"ידעתי שאם איתפס אני עלולה גם לקבל עונש מוות ישר, ללא משפט, ובמקרה הטוב כלא לכמה שנים טובות – אבל חונכתי שמצווה לעזור אנשים לעלות לארץ הקודש". במילים אלו מסבירה בליינש אייך, יהודייה ילידת אתיופיה, את בחירתה לסייע ליהודים אחרים לעלות מאדיס אבבה לישראל במהלך שנות ה-80. פעמים רבות היא החביאה בביתה את היהודים שביקשו להימלט מאתיופיה, תוך סיכון גדול.
היא נולדה בכפר סמוך לגונדר, ועברה בשנות ה-70 ללמוד בעיר. שליחים סודיים הציעו לה לעלות לישראל – אולם מעצר של משלחת, יום לפני מועד הבריחה, מנע זאת. מעז יצא מתוק – והישארותה סייעה להציל יהודים רבים.
אייך (62) היא אחת מעשרים גיבורים וגיבורות, שקיבלו השבוע תעודות הוקרה בכנס פורום ירוסלם החמישי, שנערך בסינמטק תל אביב בהשתתפות נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ואנשי קונגרס אמריקנים לשעבר. תחת הכותרת "הסיפור שלא סופר על עליית יהודי אתיופיה", הועלתה על נס תרומתם וגבורתם של בני קהילת ביתא ישראל, שפעלו לצד שותפים מיהדות צפון-אמריקה למען הבאת יהודי אתיופיה לארץ.
"סיפור עליית יהודי אתיופיה לישראל אמנם נכנס לספרי ההיסטוריה, אבל ללא אזכור לגיבורים האמיתיים של כולנו, שחלקם קיפחו את חייהם בדרכים", אומר שמואל ילמה, מייסד פורום ירוסלם. "הגיבורים הללו הם דוגמה לציונות במיטבה ומלאי השראה, כמי שחירפו נפשם וסיכנו את משפחותיהם ואת עצמם כדי להעלות את יהודי אתיופיה ארצה. ביניהם פעילים שפנו למנהיגי העולם כמו ג'ורג' בוש האב ומיכאל גורבצ'וב. גם להם מגיעה התהילה, לצד אנשי המוסד והטייסים הישראלים".
"עשיתי את זה למען העם שלי"
לאחר שאייך עברה לאדיס אבבה, היא עבדה כפקידה בבנק וחתמה ערבות על מסמכים של מאות יהודים שעבורם הייתה הכתובת היחידה. בביתה היא אירחה במהלך השנים מאות יהודים שהמתינו לעלייתם ארצה. "הייתי בת 17 וחצי כשעבדתי בבנק", היא נזכרת. "פחדתי, אבל לקחתי סיכון ונתתי סיכוי לאחרים, שלא היו יכולים לקבל את הדרכון ללא האישור שאין להם חובות – אישור שנדרשו להציג בפני הרשויות לפני עלייתם לישראל. כולנו גדלנו יחד ולמדנו תורה ואת שפת הקודש, כך שהכרתי כל אחד מהפונים או את משפחותיהם. לכן, כשהגיעו אליי, זו לא הייתה שאלה אם לקבל אותם או לא".
"גם כשהתחתנתי זה נמשך", היא מציינת. "בעלי מולועם היה באותו הראש שלי. כשנולדו שלושת ילדינו הראשונים, הבית היה תמיד פתוח. חלק מהאנשים נשארו לישון אצלנו לילה אחד, וחלקם מספר ימים וחודשים. הכי הרבה נשארו אצלנו שנתיים, עד שהגיע תורם להימלט מאתיופיה. לא אשכח מוצאי יום כיפור אחד, שבו מצאתי את עצמי עורכת סעודה לשבירת הצום לכעשרה נערים שהגיעו פתאום".
בליינש אייך: "הייתי בת 17 וחצי כשעבדתי בבנק. פחדתי, אבל לקחתי סיכון על עצמי ונתתי סיכוי לאחרים, שלא היו יכולים לקבל את הדרכון ללא האישור שאין להם חובות – אישור שהם נדרשו להציג בפני הרשויות לפני עלייתם לישראל"
אייך נשארה באתיופיה עד לסוף מבצע משה, ובהמשך עלתה לישראל. היום היא מתגוררת בקריית מלאכי, אם לחמישה וסבתא לנכדים ("לא רוצה לספור אותם"). "המשפחה שלנו מוכרת בחסד ובאהבת החינם שבאו מאבא ומאמא, זה בגנים אצלנו, אבל אילולא בעלי והילדים – זה לא היה נמשך", היא מבהירה.
"בתום המבצע עלתה בי תחושת בדידות למראה הבית הריק. אנשים עזבו בחיפזון והשאירו הכול מאחוריהם. לא היה לנו גם זמן להיפרד. אני זוכרת שחזרתי מהעבודה ונתקלתי בסנדלים הנטושים בחצר שלי. הם היו שייכים לילדה בת שנתיים וחודש. נקשרנו אליה כולנו. אני ובתי הקטנה ישבנו ובכינו. מצד שני, שמחנו כולנו על כך שהם עלו לישראל ושהכול בסדר".
אייך מדגישה: "אני לא מרגישה גיבורה. מעולם לא ביקשתי לעצמי תעודות כבוד או מדליות הוקרה. עשיתי את זה למען העם שלי, בדרך שלי ובאמונה שלי. אבל אני שמחה שמזכירים את אלה שהקריבו את עצמם ואת משפחתם. חשוב שהדור הבא ישמע עליהם, ילמד מהם ויהיה גאה".
"יהודים עונו רק כי רצו לעלות"
בינואר 1981, סוזן פולק הייתה בת 29 כשישבה באודיטוריום בירושלים והקשיבה להרצאתם של הווארד לנהוף, אז נשיא האגודה האמריקנית למען יהודי אתיופיה (AAEJ), ורחמים אלעזר, עיתונאי רדיו ישראלי ממוצא אתיופי. פולק הוקסמה מהמצגת שהראתה את החוות והכפרים ההרריים של אתיופיה, שהזכירו לה את ילדותה במיין, וחשה אמפתיה כלפי היהודים שנלכדו במחנות הפליטים. היא נרתמה לסייע בגיוס כספים, שעזר ליהודים לצאת מאתיופיה לסודן – לצד פעולות בשטח כמו זיוף מסמכים, כדי לאפשר ליהודים לעזוב דרך אדיס אבבה.
הפעולה הראשונה שלה הייתה להעביר משלוח תרופות וציוד רפואי לכפרים, בזמן מלחמת האזרחים שהשתוללה באתיופיה תחת משטר צבאי מרקסיסטי פרו-סובייטי. בהמשך דיווחה מהשטח על המצב באתיופיה, כדי לקדם את העלייה לארץ ישראל.
סוזן פולק: "הנרטיב הציבורי בישראל חייב להשתנות, והגבורה של יהודי אתיופיה חייבת להיכלל ולקבל את תשומת הלב הראויה במדיה ובספרי ההיסטוריה. יהודים נכלאו ועונו רק מפני שרצו וחלמו לעלות לישראל"
ממקום מושבה בסילבר ספרינג שבמרילנד, אומרת פולק (71) בטון תקיף: "הנרטיב הציבורי בישראל חייב להשתנות, והגבורה של יהודי אתיופיה חייבת להיכלל ולקבל את תשומת הלב הראויה במדיה ובספרי ההיסטוריה. בבתי הספר ראוי שיסופר סיפור גבורתם, אומץ ליבם ועקשנותם של יהודי אתיופיה, שעמדו איתנים מול אכזריות הממשלה שדיכאה אותם ואת המיעוטים הדתיים האחרים. יהודים נכלאו ועונו רק מפני שרצו וחלמו לעלות לישראל".
לדבריה, "אנחנו עדים להרבה כתבות ואירועים שמהללים את המוסד או את טייסי חיל האוויר שהיו במבצע שלמה, בעוד מעט מאוד מהללים את אומץ ליבם של יהודי אתיופיה עצמם. הם הוזנחו ונותרו בצד. אני בהחלט חושבת שהם אינם מוערכים מספיק בישראל, והגיע הזמן לשנות את זה".
11 צפייה בגלריה
סוזן פולק. "ההיסטוריה מתעלמת מהאומץ, האינטליגנציה והאמונה שנדרשו ליהודי אתיופיה"
(צילום: הארכיון המקוון של AAEJ)
היא מדגישה כי "הרכבת האווירית הייתה הסיום של סדרת פעולות קשות ומסוכנות – וההיסטוריה מתעלמת מהאומץ, האינטליגנציה והאמונה שנדרשו ליהודי אתיופיה כדי לצאת לסודן או לרדת מגונדר לאדיס, בלי לדעת מה תהיה התוצאה הסופית".
יד אלוהית
פולק מבקשת לתקן עיוות היסטורי, ומסירה מעצמה את הקרדיט שניתן לה כהוגת הרעיון להביא את היהודים מגונדר ולרכזם באדיס אבבה: "זה היה הרעיון של חמישה מוותיקי העדה – שני קסים ושלושה שמגלוץ' (זקני העדה), שבאו אליי ואמרו ששדה התעופה באדיס אבבה הוא המקום היחיד בכל אתיופיה שאפשר להנחית בו מטוס בואינג 747. הם אלה שהציעו שנאסוף את כל הקהילה היהודית שנותרה, כדי שמדינת ישראל תוכל להטיסם ברכבת אווירית לישראל. הם היו כל כך נחושים, שאני נרתמתי לרעיון שלהם והצעתי אותו הלאה".
"על אף שאני לא בן אדם דתי, הרגשתי שיד אלוהית מנחה את כל המהלך", היא מציינת. "ההרגשה הייתה שהדברים קורים בדיוק כפי שהם אמורים לקרות". לדבריה, את ההנהגה הובילו הצעירים המשכילים ולצידם המבוגרים, "שהיו אינטליגנטים, מבריקים להפליא ואסטרטגיים".
11 צפייה בגלריה
"קשר מיוחד שלעולם לא יינתק". פולק עם בני הקהילה האתיופית
(צילום: הארכיון המקוון של AAEJ)
על הקשר שלה עם קהילת ביתא ישראל שבארץ, היא אומרת כי "זה קשר מיוחד שלעולם לא יינתק. פיתחתי הערצה עמוקה לקהילה וכבוד רב לידע שלהם. נוצרו חברויות. חשוב לי, ובכלל לישראל, שבני העדה ישולבו באופן שוויוני, מלא ומוצלח".
"הופתעתי מהיחס הנורא אלינו"
אברהם ירדאי (75) מאשדוד, חלם להגיע לישראל עוד כנער בכפר היהודי עדי-וורבה – "כשאיש לא חשב שהדבר הזה בכלל אפשרי", כדבריו. הוא עלה לארץ עם חבורת אקטיביסטים שהתגנבו לספינת דייגים רעועה, שהפליגה מנמל אסאווה שבאריתריאה לאילת, כשהוא מותיר אחריו את אשתו ובתו שהייתה אז בת עשרה חודשים.
"כצעיר כפרי היציאה הייתה כמו חלום", מספר ירדאי, קריין ועורך חדשות ברשות השידור בשפות האמהרית והתיגרית – ולשעבר יו"ר התאחדות יהודי אתיופיה בישראל. "כשהגעתי, הופתעתי מהיחס הנורא אלינו. בארץ אף אחד לא הכיר בנו כיהודים. מהרגע שנחתנו נענו בין הקיבוצים. העברנו את הזמן בלימודים ובעבודה. עברו שנתיים עד שקיבלנו אזרחות.
"במקביל, התחלנו להילחם מול כל מי שלא רצו אותנו כאן בישראל, ביניהם הסוכנות היהודית והרבנות. הפגנו מול משרדי הממשלה כדי שישמעו אותנו ויכירו בנו כחלק מהעם. קראנו להעלות את היהודים שנשארו מאחור. החלום היה לראות את כל יהודי אתיופיה פה בישראל".
אברהם ירדאי: "מנחם בגין היה צדיק. הוא כיבד אותנו כל כך. הוא היחיד שהיה קם ממושבו, חוצה את הסלון ומזמין אותנו לשבת בכבוד. ביראה ממש. הרגשנו שאכפת לו מאיתנו, מהלב. כיבדנו אותו מאוד"
בהמשך ירדאי וחבריו האקטיביסטים הוזמנו לרצף פגישות עם הרב הראשי לישראל דאז, הרב עובדיה יוסף, שבעקבותיהן פרסם פסיקה תקדימית שהכירה ביהדותם של בני העדה. מול מקבלי ההחלטות, שלא פעלו בעניין, הפעילים לא אמרו נואש. ב-1977, עם היבחרו של מנחם בגין כראש ממשלה, הגיעו ירדאי וחבריו לפגישה עימו – ובסופה פנה בגין לראש המוסד בקריאה האלמותית: "הביאו לי את אחיי יהודי אתיופיה".
"אלו היו ימים היסטוריים שהובילו למהפכות. נפגשנו עם הרבה מנהיגים. בארץ נפגשנו עם כולם, למעט גולדה מאיר, למרות המכתבים שכתבנו אליה", הוא נזכר. "מנחם בגין היה צדיק. הוא כיבד אותנו כל כך. הוא היחיד שהיה קם ממושבו, חוצה את הסלון ומזמין אותנו לשבת בכבוד. ביראה ממש. הרגשנו שאכפת לו מאיתנו, מהלב. כיבדנו אותו מאוד".
שוד ואונס בדרכים
לימים, כשהופסקה העלייה דרך אדיס אבבה, פעלו ירדאי ושותפיו לקידום העלייה מהמחנות בסודן. "אף אחד לא האמין שמשפחות שלמות ישלימו מסע ארוך מאתיופיה לסודן כדי להגיע לישראל", הוא אומר. "היו מקרי שוד ואונס בדרכים, אבל הם עשו את זה בחירוף נפש. החיים במחנות בסודן היו קשים ביותר. ידענו שהיהודים נתונים בסכנה גדולה של מחלות וזיהומים, ושמאות ואפילו אלפים מתים שם. נלחמנו בכל הכוח כדי ללחוץ על המנהיגים בארץ, ונעזרנו בשותפינו האמריקנים שסייעו לנו מאוד".
עם הגעת ראשוני העולים דרך סודן, ירדאי נכח וסייע גם בקליטתם בחייהם החדשים בישראל. "בכל יום חמישי הייתי מגיע לשדה התעופה ומקבל את פניהם של אלה שבאו, בעיקר דרך ארצות אירופה", הוא מספר. בהמשך היה שליח מטעם הסוכנות היהודית באתיופיה.
ירדאי: "אף אחד לא האמין שמשפחות שלמות ישלימו מסע ארוך מאתיופיה לסודן כדי להגיע לישראל. היו מקרי שוד ואונס בדרכים, אבל הם עשו את זה בחירוף נפש. החיים במחנות בסודן היו קשים ביותר"
היום הוא אב לשישה, סב לשמונה וסבא רבה לנינה. "העבר שלנו חשוב, וחשוב שהסיפורים הללו יסופרו, אבל גם ההווה חשוב – וצריך להתמקד בו", הוא אומר. "אני גם קורא לצעירי העדה לשאוף להיות חלק מהחברה הישראלית, ולא להתעסק בניסיון להצטדק ולבכות. יש לנו הרבה פרחים בקהילה ויש לנו במה להתגאות. לא חלמנו שזה יקרה, והנה זה קורה. המאבק שלנו היה להביא את כל אחינו לישראל ולהיות חלק מסיפורה של מדינת ישראל – ובזה ניצחנו. נס גדול קרה לנו".
חיים כפולים
פסהה מהרט (75) מאשקלון, אב לעשרה וסב ל-15 נכדים, נולד בגונדר ועבר מאוחר יותר לכפר הסמוך לגבול עם סודן. היותו בן לאם תיגרית ולאב אמהרי הנחיל לו את שתי השפות, וסייע לו לימים לקשר בין היהודים דוברי השפות הללו. כעובד במנהלה האזורית, היה אחראי על הנפקת אישורי מעבר מאזור לאזור במדינה. כתוצאה ממעמד זה, ולאחר שראה יהודים מנסים לחצות את הגבול לסודן, החליט להירתם ולעזור.
11 צפייה בגלריה
פסהה מהרט. "אם אמא שלי הייתי מחכה כמה שנים, היא הייתה מצליחה לעלות בבטחה דרך אדיס אבבה. זה כאב שאני נושא איתי עד היום"
(באדיבות המצולם)
"חייתי חיים כפולים. מילאתי את תפקידי בעבודה, אך במקביל פעלתי כאיש מחתרת", משתף מהרט. לימים נעצר ונכלא לחודש וחצי. "תמיד חששתי לחיי ולחיי משפחתי, וכשנעצרתי כל רכושי נלקח ממני. בכלא היו הרבה הפחדות ואיומים. שרפו באש חלקים מגופי. גם האסירים השפילו והכו אותי בגלל היותי יהודי, ושאלו אותי 'כמה אתה מוכר, פלאשה'? זה היה כמו קללה, שם גנאי נגד היהודים. הם חשבו שאני מקבל כסף על ההברחה. כשאמרתי להם שאני עוזר למי שזקוק – הם לא האמינו, והמשיכו להרביץ לי. זה היה גיהינום".
פסהה מהרט: "בכלא שרפו באש חלקים מגופי. גם האסירים השפילו והכו אותי בגלל היותי יהודי. הם חשבו שאני מקבל כסף על ההברחה. כשאמרתי להם שאני עוזר למי שזקוק – הם לא האמינו והמשיכו להרביץ לי. זה היה גיהינום"
הידיעה שהצליח לעזור לרבים היא שהחזיקה אותו ברגעי המשבר. "כבר למחרת השחרור המשכתי לעזור ולהציל כמה שיותר יהודים בגבול המעבר בין אתיופיה לסודן. הרגשתי חובה וגם זכות. לא יכולתי לשתוק מול הסבל שהיהודים עברו, ועשיתי את זה גם כי סוזן פולק ביקשה. השם שלי רץ בין כל היהודים. גם כשעברתי לאדיס אבבה השגתי אישורי מעבר מזויפים. בעזרת סוזן נסעתי מספר פעמים מגונדר לאדיס, כדי להבריח יהודים באוטובוסים צפופים".
כשנעצר בפעם השלישית, פולק סייעה לו לצאת מהכלא. בשנת 1991 עלה לישראל, שנה אחרי עליית אשתו ועשרת ילדיהם. "הייתה הרבה עבודה בגונדר ובאדיס, אבל הייתי על הכוונת של הממשלה וחששו לגורלי", הוא מסביר.
כשהגיע לישראל התאחדה המשפחה במרכז הקליטה באשקלון. רק אז התבשר שאימו נפטרה שש שנים קודם לכן, בסודן. "לצד השמחה אל איחוד המשפחה, הייתי עצוב מאוד. אף אחד לא סיפר לי על מותה לפני כן. הצטערתי ששלחתי אותה דרך סודן. אם הייתי מחכה כמה שנים, היא הייתה מצליחה לעלות בבטחה דרך אדיס אבבה. זה כאב שאני נושא איתי עד היום, כי אני זה ששלחתי את אבא ואמא לסודן. דווקא אמא, שתמיד חלמה ודיברה על ארץ הקודש – לא זכתה להגיע אליה".
פורסם לראשונה: 12:20, 30.11.22
