איך הפך פרופסור קנדי יהודי-אשכנזי לאחד הקולות הבולטים בחקר ובתיעוד יהודים יוצאי ארצות ערב? פרופ' הנרי גרין מספר שהכול התחיל בשנת 1971, כאשר הגיע לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי תואר שני בסוציולוגיה. "גדלתי באוטווה בקנדה, בעיר שהיו בה 1,000 משפחות יהודיות, כולן אשכנזיות", הוא מספר. "ואז אני מגיע לירושלים, ושומע על תנועת מחאה שנקראת 'הפנתרים השחורים'. בתור תומך זכויות אדם ותנועות מחאה חברתיות, מיד הבנתי שאני תומך גם בהם. אבל מיהם בעצם? גדלתי בחינוך דתי, ויש לי השכלה יהודית רחבה, אבל לא ידעתי שום דבר על היהודים הספרדים והתחלתי לחקור על זה, להבין מה קרה שם בדיוק ומה קורה בישראל בנושא הזה. כך שיצא שלמדתי המון על האוכלוסייה הזאת – וזאת הייתה ממש התגלות בשבילי".
פרופ' גרין נוכח לדעת שלא רק שאיננו יודע מספיק על היהודים הספרדים, אלא גם שאר הקהילות האשכנזיות בעולם, וכמובן גם בעולם הלא-יהודי, אינן מודעות לסיפורם. "בארכיון של אוניברסיטת דרום קליפורניה יש 52 אלף ראיונות ועדויות של יהודים מתקופת השואה", הוא אומר. "פחות מ-100 הם מיהודי ארצות ערב, ואין אפילו ריאיון אחד על הפרהוד בעיראק. זה מצב לא הגיוני. אני חושב שעכשיו זה הזמן ללקט את הסיפורים של האנשים האלה, של מיליון יהודים שבדור אחד נאלצו לעזוב את ביתם ולנדוד בעולם".
איך אתה מסביר את העובדה שנדידה של מיליון איש בתקופה כל כך קצרה, כמעט ולא נחקרה מבחינה היסטורית?
"אני חושב שזה קשור לנסיבות ההיסטוריות הכלליות. מיליוני יהודים הגיעו לארה"ב ולקנדה ממזרח אירופה, בשנים שבין 1880 למלחמת העולם השנייה, רובם ככולם אשכנזים. עם השנים הם התבססו, חלקם התבוללו, והם הפכו לאזרחים מקומיים.
"אחרי זה, בשנות ה-60-50 מגיעים היהודים הספרדים. הם בעצם הופכים למיעוט בתוך המיעוט, והמסר אליהם הוא שהם צריכים להשתלב בתוך הקהילה היהודית המקומית האשכנזית. נוכח המצב הזה, לוקח להם דור עד שהם מתחילים להבליט ולדבר על הזהות הספרדית שלהם. יש בעצם שתיקה או חוסר הבלטה של הזהות שלהם, ולכן גם מבחינה היסטורית זו לא תופעה שתופסת מקום מיוחד".
ומה לגבי ישראל? זה לא היה אינטרס ברור שלה ללמוד ולחקור את הנושא הזה?
"לדעתי, ישראל שמה את זה בצד כי זה היה יוצר הקבלה שהיא לא רצויה עבורה. אם מגדירים את היהודים יוצאי מרוקו, למשל, כפליטים, וטוענים שהם נאלצו לעזוב את ביתם – אז יש הכרח גם להגדיר את הפלסטינים מ-1948 כפליטים ובעלי זכויות. אם אתה מתעסק עם הפליטות של צד אחד, קשה להתעלם מהפליטות של הצד השני, גם אם הנסיבות שונות".
"הפליטות היהודית היא סיפור של פגיעה בזכויות אדם"
גרין התחיל את פרויקט התיעוד של יוצאי ספרד ממש מאפס, ולצורך כך חבר לחברו מספסל הלימודים, העיתונאי ריצ'רד סטרסברג, ששימש בתפקידים בכירים במדיה הקנדית. ביחד הם התחילו לעבוד על פרויקט תחת השם "קולות ספרדיים".
סטרסברג אומר כי "בשבילי זה סיפור של זכויות אדם וזה נושא שאני עוסק בו שנים רבות. בין היתר, אני פעיל מאוד ב-PEN קנדה – ארגון בינלאומי שעוסק בהגנה על עיתונאים ברחבי העולם, ואנחנו עושים מאמצים לשחרר עיתונאים שכלואים במדינות דיקטטוריות. כשגרין דיבר איתי על הפליטות היהודית הספרדית, הייתי המום. בחיים לא שמעתי על זה. שמעתי רבות על הפליטים הפלסטינים, אבל אחרי שלמדתי שיש יותר ממיליון פליטים יהודים, הבנתי שיש פה סיפור על זכויות אדם ונרתמתי לנושא".
אתם בטוחים שזה סיפור זכויות אדם ולא פשוט נדידה היסטורית טבעית?
גרין: "ברור. בכל מדינות ערב היהודים הספרדים מאבדים את מעמדם, נכסיהם נלקחים מהם, הם הופכים לאזרחים סוג-ב' ומופלים לרעה. הם הופכים לקורבנות ומאבדים את כבודם. יש מקומות שזה הלך מעבר לזה – היו התקפות פיזיות, רצח, עינויים, בתי כלא ועוד דברים נוראים.
"אם תיקח למשל את הדוגמה של עיראק, היהודים לא עוזבים בגלל שהם רוצים לעזוב. הם היו חלק נכבד מהקהילה ומהפעילות הפיננסית והתרבותית של בגדד. הם נאלצו לעזוב, ורובם בלי שום דבר – וכל זה אחרי דורות של התבססות והצלחה.
"היהודים של ארצות ערב מאבדים את הזכות לחיות את החיים שהם רוצים לחיות, ולמעשה מאבדים את זכות הבחירה. הם חייבים לעזוב, אין להם ברירה. כמובן הסיפור בכל מדינה הוא קצת שונה, אבל בסופו של דבר, מיליון יהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בתקופה של 15 שנה, פחות או יותר".
עזיבת היהודים – הטרגדיה הכפולה
לאחרונה הוציאו השניים ספר מיוחד המוקדש לקולות של יהודי ספרד, וסטרסברג מסביר כי "חלק מהספר הוא לא רק תיעוד היסטורי של הגירוש והנדידה, אלא גם מה קרה לארצות ערב אחרי שיהודים עזבו. זאת טרגדיה כפולה – לא רק אישית של היהודים, אלא גם לאומית, של המדינות הללו שאיבדו המון פעילות תרבותית, מסחרית וחשוב מכול, לדעתי, את הגיוון האנושי שלהם. כשאתה מאבד את זה, ואין לך גיוון אתני-תרבותי, וכול האוכלוסייה הופכת להיות דומה, אתה לא נזקק לפשרות ולהבנות בין אנשים. במילים אחרות, אתה לא נזקק לדמוקרטיה ולחופש – והמדינות האלו הופכות בקלות לדיקטטורות. היום התהליך נמשך, כאשר רואים את הגירוש והעזיבה של הנוצרים ממדינות אלו, והגיוון האנושי הופך לקטן עוד יותר".
לדברי גרין, "עד כה ראיינו ותיעדנו בפרויקט 450 סיפורים של קולות מיהדות ספרד. הראיונות האלה עלו לאתר, וחלקם מתועדים גם בספר. התיעוד הזה יינתן לארכיון הלאומי של ישראל, וזה יהיה חלק מהמורשת הלאומית של ישראל".
במסגרת ההשקה מקיימים אנשי הפרויקט שורה של אירועים, ביניהם במוזיאון מורשת יהדות בבל, יהדות תימן ואחרים. גם בלונדון (שם מתגורר הספונסר הראשי של הספר, דוד דנגור) ובמקומות אחרים בעולם, ייערכו אירועי השקה וחשיפה במטרה להגביר את המודעות לנושא.
לספר את האמת, ולהתפייס עם ארצות ערב
התיעוד והחקר ההיסטורי הם חשובים ביותר, אבל מה עושים בפועל 50 שנה ויותר אחרי שהיהודים עזבו את ארצות ערב? "אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא לספר את האמת ולהתפייס", אומר גרין. "ארצות ערב צריכות להכיר במה שקרה, ולספר את הסיפור האמיתי בעזרת עדויות ותמונות.
"מרוקו היא החלוצה בתחום הזה, והיא מרשה לעצמה לעסוק בנושא ולהביט אל העבר, אבל הציפייה מכל ארצות ערב היא לעשות מהלך דומה, כמו שעשו באומץ דרום אפריקה או גרמניה, אחרי מלחמת העולם השנייה. הפיוס מתחיל בהכרה באמת ההיסטורית ובתהליך שקרה.
"מנגד, גם ישראל צריכה להביט באמת ולספר את הסיפור של יהודי ספרד, שהגיעו לישראל בשנות הקמת המדינה, אבל אולי חשוב יותר – בהקשר של האמת ההיסטורית מול ארצות ערב ובכלל – לספר את הסיפור ולהכיר במה שקרה לפלסטינים ב-1948 ובהמשך. באופן אידילי, שני הצדדים יגידו שהם מבינים את האמת ואת הטעויות שעשו האחד ביחס לשני, ואז יכול להתחיל תהליך פיוס אמיתי וכן".
אתה מדבר הרבה על צדק. איזה צדק אתה מחפש אחרי כל כך הרבה שנים?
"צדק מתחיל באמת, ויש אמת בשני הצדדים. המטרה היא לא להראות שיש שוויון ושמה שקרה עם יהודי ארצות ערב קרה בדיוק עם הפלסטינים, כי אלה סיפורים שונים. כמובן, יש תמונות שמראות באותה תקופה יהודים שעוזבים את ארצות ערב – ואת הפלסטינים עוזבים את ישראל, אבל אנחנו לא מנסים לשים את זה על המאזניים ואנחנו לא שופטים, ולא מחפשים שוויון, אלא מחפשים הכרה כדי שנוכל יום אחד להגיע לפיוס אמיתי.
"הפלסטינים טובים מאוד בהסברה, אבל היהודים הספרדים לא. רק ב-2015 הוכרז 'יום הפליטים' בישראל, כלומר לקח המון שנים לשים את הסיפור הזה במקום הנכון, ולהכניס אותו למערכת החינוך, וללמד אותו מבחינה היסטורית, וזה חלק מהמשימה שלנו עכשיו. אחרי שכולם יידעו את הסיפור נוכל להתחיל לדבר על השלב הבא".
אתה מאוכזב שישראל לא הרימה את הדגל הזה?
"בוודאי שאני מאוכזב. אני יהודי אשכנזי מקנדה, ואני לא ידעתי כלום על הסיפור של יהודי ספרד. כולם איכזבו בפרשה הזאת – גם ישראל שידעה לייחצן ולספר את יום השואה, אבל לא את יום הפליטים הספרדי – וגם מנהיגי הקהילות היהודיות בעולם שלא סיפרו את הסיפור. זה נעוץ בחינוך ובמודעות, ואם נתחיל עכשיו את התהליך, אולי בדור הבא זה יהיה יותר ידוע ומוכר".
