עד אוקטובר 1938 היחסים בין יהודים לערבים בטבריה לא ידעו משברים חריפים. בפרעות תרפ"ט שנערכו כמעט עשור קודם לכן, נרצחו יהודים בחברון, בירושלים, בצפת, במוצא, ביפו, בחיפה בחולדה ובבאר טוביה – אבל בטבריה לא נהרג אף יהודי.
לדברי פרופ' הלל כהן, מהחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, ראשי הציבור היהודי והערבי פרסמו כרוז משותף נגד אלימות. מסופר גם שאחד מראשי הציבור היהודי, מאיר אבולעפיה, יצא באופן הפגנתי לרחוב יחד עם השיח' סעיד טברי, מראשי הציבור הערבי, והשניים צעדו ברחוב הראשי שלובי זרוע, כדי לבלום את התסיסה הגוברת מהשטח ולהדגיש בפומבי את מחויבותם לשמור על יחסים טובים בין הקהילות.
הכול השתנה ב-2 באוקטובר 1938. באסון שמכונה מאז ועד היום "הטבח בטבריה", נכנסו ערבים לשכונת קריית שמואל בעיר ורצחו 19 איש, ובהם 11 ילדים. את ההתקפה ביצעו חמושים כפריים, בעיקר מהכפר לוביה, כ-10 ק"מ מערבית לטבריה, באזור שבו שוכן כיום קיבוץ לביא.
"מבחינת מספר ההרוגים זה היה אחד האירועים הטרגיים ביותר במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט", אומר פרופ' כהן, שחקר יחסים בין יהודים למוסלמים לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד את הסכסוך בארץ ישראל.
"בין 1930 ל-1936 קרו כמה תהליכים מרכזיים", הוא מתאר. "מספר היהודים בארץ כמעט הוכפל, בעקבות עליית היטלר לשלטון בגרמניה ובשל 'העלייה החמישית', מה שהגביר את החרדה של ערביי הארץ שהם מאבדים את מולדתם. זה הגביר את הנכונות של פלסטינים להשתתף במאבק הלאומי החמוש. ויש לזכור שמבחינתם התיישבות נתפסה כפעולת תוקפנות, וכל מתיישב היה בעיניהם אויב.
8 צפייה בגלריה
ההתקפה הרצחנית הייתה מתוכננת ומאורגנת. מתרס שהוקם באחת הכניסות לטבריה למניעת כניסת כלי רכב של הצבא הבריטי
"הוויכוח על הרג אזרחים לא חמושים, מה שמכונה כיום 'בלתי מעורבים', היה קיים גם בתנועה הלאומית הפלסטינית וגם בתנועה הציונית, ויש לזכור שבפיגועים של האצ"ל בעיר התחתית של חיפה באותו קיץ נהרגו עשרות אזרחים ערבים. גם הבריטים, בניסיון לדכא את המרד הערבי, הרגו אזרחים רבים".
החיילים הבריטים צפו בסרט
החוקר ומדריך הטיולים, אביתר ליכטמן, מציין כי ההתקפה הרצחנית הייתה מתוכננת ומאורגנת. עשרות התוקפים הערבים הציבו מחסומי אבנים בדרכים, כדי למנוע כל אפשרות של סיוע מצד הבריטים או ההגנה.
לקראת תשע בערב החלה מתקפת יריות על טבריה, והתושבים מיהרו להסתגר בבתים. ההתקפה בוצעה בשני אזורים במקביל – קבוצה ראשונה התקיפה את בית הממשלה והציתה אותו, בעוד קבוצה שנייה נכנסה לשכונת קריית שמואל, והנוטרים (שוטרים יהודים בתקופת המנדט הבריטי) ישראל פוקסמן וצבי חצקלביץ' שנתקלו בה, נהרגו.
"כשהפורעים הערבים החלו להמטיר אש על קריית שמואל, כהכנה למתקפה, הייתה הקרנה של סרט בבית הקולנוע הסמוך, ובה נכחו גם חיילים בריטים", ליכטמן מספר. "הקרנת הסרט נעצרה, אבל כעבור זמן קצר חודשה. כשהיריות התחזקו והיה ברור שמדובר במתקפה, פשוט כיבו את האור בבית הקולנוע, וכולם הסתתרו עד שהפסיקו היריות, במקום להגיב בירי".
האם וחמשת ילדיה נספו
על פי הדיווחים בתקשורת לאחר האסון, התחנה הראשונה של הפורעים הייתה בית כנסת שבו הם רצחו את השמש, יעקב זאלץ. לאחר מכן הם שרפו את המבנה, ובכלל זה את ארון הקודש עם ספרי התורה. בהמשך נכנסו לביתו של מנחם קוטין (65), שעלה ארבע שנים קודם לכן מארצות הברית, ורצחו אותו ואת אשתו מאשה (47), אבל אחותו שהסתתרה במקום ניצלה.
8 צפייה בגלריה
זאכי אלחדיף, ראש העיר טבריה שנרצח (מימין) ושמואל חיון, שהגן על השכונה ונהרג 10 שנים לאחר מכן
הפורעים המשיכו לבית נוסף ורצחו את יהושע בן אריה (34), שעבד כמחלק חלב של תנובה, את רעייתו שושנה (32) ואת הילדים אריה (7) ואביזהר בן השנה וחצי. בבית של שמעון מזרחי, הם רצחו את האם רחל (29) שהייתה בהיריון וחמישה מילדיה – אהרן (12), מרים (8), יוכבד (4), תחיה (3) ושמואל בן השמונה חודשים. באופן טרגי, הילד השישי והיחיד שנותר בחיים, נדרס למוות כעבור זמן בתאונה.
התוקפים פגעו גם בחנה ליימר ובבנותיה חוה (14), רבקה (11) ודורה (9). הבנות מתו במקום ומאוחר יותר חולצה מהבית האם חנה, כשהיא פצועה קשה. בטבח נרצח גם יעקב גרוס, באחד מרחובות השכונה, כשהיה בדרכו לבקר את אחיו חיים.
בחלק מהמקרים הפורעים הציתו בתים ושרפו אנשים בעודם בחיים. ראיה לכך שהפורעים לא חששו מתגובת הבריטים, ניתן ללמוד מעדות של ניצולה שפורסמה יומיים לאחר מכן בעיתון "דבר", ולפיה בזמן שהיא הסתתרה בדירה, היא שמעה כיצד התוקפים פותחים את המקרר ויושבים לאכול – ורק לאחר שסיימו, הציתו את הבית והמשיכו את מסע הקטל.
ספר תורה לזכר האם והילדים שנרצחו
עו"ד יהושע סרוסי, גבאי בבית הכנסת ביבאס בטבריה, גילה לפני כשש שנים ספר תורה שבחלקו העליון נכתב כי הוא נתרם בידי עישא חיון, "לעילוי נשמת בתה ובניה הנרצחים ה' ינקום נקמתם, ח' תשרי תרצ"ט".
"לפי התאריך ידעתי שמדובר בטבח, אבל השם לא התאים", הוא מספר. "ערכתי תחקיר וגיליתי שעישא הייתה אמה של רחל מזרחי שנרצחה עם ילדיה. אמרתי לעצמי שלא ייתכן שהאירוע המזעזע יישכח מלב, ולכן בשנים האחרונות, בח' בתשרי, אני מארגן מניין שבו אנחנו אומרים קדיש ליד קבר האחים של הנרצחים, וגם עושה להם אזכרה בבית הכנסת שלנו".
מתברר כי סרוסי הקפיד שישתמשו בספר התורה לזכר הנרצחים, לקריאה בשבתות וחגים, אלא שהספר נכתב על קלף משוח בסיד ולכן רבות מהאותיות נסדקו – והוא נפסל. כעת בבית הכנסת ביבאס מקווים למצוא תורם נדיב שיסכים לממן את התיקון היקר של הספר, שעלותו מוערכת בכ-25 אלף שקלים – כמעט מחצית ממחירו של ספר תורה חדש.
8 צפייה בגלריה
תמונה משוחזרת של שמעון מזרחי מטבריה. קרא לילדיו החדשים בשמות בני משפחתו שנרצחו
(צילום רפרודוקציה: יורם כהן)
לדברי ליכטמן, שמעון מזרחי לא היה לצד רעייתו וילדיו כאשר החל הירי על השכונה, משום שנטל רובה ויצא לאחת מעמדות ההגנה. רק כאשר שב לביתו, גילה את גודל האסון.
כ-15 שנה לאחר הטבח, הקים מחדש משפחה. אף שכבר היה בן 56, הוא נישא לנערה בת 16 מקריית שמונה בשם נרקיס (נרגז, בערבית). היא ילדה ילד אחר ילד, ואחרי כל לידה, התינוק או התינוקת שנולדו קיבלו את השם של אחד מהילדים שנרצחו.
ליכטמן מציין גם כי "הטבח העניק רוח גבית למרד הערבי, ושלושה שבועות לאחר מכן נורה למוות יצחק זאכי אלחדיף, ראש עיריית טבריה, סמוך למסגד א-זידאני". היורה שנתפס בהמשך היה ערבי תושב העיר, בנו של בעל מסעדה מקומית. אלחדיף, שנפצע אנושות, נפטר מפצעיו כעבור יומיים.
בדק בית בהגנה
הטבח האכזרי והרצח של ראש העיר גרמו לזעזוע עמוק בארגון ההגנה, להדחה של מפקד ההגנה בטבריה ולביצוע תחקיר שהאחראי עליו היה יוסף רוכל, שלימים יעברת את שמו לאבידר ויהפוך לאלוף בצה"ל. "מול כנופייה מאורגנת היטב יש להעמיד ארגון דומה, ולא הגנה עלובה, כפי שהתקיימה בקריית שמואל", כתב. מתחקיר ההגנה עלה כי היערכות הלוחמים הייתה לקויה, בשל מידע שגוי שלפיו המתקפה אמורה הייתה להתרחש מאוחר יותר.
נוסף על שני הנוטרים שהגנו על השכונה ונהרגו, בזמן המתקפה על קריית שמואל היה בתחנת הנוטרים המקומית "גפיר" (שוטר בכוח משטרה מיוחד שגייסה משטרת המנדט הבריטי, בשיתוף ההגנה, לצורך שמירה על היישובים העבריים). שמו היה שמואל חיון. הוא ירה לעבר התוקפים, אבל לא יכול היה להתמודד לבדו מול עשרות הפורעים.
גם הסיפור שלו הסתיים בטרגדיה. עשור לאחר מכן, במהלך מלחמת השחרור, הוא היה מוצב באחת העמדות המסוכנות ביותר בעיר העתיקה של טבריה. לבקשת חבריו, ולמרות הסכנה הגדולה, הוא יצא להביא להם מזון – וכאשר שב לעמדה נפגע מכדור צלף. הוא נלקח לבית החולים "שוויצר", וכעבור יומיים מת מפצעיו.
הנקמה של הידיד
בראייה היסטורית, מסבירים המומחים, המרד הערבי רק הפסיד מהטבח בטבריה, שקידם את חיזוק כוחות הלוחמים ואת מעמדו של ארגון ההגנה מול הבריטים. "מבחינת יחסי יהודים-ערבים, ברור שהרג הדדי של אזרחים מעצים את האיבה והמתח, ומקשה לקדם תפיסה של חיים משותפים", אומר פרופ' כהן. "מבחינת היהודים, כמו אחרי תרפ"ט, המסקנה הייתה שצריך לחזק את הכוחות הלוחמים.
"מבחינת הבריטים המתקפה הזו, כמו גם מתקפות מצומצמות יותר, הגבירה את הלחץ לדכא את המרד הערבי, לפני שפורצת מלחמה באירופה. המרד ככלל חיזק את שיתוף הפעולה בין הבריטים להגנה, והביא למשל הקמה של יחידת פְּלַגוֹת הלילה המיוחדות ביוני 1938, על ידי אורד צ'ארלס וינגייט".
פרופ' הלל כהןצילום: אבשלום כהן-בראותו וינגייט יזם פעולת תגמול על הטבח בטבריה. בשנת 2006 הלך לעולמו משה תבור (קרפוביץ'), שבין השאר היה סוכן מוסד ושותף ללכידת אדולף אייכמן. זמן קצר לפני פטירתו, התראיין תבור ל"ידיעות אחרונות" וסיפר על התקופה שבה שירת ב"פלוגות הלילה", והשתתף בפעולת התגמול ההיא ביוזמת "הידיד", וינגייט.
"אחרי הטבח בטבריה הקפנו את כפר לוביה, ושם חיסלנו אותם: הרגנו בערך עשרה מהם", סיפר תבור. על השאלה איך ידעו מי ביצע את הטבח, השיב: "לווינגייט היו שיטות משלו. ראשית, הוא ידע ערבית, ושנית, היה לו מודיעין טוב שקיבל מההגנה ומאנשים שהפעיל בעצמו בשטח. וכשהיה תופס מישהו שנראה לו חשוד, היה קורע מעליו את החולצה ורואה אם יש לו סימן מרצועת הרובה".
תבור נשאל אם התרגש מהפעולה, וענה: "לא היה ריגוש. בתוך הקרב אתה יורה או משליך רימונים, ויש קצת הרגשה של ערפול, אתה בתוך האקשן ושום דבר לא קיים מלבד זה. הרי היינו במצב של סכנה, הם ירו, הם לא שיחקו. אני חושב שהלכתי לפלוגות הלילה מתוך משובת נעורים, אבל גם מתוך אידיאולוגיה. היה לי העניין הזה שהם ערבים ואנחנו יהודים, וזה או הם או אנחנו".
