בין גנאי לתפארת
השבוע, בערב יום העצמאות, עמדה בהר הרצל אישה צעירה ואמיצה, החזיקה לפיד, נשאה נאום קצר וחתמה אותו במילים "לתפארת מדינת ישראל". "תפארת" הוא תואר פוליטי, כל קהילה וה"תפארת" שלה. מה שנחשב בעבר למפואר יכול להיחשב היום למגונה, ולהפך. פעמים רבות ה"תפארת" שלי ושל פרנסי המדינה לא עולות בקנה אחד. אבל הפעם כן, הפעם מאוד. הפעם עמדה על הבמה יעל שרר, תפארת של מהפכה, תפארת שמעידה על הישגים נפלאים בהתמודדות עם האלימות המגדרית והמשפחתית.
הבת החמישית – זו שלא פוחדת לומר
יעל שרר היא מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית, וכפי שהיא מעידה על עצמה, היא הגיעה לעשייה הזאת מתוך הניסיון האישי. הרבה לפני ימי MeToo, יעל יצרה תקדים משפטי במדינת ישראל והייתה לאישה הראשונה שתבעה בהליך אזרחי את אביה שהורשע כי התעלל בה מינית בילדותה ובנעוריה. יעל גם עתרה נגד המדינה ודרשה שההליך המשפטי נגד אביה יתקיים בדלתיים פתוחות.
יעל שרר משיאה משואה בערב יום העצמאות: "אפשר לרפא ואפשר לתקן"
(צילום: אולפני הרצליה, מרכז ההסברה המטה לאירועים וטקסים ממלכתיים)
באומץ לב, שהיה מודל לי ולרבות מאיתנו, יעל ניהלה הליך חשוף ותיעדה אותו בסרט דוקומנטרי ("כביסה מלוכלכת", שהוקרן לראשונה ב-2012). את המשואה האמיתית הדליקה יעל בלבבות שלנו, הרבה לפני יום העצמאות הנוכחי. אני נרגשת וגאה להזמין אותה להיות החברותא שלי לפרשת "אמור". ואם נרצה – פרשת "אמרי": אמרי במדויק, אמרי בקול, אמרי צלול וברור, אמרי מהפכה. כמה טוב שהמהפכה הזו נכנסת למרכז הבמה הציבורית והופכת "לתפארת מדינת ישראל".
תחת כל עץ רענן – יהדות ליברלית
החברותא עם יעל מתחילה בהפתעה: "אני קונסרבטיבית מקהילת 'הוד והדר' בכפר סבא", היא אומרת, ואני שמחה לגלות שיהדות ליברלית כבר נמצאת בכל מקום בארץ.
מגדר הוא השם של משקפי הקריאה שלנו, והיכן שלא נפתח את התנ"ך נגלה סוגיה מגדרית, ובכל זאת בחרתי עבורנו סיפור מגדרי מובהק, הסיפור מכוער על אישה עם שם היפה – שלומית בת דברי: "וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה".
לכאורה סיפור רגיל על שני גברים שמנהלים מלחמת שיכורים על הבר. אלא שכמה דברים מייחדים את הסיפור, והם גרמו לכך שיונצח בספר הספרים: אחד הגברים לא מסתפק במכות וקללות, והוא משתמש בשם אלוהים כדי לקלל את יריבו. מכות וקללות זה בסדר, אבל על שימוש בשמו של אלוהים אי-אפשר לעבור בשתיקה. המקלל נאזק ומובא אל השופט הראשי, משה, שפונה בעניינו לסמכות העליונה, אלוהים.
המאפיין השני של הסיפור הוא ייחוסו של המקלל. יעל מזכירה לי שתמיד כשמישהו מתנהג בצורה משובשת, הקהילה ממהרת לחפש אשמים בסביבה המשפחתית הקרובה. גם במקרה זה יש למספר צורך דחוף להאשים את ההורים באסונות של בנם – והוא מציין שהילד הוא תוצר של זיווג מפוקפק: אביו מצרי ואמו עברייה.
לתלות את האשם באשם
אנחנו עוברות לדבר על אלימות מינית במשפחה. "בסיפור שלי שני מרגישה שיש רק נבל אחד. נראה שדווקא בנושאים של אלימות מינית במשפחה יש בריחה מהאשם עצמו אל הסביבה. תמיד ינסו למצוא עוד 'רעים' בסיפור, תמיד ינסו למצוא פשר שירחיק את הסיפור למחוזות של משפחות מקולקלות מדורי דורות. לכן חשוב לומר: האשם העיקרי והמיידי הוא הפוגע", אומרת יעל. "מובן שלצד האשם המיידי, אשמה התרבות, הפטריארכיה, שמגיבה לאלימות מינית בשתיקה שבהסכמה ולפעמים גם בעידוד. אנחנו מכירות את השירים, את הסרטים, את התרבות הצבאית והשלטונית. אלימות מינית הייתה דרך המלך".
איפה הייתה אמא שלך?
"כל כך הרבה פעמים שואלים אותי 'איפה הייתה אמא שלך', והמון פעמים זו השאלה הראשונה שנשאלת. יש לי בעיה עם זה", אומרת יעל. "זה חלק מהמנגנון שמגונן על הפוגעים, כאילו אין אחריות לגבר. כאילו הכישלון גם כאן הוא של האישה, ולא של העבריין שלא פעם מאמלל גם את האם. בסוף תמיד מגיעים לאמא, בסוף תמיד מקללים את האם: 'בן זונה', 'אמאש'ך' – קולר האשם ייתלה על צווארה של האם".
החיפוש אחר האם כאשמה המיידית נמצא גם בסיפור המקלל המקראי. התורה, שלא מזכירה את שמו של הגבר המקלל, ובוודאי לא מתעניינת בשמו של האב המצרי, מטילה את האחריות על האם, ששמה מוזכר לדיראון עולם: "שלומית בת דברי למטה דן".
אנחנו חושבות על כך שהבן הוא תוצר של אם עברייה ואב מצרי, כלומר גבר משעבד ואישה משועבדת. בחירה חופשית כנראה לא הייתה לשלומית. היא עברה גיהינום במצרים, היא נאנסה בידי מישהו מעם האדונים, היא מיטלטלת בדרך-לא-דרך עם בנה – ובכל זאת היא המוכפשת. יעל עורכת עבורנו את רשימת המחירים שנדרשת האם לשלם: "זה אפילו גרוע משיימינג באינטרנט, שהרי השיימינג הזה יונצח לעולמי עד ברב-המכר הגדול של התרבות המערבית. ואחרי כל השיימינג הזה, היא גם תאבד את בנה ותישאר לבד. היא והשם הרע שהוציאו לה".
דווקא יש לה שם יפה
אנחנו מנסות להתנחם בשם היפה של האם – "שלומית", אישה שוחרת טוב ושלום, ו"בת דברי", כלומר: הבת המדברת, זו שיודעת לשאול ויודעת לענות. השם "שלומית בת דברי" מתאים לערכים שלנו. אלא שהוא פחות מתאים לערכים של חז"ל. החכמים מצטרפים בגלוי לבחירה המקראית הסמויה, לטפול את האשם על האם, והם דורשים את שמה לגנאי (ויקרא רבה, אמור): "שלא היה בהם (בבני ישראל) פרוץ ערווה, תדע לך שהוא כן, אחת הייתה, ופרסמה הכתוב: 'ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן'. שלומית – רבי לוי אומר: שהייתה מפטפטת, 'שלום לך, שלום לכם'. בת דברי – רבי יצחק אמר: שהביאה דבר על בנה".
הם לקחו את זה עד הקצה: שמה של שלומית הוזכר לטענתם כדי להבהיר שהיא, ורק היא, מכל בנות ובני ישראל, הייתה פרוצה בערווה.
השאלה אם פגיעה מינית תוכר כפגיעה או כפריצות, היא תלוית זמן ומקום. המאמץ הפמיניסטי הוא להבהיר לעולם היכן גרה האחריות. אם בנה של שלומית נוצר כתוצאה ממפגש מיני עם מצרי, המפגש הזה הוא בהגדרה אונס. שהרי לשלומית לא הייתה ברירה – היא הייתה שפחה הנתונה לחסדיהם של המצרים. זה המאבק, וזו הסיבה למשואה שמדליקה יעל.
אפילו את השם "שלומית" הצליחו להשחיר
צריך להתאמץ כדי לקלקל שם יפה שכזה, אבל המדרש הצליח. רבי לוי טוען שקוראים לה "שלומית" משום שהייתה פטפטנית ואמרה "שלום" לכולם. כשרבן יוחנן בן זכאי אומר שלום לכל אדם בשוק, הדבר נאמר לשבחו, אבל כשאישה פונה לאנשים בברכת שלום היא פטפטנית, היא פרוצה והבן שלה יהיה "המקלל". ככה זה עם נשים שלא יודעות לסתום את הפה, נולדים להן בנים עם פה מלוכלך.
אבל יעל ואני מסכמות שעבורנו "שלומית בת דברי" הוא שם מבורך. לנו יש מדרש שם משלנו, ועבורנו מדובר במודל לחיקוי – אישה שמצליחה להשכין שלום בלי להשתיק את עצמה ואת דעותיה. אישה שמדברת שלום.
חלומות לשנה הקרובה
לקראת הסוף, אני מבקשת מיעל שתסמן מטרה ליום העצמאות הבא. "אני מתה על הצוות שלי ועל המתנדבות והמתנדבים שלנו. אנחנו עושות יחד המון", היא אומרת, "הייתה שנה ברוכה. בין היתר העברנו השנה את התיקון לחוק המחייב לשמור ערכת אונס 50 שנה (במקום שלושה חודשים), ואני רוצה שנמשיך להיות יעילות. אני רוצה עוד מאותו דבר".
אני לא מוותרת, ומתעקשת גם על חלומות מפורטים: "שני הדברים שהייתי מכוונת אליהם השנה הם עבודה על הכנסה של תוכנית לימודים בנושא מניעת פגיעה מינית במערכת החינוך, וטיפול במוגנות ברשת. שני הדברים האלה הולכים לקרות".
ובבית המדרש של הטוקבקים
בבקשה פנו זמן ביום ב' הקרוב, 9 במאי בשעה 11:30, ובואו לירושלים לעמוד בכניסה לבית המשפט המחוזי. אני יודעת שזה באמצע היום, שזה לא נוח ושובר שגרה, אבל זה בשביל ההורים של איאד ז"ל שהשגרה שלהם התרסקה לאלף רסיסי איאד.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerבדיון הקודם בעניין השוטר שהרג את בנם, עמדה מולם בכניסה לבית המשפט חבורה בראשות ח"כ איתמר בן גביר ותקפה אותם, את ההורים השכולים. משום כך אין מנוס. האיפוק של ראנה וחיירי, אהבתם לבנם וכאבם שאין לו סוף, מחייבים אותנו להגיע לבית המשפט לתמוך בהם. נבוא באהבה. נבוא לשמור על מה שנותר. ובעיקר לשמור על עצמנו משרירות לב. זה הקישור לאירוע.
שנזכה להתראות בשמחות.
