איך נראית באמת ישראל בעיני עולים שהגיעו ממדינות חזקות? האם היא עומדת בציפיות שלהם, ועד כמה המחלוקות, המחאה והממשלה החדשה משפיעים על הרצון שלהם להמשיך את חייהם במדינה? ביום העצמאות ה-75, שישה עולים שהשתלבו בעולם הההייטק הישראלי חושפים מה הם באמת מרגישים בארץ.
יחיאל (חילי) פכלר, בן 51 מרעננה
CIO (מנהל מערכות מידע ראשי) בחברת AppsFlyer שמפתחת טכנולוגיות ענן וכלים לניתוח נתונים
פכלר נשוי ואב לחמישה, ביניהם שניים המשרתים בצבא. במוצאו הוא דרום-אפריקאי והוא עלה מבריטניה לישראל בשיא תקופת הקורונה, באוגוסט 2020. הוא עובד בתחום אבטחת המידע מעל ל-25 שנה.
"ההתמקדות בצמיחה בהייטק הישראלי לא דומה לשום דבר שנתקלתי בו בעבר", הוא אומר בחיוך, "הקצב שבו מתקבלות החלטות, דברים קורים מהר מאוד, והתרבות בארץ היא של עבודה בלתי פוסקת, לעומת חו"ל, שם הקצב שבו מתנהלים עסקים הוא איטי בהרבה. זה הימם אותי בהתחלה, אבל עם הזמן למדתי ליהנות מזה ופשוט אימצתי את הקצב. היום אני לא יכול לדמיין צורת עבודה אחרת. מעבר לכך, ההתמקדות באנשים עצמם, והסביבה החיובית והמפרה שמקום העבודה שלי מספק, הן לא משהו שחוויתי באירופה, שבה התרבות והעסקים הם יותר מסורתיים ופחות אישיים".
"הכנות הבוטה שמתמודדים איתה ביומיום בישראל יכולה להיות די מרעננת כשמגיעים ממדינה שבה אנשים מסתירים את הרגשות האמיתיים שלהם, ועדיין לפעמים קשה להתמודד איתה, במיוחד כשלא רגילים לזה. ובכל זאת, לא הייתי רוצה שהדברים יהיו שונים"
על הישראלים הוא אומר: "ההבדלים בין בריטניה לישראל משמעותיים מאוד, ובאים לידי ביטוי בדברים מגוונים, בין אם זה בנהיגה הישראלית, באופן שבו עומדים בתור או בדרך שבה מדברים, או יותר נכון צועקים, אחד עם השני. הישראלים אומרים את האמת, ולא 'מחזיקים בבטן'. למדתי שכשהישראלים אומרים 'לא' הם לאו דווקא מתכוונים ל-'לא', אלא מבקשים שישאלו שוב את אותה שאלה או שישאלו מישהו אחר. באירופה אנשים רגועים יותר, לעומת האנשים בארץ שהם חזקים ושאפתנים, ולא רוצים 'לצאת פראיירים'".
זה טוב או לא טוב?
"הכנות הבוטה שמתמודדים איתה ביומיום בישראל יכולה להיות די מרעננת כשמגיעים ממדינה שבה אנשים מסתירים את הרגשות האמיתיים שלהם, ועדיין לפעמים קשה להתמודד איתה, במיוחד כשלא רגילים לזה. ובכל זאת, לא הייתי רוצה שהדברים יהיו שונים. האכפתיות שבה כולם, מכל הצדדים, מדברים על המצב במדינה, מראה שהאהבה לישראל לא מתה, וישראל היא הבית היחידי שלנו. כעולים חדשים לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו 'נציגי הציונות' בארץ, בעיקר כשישראלים רבים מראים פחות התלהבות בנושא, למשל בשיח על ירידה מהארץ. הדרך שבה אנשים יצאו להילחם למען המדינה הזו היא הוכחה לכך שהציונות רחוקה מלהיעלם ואולי חזקה מתמיד".
לורן גמפורט, בת 33 מתל אביב
סמנכ"לית תקשורת ואסטרטגיית מותג בחברת Faye – סטארטאפ בתחום ביטוח הנסיעות
גמפורט נולדה וגדלה בסן דייגו, קליפורניה, ועלתה מניו יורק לפני שמונה שנים. את דרכה המקצועית החלה באחד ממשרדי היח"צ המובילים בניו יורק, Ketchum, שעובד עם חברות Fortune 500 כמו מאסטרקארד ונסטלה. כשהגיעה לישראל נכנסה לסצנת ההייטק ולדבריה, מהר מאוד הבינה שהרבה סטארטאפים בישראל מחפשים טאלנטים שינגישו את המותגים שלהם לצרכנים בארצות הברית, שהיא שוק ענק עם פוטנציאל רווחי משמעותי.
"התחלתי את הקריירה שלי בארץ כמנהלת התקשורת והיח"צ של חברת Playbuzz (היום Ex.co), לאחר מכן הייתי דירקטורית תקשורת בינלאומית בחברת Guesty. אחרי שלוש שנים ב-Guesty, התחלתי את התפקיד הנוכחי שלי בחברת Faye – סמנכ"לית תקשורת ואסטרטגיית מותג", היא מספרת. "במסגרת התפקיד אני עובדת על חינוך השוק האמריקאי, שם יש הרבה פחות מודעות לביטוח נסיעות מאשר בשוק הישראלי".
"האם זה יותר אינטנסיבי, יותר רועש ופחות פוליטיקלי קורקט בישראל? כן. אבל האם זה גם יותר כן, חם ונוח מבחינה תרבותית בתור אישה יהודייה? ללא ספק"
על הישראלים היא אומרת: "מה שמשך אותי בישראל ואחת מהסיבות שאני עדיין מרגישה את המשיכה הזו הם החום והתשוקה שמפיצים הישראלים ביום-יום, גם בחיים האישיים וגם במקום העבודה. ישראלים עלולים לצעוק עלייך, אבל הם גם יהיו הראשונים לעזור ולהגן עלייך כשתצטרכי את זה. גיליתי שבתור עולה, את באמת מתקבלת בזרועות פתוחות, ושהעולים האחרים וגם הישראלים שנולדו כאן תמיד מרימים לך ותומכים בך. האם זה יותר אינטנסיבי, יותר רועש ופחות פוליטיקלי קורקט כאן? כן. אבל האם זה גם יותר כן, חם ונוח מבחינה תרבותית בתור אישה יהודייה? ללא ספק".
עם זאת היא מדגישה כי היא ועולים כמותה הבוחרים לחיות בישראל מונעים מבחירה רגשית ולא תמיד רציונלית: "אנחנו מונעים על ידי הלב והנשמה, הכנות, החום של האנשים וגם של מזג האוויר, כור ההיתוך של התרבויות וההזדמנויות. האם היה קל ונוח יותר להישאר באמריקה? כן. אבל הנה אנחנו, ורבים מאיתנו, הופכים את המקום היפה והפראי הזה, שהוא כל כך מתקדם, אבל לפעמים גם נמצא כל כך מאחור, לבית שלנו".
על ההבדלים בין התעשייה בארה"ב לזו בישראל, היא אומרת: "את לא תמיד יכולה ליישם חשיבה אמריקאית על תרבות העבודה הישראלית. אני רואה הרבה עולים שמגיעים לישראל, מתחילים לעבוד בהייטק ומצפים לקבל קידום פעם בשנה כי זה נפוץ באמריקה, אבל זה לא עובד ככה כאן. לרוב, במיוחד בסטרטאפים, יש פחות היררכיה בארגון, וזה אומר שיש גם פחות הזדמנויות לשינויי טייטל".
איך מורגשים ההבדלים במשכורות ויוקר המחיה?
"מעבר לישראל בדרך כלל כרוך בירידה בשכר, ועבודה בהייטק בדרך כלל גם תגרור תשלום מיסים גבוהים. זו מדינה אחרת ואקו-סיסטם שונה לגמרי, זאת פשוט המציאות. אבל אם נהיה כנים, גם המיסים בניו יורק ובעמק הסיליקון גבוהים, ויוקר המחיה בתל אביב דומה מאוד לזה שבניו יורק, אם משווים שכר דירה או עלויות של ארוחה במסעדה לדוגמה".
"עם זאת", היא מדגישה, "איכות החיים בתל אביב עולה בהרבה על זו שבניו יורק. החיים ליד החוף ומזג האוויר החמים עושים לי, באופן אישי, הרבה יותר טוב. העובדה שיש לי את האפשרות לקום בבוקר וללכת לים עם הכלבה שלי הופכת אותי לאדם פרודוקטיבי ומאושר יותר".
על ייחודיות תעשיית ההייטק הישראלית, מעיניה, היא אומרת "קודם כל, מכאן יצאו המותגים הכי חדשניים שפועלים בשוק האמריקאי, וזה כבר הופך אותה לייחודית, מרשימה ומסעירה. מבחינת תרבות העבודה, הייתי אומרת שמה שמייחד את התעשייה הישראלית זו ההגדרה למושג מקצועיות. בארה"ב זה נחשב לטאבו לדבר על פוליטיקה, דת, שכר דירה או לשתף פרטים על החיים האישיים שלך במקום העבודה, אבל לא בישראל. למעשה, כאן זה מבורך, ויותר מזה, זה אפילו מצופה ממך. מה שבארה"ב הגדרתי כשיחות שהן לא פוליטיקלי-קורקט, הן השיחות היום-יומיות בתרבות הישראלית. זה דרש ממני להסתגל וממש לחשוב איזה פרטים על החיים האישיים שלי ואילו דעות אני מרגישה בנוח לשתף עם הקולגות שלי. מהחוויה שלי, היכולת לפרוץ את מחסום הפוליטיקלי-קורקט ולנהל שיחות שהן מעל לפני השטח, מאפשרת לבנות מערכות יחסים חזקות יותר בין העובדים, שפעמים רבות הופכות גם למערכות יחסים אישיות מחוץ למשרד. בישראל, האישי הוא המקצועי".
לסיום היא אומרת "לא הייתי שוקלת בשום אופן לחזור לארה"ב, אני אוהבת את העבודה שלי ואת הקהילה שלי פה. יש לי תשוקה ענקית להמשיך ולעזור לעולים ולטאלנטים יהודים שחיים בחו"ל לעלות לארץ ולבנות את הקריירה שלהם פה".
רֵע מיארה, בן 31 מתל אביב
VP Product (סמנכ"ל מוצר) בחברת Aporia המתרכזת בשימוש אחראי ותקין בטכנולוגיות AI – בינה מלאכותית
מיארה עלה מניו יורק לישראל במהלך השנה האחרונה. הוא התגורר שם בשש השנים האחרונות, אך הוא נולד וגדל בלוס אנג'לס. הוא בעל תואר בהנדסת חשמל ומדעי המחשב מאוניברסיטת ברקלי. לפני שהצטרף ל-Aporia, עבד ב-Google AI – שם הוביל את יוזמת הבינה המלאכותית של גוגל והקים כלים חדשניים להערכה וניטור של מודלים בייצור, כולל מודלים לחיזוי, והיה אמון על הדמיה של מודלים מוטמעים.
"אמנם בארה"ב המשכורות גבוהות יותר, אבל בישראל יש שירותי בריאות בחינם וההזדמנויות להתפתחות חברתית ומקצועית הרבה יותר טובות", הוא אומר על ייחודיות ההייטק הישראלי לעומת העולם. "האקו-סיסטם של ההייטק בישראל ייחודי בהשוואה לזה שבארה"ב בשל המספר הגבוה של הסטארטאפים בתחומי הנישה והתעשיות השונות. הכול נמצא בקרבת מקום, האנשים נגישים מאוד ומשתוקקים לשתף פעולה. יצא לי לשבת לקפה עם מספר בכירים בתעשייה פשוט על ידי זה ששלחתי להם הודעה קצרה, בזמן שבארה"ב כולם פרוסים בכל מקום והמרחק יוצר חיכוך. גם סצנת הטכנולוגיה בישראל מתמקדת הרבה יותר במחקר, בחדשנות ובפיתוח, עם דגש מועט על מכירות ושיווק בהשוואה לארה"ב. כמו כן, חובת השירות הצבאי בישראל, שגם היא ייחודית מאוד לתרבות במדינה, מביאה לכך שרמת המנהיגות, הניסיון והמקצועיות גבוהה בהרבה יותר".
"לא עליתי לישראל כדי להרוויח יותר כסף. אם כבר, למעשה היה לי קיצוץ ניכר בשכר, אבל זה בתמורה לאיכות חיים. אני מעדיף לגור על שפת הים, להיות עם גישה ישירה לשוק ולמאכלים המקומיים, ולהיות אזרח גאה של המדינה היהודית היחידה בעולם"
על ההבדלים בין התרבויות הוא אומר בקריצה לגל המחאות על רקע המחאה המשפטית כי "כאשר גדלים בארה"ב, רואים שאי-שקט חברתי הוא לא דבר נדיר. עם זאת, לראות את האנשים כאן בישראל מעורבים מאוד בפוליטיקה ועושים שינויים כשהדברים לא 'עובדים נכון', זה ממריץ להפליא. כמו שאנחנו אומרים כאן בישראל, 'יהיה בסדר', במיוחד עם אנשים שנלחמים כדי להבטיח שנישאר מגדלור לדמוקרטיה וחדשנות". גם הוא, כקודמיו, אומר כי לא היה רוצה לחזור לארה"ב: "גם אם היו מציעים לי שכר גבוה יותר".
"לא עליתי לישראל כדי להרוויח יותר כסף. אם כבר, למעשה היה לי קיצוץ ניכר בשכר, אבל זה בתמורה לאיכות חיים. אני מעדיף לגור על שפת הים, להיות עם גישה ישירה לשוק ולמאכלים המקומיים, ולהיות אזרח גאה של המדינה היהודית היחידה בעולם, במקום שיהיו לי יותר מזומנים בחשבון הבנק שלי", הוא מסביר.
יהודה אברהם, בן 35 מנתניה
מנהל תוכן שיווקי בחברת Similarweb שפיתחה פלטפורמת מדידה של פעילות עולם הדיגיטל
אברהם נולד בסרי לנקה, וגדל בניו זילנד. בקיץ 2015 עלה ישראל ובאביב 2016 סיים תהליך גיור. הוא נשוי לליז הישראלית ואב לשלושה בנים. סיפור העלייה שלו כולל חיים בבית נוצרי אוונגליסטי, אך "למזלי הוריי היו ציוניים הדוקים", הוא מספר.
אחיו והוא היו חברים בלהקת גוספל שהופיעה בכנסיות ובקונצרטים רבים ברחבי ניו זילנד. "משפחתי ואני התעייפנו בסופו של דבר מהפוליטיקה של השירות הנוצרי ומצאנו מבחינה פילוסופית חוסר עקביות בין מה שהנוצרים מכנים הברית הישנה, התנ"ך, לבין הברית החדשה הנוצרית. זה הוביל אותנו לאמץ את אמונת השורשים העבריים. שנים אחר כך, עבדתי במשרה מלאה בחברת ביטוח כאנליסט עסקי. עם זאת, הרגשתי כלוא כיוון שלמדתי שיווק באוניברסיטה ולא יצא לי להשתמש בכל היצירתיות שלי. מכיוון שניו זילנד היא מדינה קטנה, למצוא תפקיד בעולמות השיווק ללא ניסיון היה כמעט בלתי אפשרי. אז חשבתי אולי לטייל קצת ולקבל את החוויה הזו בחו"ל כמתמחה".
ישראל נראתה כמו הבחירה הטבעית, "שכן לא רק שזו הייתה הסטארט-אפ ניישן, היא גם הדהדה עמוקות את האמונה שלי באותה תקופה. ברגע שנחתי בישראל והגעתי לתל אביב, לא הכרתי אף אחד וגם לא דיברתי את השפה ובכל זאת הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. אהבתי מאוד את האווירה, את הישראלים שדיברו מהלב בלי העמדת פנים, שמה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל. האנשים היו אותנטיים בצורה לא מתנצלת.
"במהלך ביקורי כאן למדתי עוד על יהדות. עשיתי את הסדר הראשון שלי, למדתי לראשונה בבית הכנסת, ולמדתי על התלמוד. כנוצרי, מעולם לא ידעתי שאדם יכול להפוך ליהודי באמצעות המרת הדת, כי אף פעם לא נחשפתי למישהו שפקפק באמיתות הנצרות כדת. אחרי שסיימתי את ההתמחות בישראל חזרתי לניו זילנד עם תחושה קשה של עצב. אם הבית הוא המקום שבו נמצא הלב, אני מניח שהרגשתי שהשארתי את הלב שלי בישראל ומיד התחלתי להתעמק בלימודי העברית והיהדות".
"כעולים כיום, אנו בני מזל שאנחנו צריכים להתמודד רק עם האתגרים התרבותיים והביורוקרטיים של ימינו, בניגוד לעולים הראשונים של האומה שהתמודדו עם איומים קיומיים"
כך הוא גם הכיר את אשתו. שביקשה דרך האינטרנט לתרגל את האנגלית שלה בעוד הוא ביקש לתרגל את העברית שלו. "מכתבים לתרגול הפכו למיילים, מיילים הפכו להודעות במדיה חברתית, והודעות הפכו לוואטסאפ ושיחות וידאו. תוך זמן קצר הבנו שיש לנו רגשות עמוקים אחד כלפי השני. על ההתחלה ידעתי שליז היא האחת. זה מה שחיזק לי סופית את ההבנה שאני לא יכול לחיות בשום דת אחרת מלבד היהדות. נלחמתי כדי לעבור ברית מילה באופן פרטי בניו זילנד מבלי שמשפחתי ידעה. אולם, מכיוון שלניו זילנד לא היה בית דין, היו לי שתי אפשרויות: להתגייר באוסטרליה השכנה או לנסות את מזלי בישראל. עבורי ישראל הייתה הבחירה הברורה".
הוא עזב את העבודה שלו, קנה טבעת וטס כל הדרך לאהבת חייו בישראל. "כעולים כיום, אנו בני מזל שאנחנו צריכים להתמודד רק עם האתגרים התרבותיים והביורוקרטיים של ימינו, בניגוד לעולים הראשונים של האומה שהתמודדו עם איומים קיומיים", הוא אומר בחיוך ללא רמז לתלונה.
על החברה הישראלית הוא אומר: "היא מוזרה. לכל אחד יש דעה על כל סוגיה. אנחנו עם נלהב שאף פעם לא חסר לו מה להוסיף לשיחה. היופי בלהיות אומה של אנשים דעתניים הוא שאנחנו איכשהו לעיתים רחוקות, אם בכלל, לוקחים דברים באופן אישי. בעולם המקצועי, זה הופך כל שיחה למכוונת תוצאה, לעומת שיחות במקומות אחרים בעולם שהרבה פעמים נוגעות לאגו".
את מנטליות ההייטק הוא מסכם במילה אחת: "תכלס". "יש בישראל חגיגה של יוזמות. מצליחים לראות את היופי בניסיון ללא קשר לתוצאה הסופית. אנשים יכולים לשנות קריירה גם בשנות ה-30, ה-40 וה-50 לחייהם מבלי שאף אחד ימצמץ. האמת שאני מעדיף לעבוד עם ישראלים על פני כל לאום אחר. עם ישראלים אני יודע איפה כל אחד עומד מבחינה אישית ומקצועית. אם מישהו לא מסכים איתי הוא יגיד ויסביר למה. אם הכיוון של פרויקט לא מובן, אנשים ישאלו. אם יעדים ותוצאות דורשים שינויים, זה מועבר בבירור. אני אף פעם לא צריך לנחש מה אדם חושב. הציפיות של כולם ברורות. אנשים לא מפחדים לדבר על הטעויות שלהם. זוהי תרבות של פתיחות לרעיונות, דעות וביקורת".
בקריצה על המחאה הוא אומר: "בניו זילנד לעיתים רחוקות תמצא אנשים שיושבים משני הצדדים של הקשת הפוליטית שהם חברים שלך לאורך זמן. אני מרגיש הרבה יותר חופשי ואותנטי ברמה האישית והמקצועית כאן בישראל. פה אני יכול להשמיע את המחשבות שלי באמת".
ג'ון רטהאוזר, בן 32 מזכרון יעקב
מייסד משותף ומנכ"ל חברת הפוד-טק Eggmented Reality המפתחת תחליפי חלבון ביצים
ג'ון רטהאוזר נולד בפרינסטון, ניו ג'רזי, ומשם בשנת 2013 עלה לישראל כדי להשלים את לימודי התואר השני במנהל עסקים בטכניון והצטרף לנבחרת ישראל בלקרוס. "לא תכננתי להישאר בישראל", הוא אומר, "אך עולם הסטארטאפים הישראלי שאב אותי כשהכרתי יזמים צעירים נוספים. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שהחברה הישראלית תוססת, יצירתית ואם להגיד את האמת גם חוצפנית, עם אנשים שלא עומדים בתור ונהגים פרועים. זה יכול להיות גרוע מאוד מעיניים של אמריקאי, אבל מעיניו של יזם, לישראל יש את האקו-סיסטם המושלם לתמיכה ברעיונות והקמת חברות חדשות. הדבר שאני הכי זוכר מתחילת הדרך כאן זה שהוקסמתי מהאומץ של יזמים בתחילת דרכם לקחת סיכונים ולהקים חברה, זה מידבק".
"הדבר שאני יודע להגיד בוודאות הוא שבישראל לא מאמינים ברשמיות והכול מבוסס על יחסי אנוש", הוא מציין. "ההזדמנויות הטובות ביותר מגיעות דרך חברים מהתיכון או מהצבא, המנכ"ל תמיד נגיש לכל עובד".
"החברה הישראלית תוססת, יצירתית ואם להגיד את האמת גם חוצפנית, עם אנשים שלא עומדים בתור ונהגים פרועים. זה יכול להיות גרוע מאוד מעיניים של אמריקאי, אבל מעיניו של יזם, לישראל יש את האקו-סיסטם המושלם לתמיכה ברעיונות והקמת חברות חדשות"
באשר להבדלים ביוקר המחיה והמשכורות הוא אומר: "במרבית הזמן בישראל חייתי בבועת ההייטק התל-אביבית, ראיתי שם שפע רב וזרימת מזומנים לצד עוני מחפיר. כיום כשהחברה שלי ממוקמת בקריית שמונה, צצות שם תעשיות חדשות בעיקר בתחום הפוד-טק, ואני מגלה רמות משכורת שונות".
לדבריו, "כששואלים אותי אם הייתי שוקל לחזור לארה"ב עבור הצעת עבודה טובה יותר, אני שומר על ראש פתוח. עם זאת, כיום, אני לא מחפש לעזוב. טוב לי ואני מרגיש שאני מקבל המון מהאקו-סיסטם הישראלי, ששווה יותר מתוספת שכר. אכפת לי מאוד ממדינת ישראל, שמהווה בעבורי בית מקצועי ואישי. אכפת לי מהכלכלה שלה, שמתאפשרת כיום מהשילוב הנכון של ממשלה חזקה וחדשנות טכנולוגית חסרת תקדים. מה שקורה היום ברחובות משפיע על כולנו, וכן, אני מודאג מהאפשרות שזה ישפיע גם על הכלכלה".
תמר היגלר הירש, בת 40 מגבעת שמואל
מייסדת שותפה וסמנכ"ל טכנולוגיות (CTO) בחברת הפוד-טק ProFuse Technology, המפתחת פתרונות טכנולוגיים המסייעים לתעשיית הבשר המתורבת
תמר נולדה בלוס אנג'לס לאם ישראלית ואב אמריקני. "אימי תמיד חלמה לחזור לישראל, ובמהלך מבצע צוק איתן ב-2014 הגעתי לישראל כדי להשלים את הפוסט-דוקטורט במכון ויצמן. תוך זמן קצר פגשתי את אמיר, התחתנו והחלטתי לעשות עלייה רשמית ב-2015". בהמשך נולדו פה שני ילדיהם (5, 3).
"החברה והתעשייה הישראלית שונות בתכלית מאלה האמריקאיות, שבהן הכול כלפי חוץ פורמלי, אך מאחורי הקלעים כולם יודעים שכולם מדברים זה על זה ולכל אחד יש כוונות נסתרות. בישראל אין מקום למשחקים, כל אחד מגיע ישר לפואנטה ואומר לך הכול בפנים. ההבדל המשמעותי ביותר בעיניי הוא באווירה בחברה. הגעתי לישראל עם רקע אקדמי רחב אך מעט מאוד אופציות למחקר בתחום שלי – תעשיית המזון. כשנכנסתי בפעם הראשונה למעבדה כאן בארץ גיליתי שהכול בנוי על עבודת צוות. מהר מאוד האנשים שאיתם אתה עובד הופכים למשפחה שלך, יש טשטוש רב ביחסי העובד-מעביד לעומת מה שחוויתי בארצות הברית. בהתחלה זה היה מעט מוזר בעבורי, התרגלתי לאווירה תחרותית ומאיימת במקום העבודה, אך כיום בחברה שייסדתי אני מיישמת דווקא את הסגנון הישראלי ואנחנו מתנהלים כמו משפחה".
"אין ספק שישראל יקרה, אך גם החיים בלוס אנג'לס היו יקרים בהרבה משאר ארה"ב. עם זאת, בישראל מערכת החינוך הציבורית מעולה, יש לימודים אקדמאיים במחירים הוגנים ומשקיעים המון בחינוך הילדים ובבריאות"
על ההייטק הישראלי היא אומרת כי "מה שנפלא בישראל זה שהיא כל כך קטנה וכולם מכירים את כולם. זו ממש קהילה אחת שפועלת בסינרגיה. במרבית התחומים שיצא לי להכיר כל החברות נעזרות ותומכות זו בזו, מתוך תחושת שליחות וההבנה של חשיבות ההייטק להישרדותה של המדינה ושל העם היהודי בכלל".
איך את מתמודדת עם יוקר המחיה?
"אין ספק שישראל יקרה. החל ממחיר המזון, דרך הדלק, שכר הדירה ומחירי הרכב, אך גם החיים בלוס אנג'לס היו יקרים בהרבה משאר ארה"ב. עם זאת, בישראל מערכת החינוך הציבורית מעולה, יש לימודים אקדמאיים במחירים הוגנים ומשקיעים המון בחינוך הילדים. גם שירותי הבריאות זולים משמעותית ממה שהיה לנו בארה"ב. הפער המשמעותי באמת שאני נתקלת בו זו המשכורת, בתחום שלנו המשכורות כאן נמוכות בהרבה לצערי. לדוגמה: השכר הממוצע בפוסט-דוקטורט בארה"ב הוא 61 אלף דולר שנתי. בישראל, שכר הפוסט-דוקטורט הוא רק קצת יותר ממחצית מזה ועומד על 33 אלף דולר בשנה. משרת CTO בתחילת הקריירה בארה"ב מרוויחה 140 אלף דולר בשנה, ובישראל כ-100 אלף דולר. אז כשמסתכלים על התמונה הרחבה, המשכורות נמוכות יותר ויוקר המחיה גבוה יותר, כך שישראל הופכת למקום לא אטרקטיבי במיוחד להגיע לעבוד בו, אם אין לך קשר אחר שמעודד אותך להגיע כמו משפחה או היותך יהודי".
היא מבהירה כי "שכר גבוה הוא בוודאות לא מה שיגרום לי לחזור לארה"ב. המשפחה שלי כאן, הילידים שלי נולדו כאן. גם ברמה הפוליטית, ההבדלים בין ארה"ב לישראל לא יותר מדי גדולים". עם זאת, היא מוסיפה, "אם אני מסתכלת על שיקולים נוספים כמו שיפור ההשכלה של הילדים ופתיחת אפשרויות נוספות בפניהם, אני חושבת שהחיים בארה"ב יכולים לעזור להם וזה אולי מה שיחזיר אותי לשם".
