מבתי דפוס שוקקים, וקהילות יהודיות החיות זו לצד זו בתקופת הרנסנס, עברה הנוכחות היהודית בפרארה דרך מפותלת ורבת טלטלות, שסופה מסתמן כנראה בכ-30 היהודים המבוגרים שנותרו בה כיום. ד"ר אמדאו ספנגלטי, מנהל המוזיאון היהודי בפרארה מטעם ממשלת איטליה, מנסה להשאיר בחיים את הזהות היהודית במקום – ובמקומות נוספים שבהם נותרו קהילות קטנות עד מזעריות.
"אנחנו עושים פרויקטים בזום סביב נושאים יהודיים", הוא מספר. "זה לא מיועד רק ליהודים, אבל אני רואה שיהודים מקהילות קטנות מאוד מצטרפים למפגש בזום מדי שבוע. זו אחת הדרכים להשיב פעילות וחיים, בפרט בתקופת הקורונה".
גם בפרארה משתתפים ביוזמות, למשל כשמתארגנות תערוכות. "אני משתדל ללוות מהיהודים פריטים וחפצי אמנות ויודאיקה עתיקים שעברו מדור לדור, ולשלב אותן בתערוכות גם בגלל ערכם המוזיאוני, וגם כדרך לחבר את האנשים לעשייה. כלומר, אנחנו משתמשים במוזיאון גם כדי לייצר עוד פעילות יהודית".
8 צפייה בגלריה
פנים בית הכנסת האשכנזי בפרארה לפני ההרס ב-1941
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי)
"בפרארה", הוא מספר, "נותרו אולי 30 יהודים, מבוגרים מאוד. בקהילה רשומים כ-100, אבל רבים מהם הם ילידי פרארה שעברו לגור במקומות אחרים באיטליה או מחוצה לה. הם לא פה בשבתות ואפילו לא בחגים, ומעט מאוד מהם מגיעים בימים הנוראים".
תור הזהב תחת דוכסות ד'אסטה
לא הרבה ידוע על יהודי פרארה לפני תקופת הרנסנס. מכלול עדויות היסטוריות שונות מעלה כי היו יהודים במקום כבר בימי הביניים, אבל הפריחה המשמעותית במצבה של הקהילה היהודית, והפיכתה לקהילה משגשגת, תוססת ומשפיעה - הייתה בתקופת הרנסנס.
8 צפייה בגלריה
בתי הדפוס שגשגו. סדר פסח – איור מתוך הגדה של פסח, כתב יד מאת אברהם פריצול שהכין עבור ידידו הרב יוסף בן מרדכי מנורצי, פרארה, 1515
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי)
"האיטלקים קוראים לעצמם 'ארץ של מאה ערים'", אומר ד"ר חיים גיוזלי, מנהל מחלקת המידע של "אנו – מוזיאון העם היהודי". "בכל עיר יכול היה להיות מצב אחר. פה פריחה ושגשוג – ובעיר סמוכה גירוש והגבלות. בימי הביניים רוב האוכלוסייה היהודית באיטליה הייתה בדרום, אך כאשר הדרום נכבש בסוף המאה ה-15 בידי הספרדים שהביאו איתם את האינקוויזיציה, היהודים נדדו צפונה".
קהילת פרארה: התיישבות משמעותית מתועדת מהמאה ה-15 | לאחר השואה נותרו 400 יהודים | שלושה בתי כנסת שרדו - רק אחד מהם פעיל | כיום: נותרו כ-30 יהודים (100 רשומים)
ההתיישבות היהודית המשמעותית בפרארה החלה במאה ה-15 ואילך. שליטי פרארה, משפחת ד'אסטה, אפשרו ליהודים להתיישב במקום ולשגשג – זאת בניגוד למשפחות אצולה אחרות באיטליה. "אחד הדברים שמאפיינים את הקהילה היהודית בפרארה הוא שנוצרה שם המשכיות יהודית". מציין ד"ר גיוזלי. "כלומר, לא זרקו את היהודים משם כפי שקרה במילאנו, מדי פעם, ולמעשה הרצף נמשך עד ימינו".
לדבריו, "כמו במקומות אחרים בצפון איטליה, השאלה מאיפה הגיעו לשם היהודים היא מעניינת. בפועל, יש קבוצות שונות של יהודים, וכל אחת עם הרקע שלה. ישנם היהודים האיטלקים – וכך הם מכונים עד היום – שרואים עצמם כמי שאבות-אבותיהם היו באיטליה מאז גלות רומי, עם חורבן בית שני. יש קבוצה שנייה של האשכנזים, שהגיעו לצפון איטליה בעיקר בעקבות גירושים והזדמנויות עסקיות שנוצרו, ויש קבוצה שלישית של הספרדים – כלומר, של מי שגורשו מספרד ומדרום איטליה ונדדו לשם".
8 צפייה בגלריה
בית משפחת הירש ברחוב פורטה מארה, פרארה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף ד"ר מאיר פדואה)
קבוצה נוספת הגיעה לעיר מעיירה קטנה באזור בשם פאנו. יהודי פאנו עזבו את המקום אחרי הגירוש, והקימו קהילה משלהם. "למעשה כל בתי הכנסת, במשך מאות שנים, נמצאים באותו בניין מהמאה ה-15 עד היום. בית הכנסת היחיד שהמבנה שלו היה ממוקם בנפרד ונחרב לחלוטין, הוא זה הספרדי, שהפשיסטים הרסו במלחמת העולם השנייה".
תחת שלטונה של דוכסות ד'אסטה, נהנו היהודים מפריחה כלכלית מרשימה. בתי דפוס הוקמו, עסקים הורחבו והיא נחשבה לאחת הקהילות היהודיות המשפיעות והבולטות בצפון איטליה.
המעבר לידי האפיפיור – והדעיכה
במאה ה-17 התקדרו שוב העננים בשמי הקהילה, כשהשליטה של בני ד'אסטה בפרארה נקטעה. בהיעדר יורשים ובהתאם לחוק, הועברה הדוכסות המשגשגת לידיו של האפיפיור, כחלק מ"מדינות האפיפיור".
8 צפייה בגלריה
ארוחה בבית משפחת הרב סלומונה רוונה, 1922
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף ד"ר מאיר פדואה)
"בתקופה הזו הוא שלט בכל מיני חלקים באיטליה, כמו ברומא עצמה שמחוץ לגבולות הוותיקן", אומר ד"ר גיוזלי, "ובין השאר, קיבל את השליטה על האזור הזה. לאפיפיור הייתה מדיניות מוכרזת כלפי יהודים, שכללה, בין היתר, סגירת יהודים במתחם מסוים. באופן טבעי, יהודים גרו פחות או יותר ביחד, אבל עד אז זה לא היה בכפייה".
באותו שלב, נבנו שערים ולא הייתה אפשרות לצאת מהאזור היהודי החל משעה מסוימת בלילה. "לעיתים יהודים נדרשו גם לתלות טלאי על הבגד או סימן היכר אחר. זה לא מנע מהם להתקיים, לקיים חיים יהודיים, תרבות ופרנסה. כל זה נשאר", הוא מציין. "עם זאת, המשמעות הגדולה הייתה שהמקום ירד מגדולתו. ערים אחרות בסביבה שנשארו עצמאיות, כמו ונציה, שמצב הקהילה היהודית בהן היה טוב יותר, המשיכו לשגשג – אבל פרארה הלכה ודעכה".
8 צפייה בגלריה
ילדי הגן ובית הספר היהודי בפרארה מחופשים בפורים, 1924
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות ואלריה פדובאנו)
במשך מאות שנים נמשכה הדעיכה האיטית. יהודי הקהילה עזבו בחלקם את המקום לקהילות יהודיות אחרות בסביבה. הדפוס שהחל לפעול במאה ה-16 המשיך להתקיים, בעיקר כי יהודים ידעו קרוא וכתוב בשיעורים גבוהים בהרבה מהאוכלוסייה הנוצרית, שהייתה באותם ימים אנאלפביתית ברובה. אך מצבם של היהודים המשיך ודשדש, והם היו נתונים תחת עלילות דם ופרעות מפעם לפעם.
כל זה נמשך עד לקבלת שוויון זכויות אזרחי מלא, רק ב-1859. מאז ועד למלחמת העולם השנייה, השתנה מצבם של יהודי המקום באופן דרמטי. רבים מהם התעשרו, ונדמה היה שהקהילה בפרארה שבה ועולה על דרך המלך.
"רבים לא רצו להישאר במקום שבו נחטפו ועונו"
מלחמת העולם השנייה טרפה את הקלפים. ד"ר ספנגלטי מספר על ההרס המוחלט שחוללו הפשיסטים לבתי הכנסת העתיקים ולקהילה: "הם שברו את מושבי התפילה, הרסו את ארון הקודש, הוציאו מתוכו את ספרי התורה וחיללו אותם. היהודים האמידים ברחו לשווייץ, אחרים נמלטו בחלקם אל מחוץ לעיר. בסוף מלחמת העולם השנייה, 20% מהם נספו באושוויץ".
אך גם מתוך 80% ששרדו, רבים לא נשארו בפרארה. "מאוכלוסייה של 800 איש ערב מלחמת העולם השנייה, הקהילה נשארה בת 400 בלבד. רבים מהם לא רצו להישאר במקום שבו נחטפו ועונו".
8 צפייה בגלריה
הבימה בבית הכנסת הספרדי בפרארה, שנפגע בשואה ונסגר לאחר מלחמת העולם השנייה. הבימה והחלק המרכזי של ארון הקודש ששרדו הועברו לבית כנסת בליבורנו. החלקים האחרים של ארון הקודש הועברו לבית הכנסת האיטלקי בפרארה
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי)
הוא מסביר כי "היעד של המוזיאון הוא לספר את אלפיים שנות יהדות איטליה, כולל כמובן מאורעות השואה והשפעתם על הקהילה". ספנגלטי עצמו משתייך לקהילה היהודית הגדולה ברומא. "זו אמנם קהילה קטנה היום, אך בעלת עבר מפואר ועשיר", הוא אומר על פרארה. "לצד הקשר עם הקהילה, אני נדרש מתוקף תפקידי להיות בקשר גם עם קהילות יהודיות נוספות שיש בהן מוזיאונים קהילתיים. אני מחזיק בתפקיד לתקופה של ארבע שנים".
לא נמצא כסף לשחזור בתי הכנסת
שלושת בתי הכנסת ששרדו עד היום קיימים בבניין אחד, שנקנה בידי יהודי כבר במאה ה-15. "בגלל מיעוט אנשי הקהילה, בית הכנסת הפעיל הוא האשכנזי, שהוא לא הגדול מבין שלושתם", אומר ד"ר ספנגלטי. "שני בתי הכנסת האחרים עברו שיפוץ חלקי בלבד, ולא הוחזרו לשימוש כבתי כנסת. הם נותרו אולמות לשימוש הקהילה בלבד – מאחר שהכסף הנדרש לשחזור עברם המפואר לא היה בנמצא".
"יש מדי פעם פגישות של בני הקהילה בכל מיני מועדים. יש עבודת שימור ותחזוקה של בנייני הקהילה. הייתה לפני עשור רעידת אדמה שיצרה נזקים שהתיקונים שלהם עוד לא הסתיימו", הוא מוסיף, ומספר כי רבה הראשי של פרארה, לוצאנו קארו, כבר בן 85, "ופותח בכל שבת את בית הכנסת. אך אין בו תמיד מניין, אלא אם כן הגיעו תיירים, או משפחה מורחבת של אחד מבני הקהילה".
תפקידו הייחודי של ספנגלטי מאפשר לו להציג תמונה מורכבת על יהדות איטליה, שחווה כולה תהליכי התמעטות דמוגרפיים: "חלק זה כתוצאה מנישואים בין יהודים ללא-יהודים, וחלק בשל עלייה לישראל וגם נדידות נוספות ממקום למקום".
8 צפייה בגלריה
שלט שציין את הכניסה לגטו היהודי של פרארה, איטליה
(צילום: אדי לוי, צרפת. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות אדי לוי)
הוא מזכיר שבאיטליה יש שתי קהילות מרכזיות, ברומא ובמילאנו. רומא, כקהילה העתיקה ביותר, היא בת 14 אלף יהודים, ובמילאנו יושבים 7,000 יהודים. מעבר לזה יש עוד 18 קהילות קטנות, כולן בעלות מספר מצומצם של יהודים - כמה מאות בלבד. "גם לגבי קהילות בנות 500 או אפילו 700 יהודים, יש סימן שאלה גדול כמה זמן יחזיקו כקהילה", אומר ספנגלטי. "לצידן יש עוד 12 קהילות שאין בהן אפילו 200 יהודים, כולל ילדים. אין מה לומר מלבד שיש בעיה של היעלמות הקהילות האלו".
התפתחויות לא צפויות
בה בעת הוא מבקש לשמור על אופטימיות. לדבריו, העבר מלמד שדברים יכולים להשתנות: "אי-היציבות של האוכלוסייה וההתבוללות הם נתונים שהצביעו עליהם דמוגרפים חשובים לפני 30 ו-40 שנה, ועדיין יש קהילות קטנות פעילות, שמנהלות בתי כנסת ומוסדות קהילה. לחלקן גם יש רב שמחולל ניסים, ופוקדים בהן את בתי הכנסת בשבתות, בעוד באחרות רק בחגים. אין פה טענות נגד הדמוגרפים, כי היעלמות אכן הייתה, לכאורה, תחזית טבעית".
8 צפייה בגלריה
כתובת אנטישמית על קיר בית משפחת בונפיליולי בפרארה, שנות ה-80
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, אוסף ד"ר מאיר פדואה)
לקראת פסח מארגנים את סעודת ליל הסדר הקהילתי. "הוא יהיה ברובו במסגרת משפחות מעורבות של יהודים ולא-יהודים", אומר ספנגלטי. "משפחה שכולם יהודים – אבא, אמא, בנים ובנות – יש לדעתי אולי שתיים".
בין הסיבות לכישלון התחזיות השחורות, אפשר למנות אירועים לא צפויים שהתרחשו. "איש לא יכול היה לצפות, למשל, שכמה אלפים מיהודי לוב שגורשו ממדינתם יעברו לאיטליה – או שכמה משפחות מאוקראינה יצטרפו לקהילה, כפי שקרה בימים אלה. אגב, נשיא הקהילה בפרארה הוא יליד לוב בעצמו".
לצד זאת, אין ספק כי הסמן המובהק ביותר להידרדרות של קהילה יהודית, הוא הגיל הממוצע והיעדרם הכמעט-מוחלט של ילדים בה. "הממוצע הגילי הוא גבוה מאוד בכל הקהילות היהודיות באיטליה, כולל רומא", מסכם ספנגלטי. "מה נגיד? הגיל הממוצע הוא גיל הזהב".
פורסם לראשונה: 05:12, 15.04.22
