בשכונת פסגת זאב בירושלים, בין הכיפות הסרוגות למודעות נגד גיוס תלמידי הישיבות לצה"ל בלוחות המודעות, במרכזי הקניות ובכוללים – נמצא האוהל המשמש גם בית הכנסת שבו יושבים שבעה בני משפחתו של סמ"ר יעקב הלל ז"ל, לוחם סיירת גולני שנפל בלבנון בערב חג ראשון של סוכות.
יעקב היה בן למשפחה חרדית, ובשבעה עליו בולטת נוכחות של בחורי ישיבות ורבנים, לצד חבריו ומפקדיו מהצבא. אביו, הרב חיים הלל, איש חינוך מוכר בחברה החרדית, לא רואה סתירה בין מסלול החיים של בנו ובין שאר אחיו ובני המשפחה. "זו לא הייתה דרך שונה", אומר האב, "זו הייתה דרך משלו".
יעקב היה הבן השלישי מבין 10 בנים ובנות, הלומדים במסגרות חרדיות. "אחים שלו לומדים בישיבה, והוא רצה להתגייס", מספר הרב הלל, "הוא לא חונך במגזר להתגייס אבל זו הייתה הבחירה שלו. הוא היה קודם כול איש אמת, הוא סלל דרך נכונה ואמיתית, וכשהוא ראה מה נכון לו – לא העסיק אותו מה יגידו. זה מאוד אפיין אותו".
סבו של יעקב שבשמו הוא נקרא, הרב יעקב הלל, הוא ראש מוסדות "חברת אהבת שלום", רב פוסק הנחשב גם למקובל נודע בציבור החרדי-ספרדי. עם כל אלה היה יעקב בקשר קרוב.
אביו מספר בהתרגשות: "יעקב תמיד בא הביתה לשבת והתכבדנו בו. אחד הדברים שנותנים לנו את ההרגשה הכי טובה זה שתמיד הלכנו איתו. זו דרך שהוא סלל בקושי ובמאמץ, מבחינת הרקע השונה מכלל החיילים, הוא לא קיבל כומתה מהסבא שלו. הוא היה חדור שליחות ותמיד היינו לצידו. היום זה נותן לנו את התחושה הכי טובה, וגורם לנו להבין כמה חשוב היה היחס הטוב שנשמר בינינו ובינו".
בימים האחרונים שומעים ההורים שוב ושוב על המאמץ של יעקב לשמור על הערכים שעליהם גדל בבית גם כשהיה בשירות במקום בלי הרבה דתיים. "אני שומע מהרבה אנשים שהוא היה מי שחיזק אותם ברמה הדתית. זה עניין ייחודי, בעקבות זה שהיינו לצידו הוא קידש שם שמיים בחייו ובמותו", לדבריו. "בחייו הוא תמיד היה עם הכיפה הגדולה והציציות בחוץ, וזה לא היה לו קל. הוא היה אחראי בקרב החברים שלו על הקידוש, ההבדלה וכל התפילות. גם כשהיה מגיע הביתה הוא לא היה מתווכח עם התפיסות של מי שלא מתגייס, תמיד כיבד את לומדי התורה, ובמקביל חיזק בצבא את החברים שלו כל הזמן".
לאורך השבעה מותח האב קווים מקבילים בין יעקב שהכיר בבית לזה שמספרים עליו החברים מהצבא. "כולם דיברו על הנקודה שהוא היה מאוד חברותי, מלא הומור, חי, תוסס, לא עושה עסק ועניין מכל דבר. אף פעם לא אהב להתבכיין או להתלונן", הוא משתף. "הוא אהב מאוד לעזור, הייתה לו תשומת לב מיוחדת לחברים. הוא היה ממש מרגיש אותם. על אף שהוא היה נגביסט, זה שלוקח את המשקל הגדול של הנגב (מקלע קל, סוג של מכונת ירייה – ש"פ), הוא היה תמיד סוחב את האלונקה ולוקח ציוד ממי שהיה לו כבד, ודוחף את החברים לעליות הקשות".
יעקב נפל כאמור בערב חג ראשון של סוכות, ולכן השבעה נדחתה לאחר החג. "המודיעים מהצבא בישרו לנו על הנפילה בליל החג", מספר הרב הלל. "הדבר הכי חזק שמלווה אותנו – אותי, את אשתי, את כולנו – זה האמונה. אנחנו מאמינים שלכל אדם יש קצבת גיל. יש הרבה אנשים שהיו רוצים לחיות הרבה זמן, אבל זה לא שלנו. אם הייתי שואל את יעקב איך הוא היה רוצה לצאת מן העולם, הוא היה אומר: 'זו המיתה שהייתי בוחר בה'. הוא ידע למה הוא נכנס. החברים השמיעו לנו הקלטות עם שיחות לפני הכניסה ללבנון, ושם שאלו אותו אותו אם הוא לא מפחד להיות זה שנכנס ראשון. הוא אמר: 'אני לא מפחד. אני עושה מה שצריך ומה שנכון בשביל עם ישראל, ואם אפול אני אסתכל מלמעלה ואהיה גאה'. ברור לנו שהוא לא היה מצטער על שום דבר, לא על הדרך שהוא סלל, לא על המעשה שלו. אנחנו מאמינים שהיה לו דחף לעשות את השליחות שלו ולהיות קדוש שמוסר את נפשו למען עם ישראל".
בני המשפחה מנסים למצוא נחמה באמונה. "כתוב שיש אדם שיש לו חלק לעולם הבא, יש אדם שהוא בן העולם הבא, ויש אדם שמזומן לעולם הבא. החיים לא נגמרים פה, אנחנו בפרוזדור לעולם הבא, זה מה שנותן לנו כוח להתמודד עם כאב כזה. האמונה זו המתנה הכי גדולה שיש לנו", מסכם האב השכול.
המרחק בין ההלוויה לשבעה איפשר לחברים של יעקב לסיים את המשימה בלבנון ולהגיע לניחום אבלים. "הם התלבטו אם לצאת לשבעה, אבל אחד המפקדים שלו אמר שהיה ברור שאם יעקב היה יכול לדבר איתם הוא היה אומר להם: 'לא ללכת לשום מקום, יש משימה לסיים'. הם הרגישו שהרוח שלו איתם, ועד שהם לא סיימו את המשימה הם לא יצאו", מסביר הרב הלל. "הם הרגישו שזו מורשת שלו, זה נתן להם את הכוח לסיים את המשימה על הצד הטוב ביותר, דרך רצון לשמור אחד על השני ועל כל העם שלנו. המפקד שלו הוא אמר שהוא היה איתו בחאן יונס, והיה שם בית שהיה מידע שצריך להיכנס אליו. יעקב אמר לו: אתה תזוז, לך יש משפחה וילדים, אני אכנס ראשון".
ריאיון עם דיין משה, אביו של סמ"ר אוראל משה ז"ל שנפל במלחמה
(צילום: אסף מגל)
האב סבור כי דווקא החינוך לתורה שספג בנו הפך אותו ללוחם חדר מטרה: "אמרתי למפקדים שהיו פה שמה שהוא שמע בבית נתן לו את הכוח להילחם. הייתי אומר לו: '90 אחוז ממך זה הרוח שלך, הידיעה שאתה לוחם בארץ שספוגה שורשים, בשביל ארץ ישראל, בשביל חיים יהודיים בארץ ישראל, ואתה מצטרף לכל ההיסטוריה של עם ישראל'. דיברנו על זה. הוא ראה בזה שליחות, חזון לאומי היסטורי. זה מה שהוא דגל בו, ולא רק הוא, אנחנו רואים את זה לאורך כל השנה האחרונה. יש לנו עם מדהים שהפתיע אותנו, צעירים שמוכנים לעשות הכול למען עם ישראל".
