נקבע כמצווה של ממש להרבות באכילה בערב יום כיפור (שולחן ערוך, תרד, א). אחד הפרשנים שם אף מעצים צו אכילה זה בקביעה שהיא דוחה לימוד תורה. קביעה זו נסמכת על דברי חז"ל: "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי" (יומא פא). העשירי זהו יום כיפור, ותשיעי זהו ערב יום כיפור. הכיצד המציאו חז"ל על דעת עצמם מצווה חדשה וחסרת פשר?
התשובה היא שבדומה להידור המקובל להכניס את השבת עוד לפני הזמן האמיתי של כניסתה, עלולים יהודים להכניס גם את יום כיפור מוקדם יותר ולהתחיל לצום כבר בשלהי ט' בתשרי. בתהליך המוכר של החמרות המתקבעות כהלכה, שלהי יום התשיעי יהפכו במרוצת הדורות לצהרי התשיעי, ובמהרה יהיו מי שימצאו עצמם מהדרים לצום כבר מבוקרו של יום התשיעי, ומנהג שולי יהפוך למחייב. התהליך הזה צפוי בהלכי הרוחות המוכרים של החמרות, ללא הכרה בגבולות הציווי התורני האוסר על הוספת מצוות חדשות: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם" (דברים ד', ב'). כך אכן קרה בעבר כאשר הצדוקים הפכו את יום התשיעי לחלק מהצום של יום כיפור (שבלי הלקט, סימן שז).
ערב יום כיפור הוא היום הנתון בסכנה הגדולה ביותר לחומרות יתרות. היהודי האדוק רואה בעיני רוחו את ספרי הדין שלו פתוחים לקראת הכרעה באשר להצלחתו בשנה הקרובה. הוא מצייר בדמיונו שזהו הרגע לרצות את אלוהים עם עוד הרחבה קטנה של גבולות הגִּזרה של עינוי יום העשירי. צאצאיו כבר יראו עצמם מחויבים למסורת, ופה ושם יוסיפו עוד החמרה משלהם. כך עלול להסתפח יום התשיעי לעשירי ולהפוך גם הוא ליום של צום. יומיים של צום הם כבר עניין מסוכן עבור צמים חלשים. ראו חז"ל בעיני רוחם את התהליך הזה קורה ועצרו אותו באיבו עם הצבת הגבולות הברורים – ביום התשיעי אוכלים, בעשירי צמים.
באופן פרדוקסלי, מה שנראה כחטא "בל תוסיף" מצד חז"ל, הוא למעשה מהלך שנועד למנוע מההמון לחטוא ב"בל תוסיף".
כנגד המחשבה שהחמרה במצוות הצום החמורה דוחה את המצווה הקלה והתמוהה של אכילה בערב יום כיפור, נתנו חז"ל את המצג כאילו מדובר באותה המצווה עצמה. הם קבעו שמי שאוכל בערב יום כיפור, הדבר נחשב לו כאילו צם בכיפור. כך היהודי המאמין מוזמן לתעל את הרצון להחמיר בצום יום כיפור לאכילה בערב יום כיפור, במקום להרחבת הצום באופן מסוכן.
אין מתאים להפגין רחמים הלכתיים כלפי היהודי התם יותר מאשר בערב יום הרחמים והסליחות. במסגרת רחמנות זו מסמנים חז"ל את הגבול הברור בפני החמרות שווא פרועות, מגדירים את ערב יום כיפור כיום אכילה לכתחילה, ומונעים סבל מיותר ומסוכן.
הסבל אינו מטרה יהודית
המסר במניעת הארכת הצום הוא שהעינוי אינו מטרה, ועל כן אין בהארכת הצום משום הידור. ליהודי הממוצע קשה לקבל זאת בשל היחס הבעייתי שהתפתח במרוצת הדורות לסבל בכלל. קיום המצוות הוא לרוב עול הכולל גם סבל מסוים – "לפום צערא אגרא" אמרו חז"ל, לאמור, כגודל הצער והסבל בקיום המצווה כך גודל השכר עליה. כך נוצרה נטייה לראות בבן לוויה זה, בסבל, כאלמנט יהודי מצד עצמו.
גישה מעוותת זו של קידוש הסבל השתרשה במעמקי הגנום היהודי באלפיים שנות גלות, סבל שחיפש נחמה על ידי יציקת משמעות. אלפיים שנות סבל הפכו את העם היהודי למקדשי סבל מיומנים. אולם הסבל אינו מטרה יהודית.
יום כיפור עם מצוות העינוי הגלומה בו איננו המודל לחיים, אלא היוצא מן הכלל. הרב קוק כתב שמסיבה זו מגיע מיד לאחר יום כיפור חג סוכות, החג שבו המצווה היא "ושמחת בחגך". סמיכות זאת מבטיחה את האיזון הנדרש והחיבור חזרה לנורמליות של החיים
זהו מנגנון נפשי נכון להישרדות במצוקה, כפי שהעיד ממעמקי אושוויץ ויקטור פרנקל, אך במקביל מדובר במשקולת האזוקה לרגל בעתות רווחה. מי שמקדש את הסבל, יחפש אותו וישים לראשו כתר של קדושה. מודל הקדושים המעונים הוא מודל מעוות המועתק מהנצרות.
יום כיפור עם מצוות העינוי הגלומה בו איננו המודל לחיים, אלא היוצא מן הכלל. הרב קוק כתב שמסיבה זו מגיע מיד לאחר יום כיפור חג סוכות, החג שבו המצווה היא "ושמחת בחגך". סמיכות זאת מבטיחה את האיזון הנדרש והחיבור חזרה לנורמליות של החיים. העגמומיות המעונה של יום כיפור מתאימה רק כתבלין לשנה ולא כמודל קבוע.
קדימה אוכל
היהודי עלול לומר לעצמו שיום כיפור, המכונה "קודש קודשים", מסמן את ההתנהלות האידיאלית בחיים. אם ביום כיפור היא אסורה, הרי שגם במהלך כל השנה אכילה באשר היא אינה עניין חיובי אלא כורח מגונה בלבד. כך עלולה להתפתח הפרעת אכילה דתית.
כנגד זה פעלו חז"ל באופן נועז ומדויק. רגע לפני שעלולה להיספג בתודעתו של היהודי הרתיעה מהאוכל שאינו ראוי להיכנס בשערי היום הקדוש, מרוממים חז"ל את האכילה הסתמית לדרגת מצווה. יום אחד בשנה נתקל היהודי באכילה לא למען, לא לזכר ולא כי קדוש – מצוה לאכול, וזהו.
יום כיפור מביט בדמיונו של המאמין מאחורי כתפו אל צלחתו במבט חמור – והיהודי מושיט לצלחת מזלג ביד מהוססת ועמוסה ברגשות אשמה. על כך אומרים חז"ל באחת מקביעותיהם היותר מתקדמות ונועזות: המצאנו מצווה חדשה – לאכול סתם. למה? כי אכילה זו מצווה. חז"ל טופחים על כתפו של היהודי הקלוע בין מסרי הרוחניות הנזירית ובין מגוון פירות עצי גן העדן הארצי, ואומרים לו בפשטות ובחיוך: בתיאבון! ובלי ייסורי מצפון.
- הכותב הוא מחבר הספר "התנ"ך שלא סופר"
