית המאה הקודמת.
ט"ו בשבט חל בדרך כלל בינואר, כלומר בשיא החורף, זמן ממש לא אידיאלי לנטיעות. אז איך הוא הפך ל"חג הנטיעות" בארץ ישראל? כדי להבין את התהליך הזה צריך לחזור אחורה בזמן.
מאחר שמדובר ב"ראש השנה לאילנות" (הסבר בהמשך), ההיסטוריון זאב יעבץ, מי שניהל את בית הספר בזכרון יעקב, יצא בט"ו בשבט של 1892 עם תלמידיו לטעת עצים. שנתיים לאחר מכן גם ביסוד המעלה יצאו מורים ותלמידים לטעת עצים בתאריך זה. ב-1906 הגיע חיים אריה לייב זוטא, המחנך ומנהל בית הספר לבל בירושלים, לאספה הכללית של אגודת המורים העבריים בארץ ישראל. הוא הציע לקבוע את ט"ו בשבט כחג של נטיעת עצים במוסדות החינוך. ההצעה התקבלה, וב-1908 הכריזה הסתדרות המורים באופן רשמי על ט"ו בשבט כ"חג הנטיעות".
8 צפייה בגלריה
ט"ו בשבט בבית החולים שערי צדק, 1909-1902. בנות לבושות לבן אוחזות בקשתות פרחים
(באדיבות יד בן צבי, ישראל נגלית לעין. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
מכיוון שמדובר בחג, בטקסים באותן שנים, היו הילדים לבושים בבגדים חגיגיים במיוחד. בתמונה לעיל מראשית המאה ניתן לראות את בנות ירושלים, עם שמלות לבנות וכובעי מלמלה ענקיים והדורים, מהסוג שהיה אהוב על נשים בריטיות מהמעמד הגבוה. האירוע התקיים בכניסה לבית החולים שערי צדק, וכלל הנפת קשתות פרחוניות ונטיעת עץ.
חליפות ועניבות בטיול למושב
1931. תלמידי כיתה ז' מבית הספר בראשון לציון יצאו לטיול ט"ו בשבט במושב בית חנן. שימו לב שכל צוות המורים עם חליפה, עניבה וכובע. מימין שמואל בס, שהיה לא רק מורה וסופר, אלא גם משורר. בין השאר כתב את השיר "שבת" הידוע, הפותח במילים "עוד מעט ירד אלינו יום שבת הטוב". הוא נפטר כשהיה בן 49, לאחר שלקה בשבץ מוחי, באמצע שיעור. לידו בתמונה נמצאת חבצלת בן זאב (לימים כהן).
אגב, המנהג להתבטל מלימודים בט"ו בשבט איננו חדש – כבר במאה ה-17, רבי יוזפא, השמש של קהילת וורמייזא (גרמניה), ציין בכתבים שלו כי ט"ו בשבט הוא יום חופש לתלמידי הקהילה. הוא גם הדגיש כי המורים נהגו לחלק לילדים ביום זה עוגה וגם יין שרף (כן, הכוונה היא לאלכוהול).
8 צפייה בגלריה
כיתה ז' בבית הספר בראשון לציון בטיול לתל חנן, 1931. מימין עם הכובע המורה והסופר שמואל בס, לידו חבצלת בן זאב
(באדיבות יד בן צבי, ישראל נגלית לעין. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
למעשה, ט"ו בשבט איננו חג דתי, כאמור, ולכן הוא לא מוזכר בתנ"ך. לפני כ-2,000 שנים התווכחו החכמים ממתי סופרים את שנות האילנות. הסיבה לכך היא שהתורה אוסרת לאכול או ליהנות מפירות של עצי פרי בשלוש השנים הראשונות שלאחר הנטיעה. אם נטעתם בתחילת החורף, החל מט"ו בשבט מתחילה שנת החיים השנייה של העץ.
במאות השנים האחרונות, היה ט"ו בשבט תאריך שבו היהודים בגולה אכלו מפירות ארץ ישראל. אבל כאשר החלוצים עלו לארץ, ט"ו בשבט הפך לסמל של חיבור לקרקע. הצעירות שבתמונה הן חלוצות שלמדו חקלאות ב"חוות הלימוד" שהקימה רחל ינאית בן-צבי בירושלים.
8 צפייה בגלריה
ט"ו בשבט בחוות הפועלות, שכונת תלפיות בירושלים, 1934
(באדיבות יד בן צבי, ישראל נגלית לעין. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
ינאית בן-צבי חשבה שנשים יכולות לא רק לטפל בילדים, לבשל או לכבס, ולכן הקימה משק חקלאי שבו נערות למדו כיצד לעבד את הקרקע. ב-1928 נמאס לאנשי רחביה מהחבורה, ו"משק הפועלות", כך כונה המקום, עבר לאזור ארמון הנציב, מזרחית לשכונת תלפיות – שם גם תועדה התמונה.
דומה מדי לשבועות?
האמת היא שגם דתיים וגם חילונים יזמו לאורך השנים ניסיונות לצקת קצת תוכן לט"ו בשבט. אחרי הכול, עם פירות יבשים אי אפשר למלא תוכן של יום שלם. זה התחיל לפני כאלף שנה באמירת פיוטים, ונמשך במנהגים שכללו מאכלים מיוחדים.
יהודי סלוניקי אכלו ביום הזה חמין הכולל חיטה שבושלה עם ערמונים ושומן מרגל של פרה(!), וגם נהגו לשלוח לעניים משלוחי מנות עם פירות. יהודי סוריה אכלו בשבט אורז עם חלב, ונהגו לקרוא בבית הכנסת את עשרת הדברות. יהודי תוניסיה אכלו "בסיסה" – תערובת הכוללת חיטה או שעורה שנקלו ונטחנו, עם שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים. יהודי אפגניסטן נהגו לערוך סדר ט"ו בשבט הכולל אכילה של פירות מארץ ישראל לצד פירות מקומיים. להודים הייתה המלידה, וליהודי הבלקן – הפרוטאס – ועל כך בכתבה נפרדת.
8 צפייה בגלריה
ריקודי עם בשמלות לבנות. חגיגות ט"ו בשבט בדרום תל אביב, 1937
(צילום: רודי ויסנשטין. הצלמניה פרי-אור, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
ב-1937 התקיימה בדרום תל אביב חגיגת ט"ו בשבט שכללה ריקודי עם בשמלות לבנות עם סלסילאות ביכורים – רק שזה היה דומה מדי לשבועות, ונפסק. מאז, כמעט כולם מציינים את היום הזה בנטיעות. זה כולל את תנועת הנוער בני עקיבא, שמקיימת מדי שנה אירוע נטיעות מיוחד ביום הזה – למעט שנות שמיטה, כמו השנה, שבהן לפי התורה האדמה אמורה לשבות.
הגננת שסירבה ללמד על חג המולד
חסיה פַיְינְסוֹד-סוּקֶנִיק הייתה גננת מיתולוגית בירושלים. כשלמדה במכון הפדגוגי על שם פֶּסטָלוֹצי-פרֶבֶּל שבברלין, היא סירבה להתנסות בהוראה בגן במהלך ההכנות לחג המולד. כשנשאלה לפשר הסירוב, השיבה: "אין מחנכת כנה צריכה למסור לחניכיה דברים של אמונה ומסורת, אלא דברים שהיא עצמה מאמינה בהם בלב ובנפש".
8 צפייה בגלריה
ילדי הגן המודרני הראשון מחוץ לחומות. ט"ו בשבט 1942 בשכונת זיכרון משה בירושלים
(באדיבות יד בן צבי, ישראל נגלית לעין. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
חסיה עלתה לארץ ישראל וב-1914 הקימה בשכונת זיכרון משה בירושלים את גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. היא התעקשה לדבר עם הילדים בעברית ולא ביידיש, מה שהרגיז מאוד את רבני ירושלים. היא גם רצתה ללמד את הפעוטות שירים עבריים, אבל לא היו אז מספיק שירים. לכן היא אתגרה את המשורר יעקב פיכמן, שלבקשתה חיבר את השיר "אגדה" ("על שפת ים כנרת").
השיר של לוין קיפניס "נס החנוכה" (חנוכייה חנוכייה, ספרי נא לי מעשייה") בוצע לראשונה בגן של חסיה, עם הוראות בימוי של קיפניס. בתמונה רואים את הגננת המסורה ואת הילדים הלבושים בהידור. הגן נסגר ב-1978 ובמקומו נפתח גן שיועד לילדים חרדים בלבד, בנשיאות האדמו"ר מבעלז.
נחגג גם במעוז החילוני
צעירים שרובם עלו מפולין, יוגוסלביה ואוסטריה הקימו גרעין בשם "המנוף" בכפר סבא, בתקופה שבה זו הייתה רק מושבה. ב-1942 חברי הגרעין החליטו לנדוד לדרום ולהקים קיבוץ. הם קראו לו "גת", על שם העיר הפלישתית ששכנה באזור בתקופת המקרא.
8 צפייה בגלריה
מרגלית ואורית ארן שותלות עצים. ט"ו בשבט 1955 בקיבוץ גת
(צילום: יוסק טנא, באדיבות ארכיון קיבוץ גת. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
במשך שנים ארוכות חברי הקיבוץ הקפידו להתרחק מדת, אך לשמור על המסורת. בפורים הם התחפשו, בשבועות ערכו טקס ביכורים ובט"ו בשבט נטעו עצים – כמו בטקס שבתמונה, שנערך ב-1955, בהשתתפות הילדות מרגלית ארן (בתמונה: מימין) ואחותה אורית.
ב-2011, לאחר פניות רבות של חברים ותושבים, הושגה הסכמה וחדר האוכל הפך לבית כנסת, אבל רק ליום אחד בשנה – יום כיפור. אחרי שלוש שנים, בעקבות מחאה חריפה, הוסרה המחיצה בין גברים לנשים בזמן תפילות יום הכיפורים במקום.
שניים מאותו הכפר
נהלל, מושב העובדים הראשון בארץ ישראל, עלה הקרקע של עמק יזרעאל ב-1921. בשנים הראשונות התושבים היו עסוקים בייבוש הביצות, במלחמה ביתוש האנופלס מחולל הקדחת ובעיבוד הקרקע – ובמושב לא היו עצים.
בט"ו בשבט של 1925 הבינו המושבניקים שהגיע הזמן לנטיעות, ובין הילדים שהתכבדו בכך, הייתה גם מלכה פיימר גולן, שהפכה לימים למורה מיתולוגית. מאז, בכל שנה הקפידו במושב לקיים טקס נטיעות.
8 צפייה בגלריה
נהלל, 1970: נטיעות בחורשת המייסדים עם נתן בנטוב
(באדיבות ארכיון מושב נהלל. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
בתמונה רואים את נתן בנטוב (בנטוביץ), מוותיקי נהלל, נוטע עץ בחורשת המייסדים. נתן ורעייתו נעמי היו הוריו של יוסף ז"ל, שהיה בין הילדים הראשונים שנולדו במושב. במלחמת העצמאות, ולאחר שהפגין אומץ במספר קרבות, נהרג הבן ליד קרתיה שבמבואות הנגב.
באותה תקופה הפקודה הייתה לטמון את הנופלים בקבורת שדה מאולתרת, אלא ששני חבריו הקרובים של ההרוג – זאב עמית (סלוצקי) ויוסף רגב (גרבר) – ביקשו ממפקדם משה דיין, שבעצמו היה תושב נהלל, לקבור את חברם במקום שבו נולד. דיין הסכים, והשניים נסעו בג'יפ עם גופת חברם מהנגב ועד לעמק יזרעאל. נעמי שמר, שהתרגשה מהסיפור קורע הלב, הפכה אותו לשיר מרגש – "אנחנו שנינו מאותו הכפר".
השקט שלפני ההריסה
ילדי גן הילדים בימית חגגו נטיעות בט"ו בשבט של 1977. זה היה יישוב קטן, בצפון מזרח סיני, שאמור היה להפוך לעיר ענקית במטרה לפצל את רצועת עזה מחצי האי סיני. מה שאף אחד לא צפה הוא שבאותה שנה ראש הממשלה יצחק רבין יתפטר, ומנחם בגין יוביל את הליכוד ל"מהפך". עד לסיום אותה שנה, ראש הממשלה בגין הספיק לטוס למצרים ולהיפגש עם הנשיא אנואר סאדאת. כתוצאה מכך, חמש שנים בלבד לאחר התצלום, ימית נהרסה וסיני הוחזרה למצרים.
8 צפייה בגלריה
איש לא צפה את הבאות. ט"ו בשבט בימית בשנת 1977
(ארכיון דן הדני. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
חלק ממשפחות המפונים עברו לגור במושב דקל שבנגב המערבי. לעומתם, לישיבת ההסדר ששכנה בימית היה פחות מזל: היא הועברה ליישוב נווה דקלים שבגוש קטיף, ונהרסה ב-2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות.
