השנה היא 2068. מדינת ישראל בת ה-120 היא תאוקרטיה הלכתית, שמרנית ומסוגרת, שכל מי שאינם חרדים או דתיים חיים תחתיה ברדיפה, והקיום של הומוסקסואלים ונשים בעלות תודעה פמיניסטית נשלל בה לחלוטין: התרחיש הזה מופיע בספרו הדיסטופי של עו"ד עידן סגר, "והגיענו לזמן הזה" (הוצאת כנרת זמורה), שיצא לאור לאחרונה בתזמון מעניין.
האם יש קשר בין ממשלת הימין-דתיים החדשה להחלטה להוציא את הספר? סגר מבהיר שלא ממש. "חשוב לי לציין שלא קדם לספר הזה אירוע פוליטי או המצאה טכנולוגית מסוימת שאמרה לי שצריך לשבת ולכתוב אותו", לדבריו. "יש תהליכים. אנחנו רואים בעולם שיש נפיצות וקיטוב פוליטי, ועלייה של כוחות רגרסיביים ושמרניים".
"לדעתי בישראל התהליכים האלה חונים במקף שבין 'יהודית' ל'דמוקרטית'", הוא אומר. "פשוט ראיתי שיש איזושהי הקצנה עולמית שבאה לידי ביטוי גם פה, אצלנו. עניין אותי להצעיד את הרעיון קדימה, מתוך מחשבה ששלטון עתידי מלוכני ודתי הוא אפשרי. וכן, הוא יהיה קיצוני בהרבה ממה שאנחנו חושבים שיהיה, ועם אכיפה הרבה יותר קפדנית".
6 צפייה בגלריה
רחבת הכנסת בירושלים. "מחוקקים יכולים להעלות באוב חוקים ישנים ולאכוף אותם"
(צילום: AFP)
ישראל שבה מתרחשת עלילת הספר היא לא עוד המדינה שאנו מכירים. היא תאוקרטיה מלוכנית הנשלטת בידי ממסד דתי, או בקיצור נמרץ "מדינת הלכה". במדינה הזו, או יותר נכון בממלכה, חילוני נחשב לאויב השלטון והומוסקסואל מחויב במוות בסקילה, כי גם את הסנהדרין הקימו מחדש.
"ראיתי שיש הקצנה עולמית שבאה לידי ביטוי גם פה, אצלנו. שלטון עתידי מלוכני ודתי הוא אפשרי. וכן, הוא יהיה קיצוני בהרבה ממה שאנחנו חושבים שיהיה, ועם אכיפה הרבה יותר קפדנית"
אבל אז, בעיצומן של חגיגות העשור לממלכה הדתית, משהו קורה. אותה התרחשות משנה את מהלכה של הממלכה החדשה ומנהיגיה. בלי לספק ספוילרים מיותרים, אויב חדש ומפתיע קם עליהם לכלותם – אויב מבפנים.
פחד מכפייה, לא מדת
מסלול החיים של עידן סגר (31) – סופר, עורך דין ואקטיביסט – עבר בין כתיבה עיתונאית לקריירה משפטית. הוא מתגורר בתל אביב עם בן-זוגו ושני ילדיהם, תאומים בני שנתיים. עד לא מזמן עבד במשרדו של עורך הדין המוכר בועז בן צור, וכעת הקים משרד משלו.
סגר הוא גם מצאצאיו הישירים של רבי שניאור זלמן מלאדי, שייסד את חסידות חב"ד. "סבתא מצד אמא, שהשתייכה למשפחת סלונים של אדמו"רי חב"ד, הייתה תמיד מזכירה לי את זה, על אף שחיי היו חילוניים לחלוטין", הוא מספר.
לבני אדם רבים יש נטייה טבעית להיות אופטימיים ולהאמין שהמציאות נמצאת בגרף עלייה, אבל סגר מתבונן על הדברים אחרת: "הליברליות לא מתקדמת בקו ליניארי. הדוגמה הבולטת ביותר זה הרוב השמרני בבית המשפט העליון בארצות הברית, שניצל את כוחו ושלל בחזרה מנשים את הזכות להפלה. זאת גם דוגמה מצוינת לדרך שבה מיעוט כופה את השקפתו על הרוב. ככה מחוקקים במדינות יכולים להעלות באוב חוקים ישנים ולאכוף אותם. לא תמיד יש הלימה בין החוק למציאות".
"הספר לא נכתב מתוך סלידה או בוז לדת. קריאת התיגר של הספר היא נגד הכפייה. זאת יכולה להיות כפייה דתית, אבל גם כפייה מכל סוג אחר. יש בדת דברים מקסימים, שגם אני כחילוני לחלוטין יכול ליהנות מהם"
לאדם שומר מצוות, הספר לא קל לקריאה. אפשר לזהות את הפחד שעולה מבין השורות ביחס לדת – אותה דת שנחווית לאדם הדתי והמסורתי כטובה ומשמעותית. ואחרי הכול, גזענות, סקסיזם והומופוביה מתקיימים גם בחברה החילונית, אם כי לרוב באופן מוסווה וסמוי שלא מאפשר להם לצוץ מעל פני השטח.
סגר ער לחששות מצד הקוראים הדתיים: "אני יודע שיש נטייה לקרוא אותו ככה, אבל הספר לא נכתב מתוך סלידה או בוז לדת. ציינתי את הייחוס המשפחתי שלי בדיוק בגלל זה. רואים את זה גם בעיצוב הדמויות. בסופו של דבר, בספר דווקא הדמויות החרדיות, שמגיעות מתוך קרבי השלטון, מתייצבות נגד שלטון שהוא כפייתי. קריאת התיגר של הספר היא נגד הכפייה. זאת יכולה להיות כפייה דתית, אבל גם כפייה מכל סוג אחר. הכפייה היא העיקר, לא הדת".
הוא מוסיף כי "יש בדת דברים מקסימים שגם אני, כחילוני, לחלוטין יכול ליהנות מהם. זה לא ניסיון לבצע דמוניזציה לדת או לחרדים". לדבריו, "רוב האנשים מבינים שלכפות זה לא לגיטימי, אבל יש תופעות שגורמות להקצנה. זה מתחבר למינוי של אבי מעוז לסגן שר במשרד ראש הממשלה, הוא חלק מזה. האיום על הזוגיות הלהט"בית של שתי הדמויות המרכזיות בספר, ועל המשפחה הקודמת של אחד מהם ומשפחות בכלל, מזכיר לנו מה המשמעות של השתייכות לקהילה שעלולה להפוך לבלתי-לגיטימית ונרדפת".
אילון מאסק, הדור הבא?
כתיבה דיסטופית זכתה לאחרונה לעדנה בעקבות העיבוד הטלוויזיוני המצליח לספרה של מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה". לסגר חשוב לציין שהוא התחיל לכתוב את ספרו עוד לפני שהסדרה עלתה לאוויר. "המציאות הזאת, של כרסום מתמשך, מלווה אותנו לאורך תקופה – אז תמיד היה אפשר לחבר את זה".
"אני מאמין שהרוב הדומם צריך להתחיל לקחת אחריות על החיים שלנו פה", הוא אומר. "הוויכוח על חברה ועל הערכים שמעצבים אותה אף פעם לא נגמר, זה מאבק תמידי. בשנות ה-90 היה מקובל חשוב שהמדינה מתקדמת וליברלית, ושהיא תלך ותהיה יותר יותר ליברלית ודמוקרטית – אבל רואים את התנועות ההפוכות".
לאחר החלק הראשון של הספר, העוסק כאמור במדינת הלכה דתית, חלקו השני מתאר דיסטופיה המתרחשת בארצות הברית, שבה ההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת לבני אדם להפקיד את התודעה שלהם במציאות מדומה של אושר נצחי. כן, גם על חשבון קשר משפחתי עם ילדיהם בעולם האמיתי.
אנחנו מדברים בעוד אילון מאסק מכריז על התחלת הניסוי להשתלת שתלים במוחם של אנשים.
"נכון, בדיוק קראתי את הכותרת הזאת ונדהמתי. מבחינה טכנולוגית, אנחנו עדים להתפתחויות משמעותיות בעשור האחרון. יש איזושהי שאיפה לרכז אותנו במרחבים וירטואליים שמהדהדים את המסרים שאנחנו רוצים ומעדיפים לשמוע, על חשבון המציאות הממשית. גם שם עניין אותי לראות איך זה יכול לתפוס אותנו בעתיד".
"אין סיבה להיות אופטימיים"
האם במובנים מסוימים העתיד כבר כאן? רמז לתשובה אפשר למצוא בכריכת הספר, שבה מופיע אריה שמרכיב משקפי מציאות מדומה – תמונה שתוכנת הבינה המלאכותית DALL-E 2 אחראית על יצירתה.
בתור הורה, היה לי ממש קשה לקרוא את החלק בספר שבו אמא בוחרת להותיר מאחור את הילד שלה וללכת אל תוך החלום.
"אני מקווה שלא נגיע לשם, אבל אין סיבה להיות אופטימיים. בזעיר אנפין, רואים בעולם ולא רק אצלנו אנשים שקועים בטלפונים שלהם. זה לא שלא רואים אנשים שכביכול משחקים עם הילדים בגינה ובפועל שקועים בטלפון בעולם אחר.
"הרבה אנשים שקראו את הספר אומרים לי, 'אתה מאמין שלשם זה הולך?' יש יותר ויותר פתיחות לרעיונות, ואנשים רואים ומדברים יותר עם אנשים מציבורים שונים, בזכות האינטרנט והרשתות החברתיות. יש גם שינויים משמעותיים וטובים. ועדיין, תהליכים כאלה יכולים להתרחש במקביל, כי מספיק שיהיו גורמים כוחניים בעמדות כוח שיכפו דברים שונים על הציבור כדי שנידרדר".
"הספר יושב בעצם על שני פחדים גדולים מאוד שיש לאדם הליברלי בימינו. מצד אחד, חשש מכפייה שמרנית ואיום על חירויות הפרט; ומהצד השני, השאיפה הבלתי-נלאית למימוש עצמי, שגורמת לנו לאבד קצת קשר עם העולם הממשי"
לדבריו, "הספר יושב בעצם על שני פחדים גדולים מאוד שיש לאדם הליברלי בימינו. מצד אחד, חשש מכפייה שמרנית, לא בהכרח דתית, ואיום על חירויות הפרט; ומהצד השני, השאיפה הבלתי-נלאית הזאת למימוש עצמי, שגורמת לנו לאבד קצת קשר עם העולם הממשי בזמן שאנחנו עושים את זה. בחלקו השני של הספר, אנשים נכנסים למכונות של מציאות מדומה כדי להגשים את החלום של החיים האידיאליים על חשבון המציאות עצמה".
קיום "שנוי במחלוקת"
בזמן שאינו שוקד על כתיבה, סגר משתמש בהשכלתו המשפטית גם במאבקים לטובת הקהילה הלהט"בית. "הגשתי עתירה לבג"ץ כשהחליטו להעניק לרב יעקב אריאל את פרס ישראל. זו לא הייתה עתירה שקראה לשלול ממנו את הפרס, אלא פשוט עתירה שהוגשה על רקע דיווחים שוועדת הפרס שדנה במועמדותו לא נחשפה לאמירות הקשות שלו כלפי להט"בים", הוא מספר, "בפרט שחלק מחברי הוועדה אמרו בעצמם שזה היה צריך להילקח בחשבון בדיונים על ההחלטה. לפי הפסיקה יש לזה חשיבות – לא רק אם היה נמצא שאלו התבטאויות בגרעין העמוק של הקיצוניות, אלא במישור המשפטי, כי הוא קיבל את פרס ישראל על הכתיבה ההלכתית שלו. למשל, הייתה פסיקה לא להשכיר דירה ללסביות בנימוק הלכתי".
העתירה, בסיכומו של דבר, נדחתה. "השופטת ענת ברון, שאי-אפשר לחשוד בה בדעות פסולות כלפי להט"בים, כתבה בהחלטה שקהילת הלהט"ב היא למרבה הצער נושא שעדיין שנוי במחלוקת בחברה הישראלית, לכן לא ניתן להשתיק את השיח נגדה. עצוב לי שהיא ראתה את העתירה כניסיון השתקה, על אף שהמטרה הייתה אחרת. לבחון אמירות שלו ולתת להן משקל בהחלטה על הפרס זה בעיניי מתבקש, גם אם מחליטים בסוף לתת את הפרס".
"זו תחושה קשה מאוד שמתייחסים אליך ולתא המשפחתי שהקמת כשנוי במחלוקת", הוא מודה. "כלומר, זה מאפשר לפעול נגדנו, ופותח אפשרות למנוע מלהט"בים להביא ילדים לעולם. זה אחד הדברים שמאחדים דיסטופיות: לגיטימציה לשלילת קיומו של האחר".
הוא מדגיש שאין בספר שלו אירוע כאוטי מלחמתי או כיבוש צבאי שמוביל לכינון המשטר הדתי. "מספיק שעולם כמנהגו נוהג ושגינוי כלפי תהליכים כאלה יושמע בשפה רפה, כדי להוביל למקום כזה", הוא מסביר. "גם ביחס לעולם שבחוץ, אין ציפיות. לעולם בספר יש אינטרס בנשק ובטכנולוגיה שיש לממלכה הזאת לתת, ומשכך, הוא לא ימהר להציל אותנו מעצמנו. אנחנו צריכים לעשות את זה לבד".
