מה משותף לאקדח, תותח, מלצר, שבלול, בקבוק, מחוגה וחשמל? התשובה היא שכולן מילים בעברית שמקורן בתנ"ך. חלקן קיבלו בעברית החדשה משמעות שונה מזו שיש להן בספר הספרים, אבל כולן מופיעות בו בהקשר כזה או אחר. שבוע השפה העברית הוא הזדמנות לצלול לסיפורי המילים והביטויים שירשנו מהמקרא.
"יש אִמרה ידועה מאוד של הסופר הציוני יחיאל מיכל פינס, ממחדשי העברית: 'הגדולה שבמעלות למילה חדשה – אם איננה חדשה'", מסבירה חוקרת הלשון ד"ר תמר קציר מהאקדמיה ללשון העברית. "הוא ניסח את העיקרון הזה, אבל בעצם זה עיקרון שהנחה את כולם – קודם להשתמש במה שיש במקורות, גם אם בשינוי משמעות, ורק אם לא מצליחים – ליצור מילה חדשה יש מאין".
לגבי מילים כמו חשמל ואקדח, שמקורן בתנ"ך, מובן מאליו שהמשמעות המקורית לא השתמרה. "שתי המילים הללו הן דוגמאות טובות לחידושי לשון מכוונים – חידושים שהתבססו על מילה עתיקה, ויצקו בה תוכן חדש", מציינת קציר. "המילה חשמל לקוחה מחזונו המיסטי של הנביא יחזקאל (פרק א', פסוק ד' ופסוק כ"ז), וניתנו לה פירושים שונים: 'מלאכים', 'מתכת נוצצת', 'בּוהַק' ועוד. את ההוראה המודרנית נתן למילה המשורר יל"ג, יהודה לייב גורדון, בעקבות תרגום השבעים (תרגום עתיק של המקרא ליוונית), שבו היא תורגמה למילה היוונית 'אלקטרון' – במקור כנראה במשמעות מתכת נוצצת או ענבר".
6 צפייה בגלריה
"העיקרון היה קודם להשתמש במה שיש במקורות, גם אם בשינוי משמעות, ורק אם לא מצליחים – ליצור מילה חדשה יש מאין"
(צילום: Shutterstock)
מי שהעניק למילה אקדח את משמעותה המודרנית הוא לא אחר מאליעזר בן-יהודה, שלאחרונה מלאו 100 שנה לפטירתו. "בתנ"ך 'אקדח' הוא אבן טובה: 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ' (ישעיהו נ"ד, י"ב)", מספרת החוקרת. "בתלמוד ובתרגומים התפרש שם האבן הזאת מלשון קידוח או ניקוב, אולי כי זו אבן טובה מושחזת, ואצל פרשני ימי הביניים הוא התפרש מלשון בעירה ודלקה, אולי על שום צבעה של האבן או הזוהר שלה. בן-יהודה חידש את המילה 'אקדח' לכלי הנשק, ברמיזה לשתי המשמעויות הללו: ניקוב ואש. מעניין לדעת כי יחיאל מיכל פינס, בן תקופתו, הציע את המילה אקדח דווקא לעדשת בעירה".
אחת התופעות המעניינות היא של שמות דמויות ומקומות מהתנ"ך, שהפכו למילים בעברית החדשה. כך למשל אחיין ודודן – מילים שמקורן בשמות שמופיעים בספר דברי הימים ובספר בראשית, בהתאמה. "אלה חידושים של ד"ר משה זיידל, שהיה בין השאר חוקר לשון. הוא הציע לקחת שמות נזכרים ברשימות הייחוסים בתנ"ך, למילים שמשמעותן בן האח ובן הדוד", מציינת קציר. היא מוסיפה בהערת אגב כי "המונח הרשמי של האקדמיה לבן האח היה נכדן, אבל כולם השתמשו באחיין, ובסופו של הדבר האקדמיה אימצה את האחיין. המילה נכדן, שהתפנתה, נקבעה לנכד האח".
לעיתים שם של מקום היה השראה למילה במשמעות חדשה: כך המילה מכפלה במשמעות המתמטית – תוצאה של פעולת כפל – באה ממערת המכפלה.
איזה מין חיה זה שבלול
רבים ממחדשי העברית בתקופת תחיית הלשון לא היו דתיים, אבל הם בכל זאת הרבו להתבסס על המקורות. "אם היו אומרים שדוחקים את כל השימושים הדתיים בשפה העברית, זה לא היה הולך. הם לא היו יכולים לברוח מהתנ"ך", מסבירה קציר. "חלק מהם באו מבית דתי, ומרדו. תקופת ההשכלה ותקופת התחייה היו בשלב שבו החילוּן התחיל. הם כן העדיפו ללכת לתנ"ך ולא ללשון חז"ל, כי הוא סימל לאומיות, עצמאות וחיים של עם בריא שיושב בארצו, ולא את הגלות. אבל היו בין מחדשי הלשון גם כאלה שלא הייתה להם בעיה לפנות ללשון חז"ל, כמו בן-יהודה שגאל מתהום הנשייה מילים רבות ממסכת כלים".
אולי תופתעו לדעת שאפילו המילה בקבוק מופיעה בתנ"ך. "בקבוק מופיע בספר ירמיהו (י"ט, א' – 'הָלֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ'), במשמעות של כלי לנוזלים. מקובל להסביר שזו מילה אונומטופאית – מילת תצליל, שמזכירה את צליל הנוזל שיוצא מהבקבוק".
קציר מציינת שיש גם מילים מקראיות שקיבלו את המשמעות המודרנית שלהן בעקבות פירוש מוטעה: "הדבר הזה נפוץ בזיהוי שגוי של בעלי חיים שהתקבע, כמו תוכי (שכנראה היה במקור טווס), צב (שכנראה היה בכלל חרדון) וברבור (שכנראה היה אווז מפוטם) – וגם במילים אחרות, כמו המילה בדולח, שכנראה ציינה במקור 'שרף, ענבר' ולא 'זכוכית, קריסטל'".
לעיתים המשמעות המקורית של המילה נותרה לא ברורה – כך לגבי המילה שבלול ("כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ" – תהלים נ"ח, ט'). "לא כל כך ברור למה הכוונה שם, יש כל מיני פירושים", אומרת ד"ר קציר. "הציעו שזו שיבולת מים – מעין מערבולת מים, ובתרגומים קדומים תרגמו את זה לשעווה או לתולעת. זיהו את השבלול עם בעלי חיים שונים, אחד מהם הוא חילזון, והשימוש הזה התקבע".
במקרים אחרים, מילה שהיו לה מספר משמעויות שונות איבדה חלק מהן: המילה לחם הייתה קיימת בתנ"ך גם במשמעות של מזון באופן כללי, ולא רק הלחם שאנחנו מכירים.
עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם
כל פרטי המידע האלה כבר יצאו לכם מהאף? אולי תופתעו לגלות שיש ביטויים שנחשבים עממיים ומקורם במקרא – למשל, הביטוי שהופיע בתחילת המשפט שאתם קוראים. כאשר בני ישראל במדבר התאוו לאכול בשר, משה אומר להם שהם יקבלו בשר – וזה יהפוך בעצם לעונש שלהם: "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי ה' לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם, וְנָתַן ה' לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם, וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא" (במדבר י"א, י"ח–כ').
"זה מופיע ממש באותה משמעות", מסבירה ד"ר קציר. "החוקר ניסן נצר הראה שהמבנה המדויק שמשתמשים בו היום – 'יצא לי מהאף' או 'יצא למישהו מהאף' – נוצר בתיווך של היידיש, בתחביר שלה, אבל בעיקרון המקור הוא בתנ"ך".
6 צפייה בגלריה
כבר בתנ"ך דיברו על "גועל נפש". מתוך הסדרה "קופה ראשית"
(צילום: מתוך דף הפייסבוק כאן קופה ראשית)
גם מקור הביטוי גועל נפש הוא בתנ"ך. בספר יחזקאל מדמה הנביא את ירושלים לתינוקת שננטשה ביום לידתה: "וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיוֹם הֻלֶּדֶת אֹתָךְ" (ט"ז, ה'). יש המפרשים את המילה גועל כמו בימינו, מעין תחושת מיאוס. לפי חלק מפרשני המקרא, "גועל" בפסוק זה פירושו לכלוך (מהלידה; שכן לפני כן נכתב: "וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ"), ובמילה "נפש" הכוונה כאן לגוף. לצד המשמעות של "רוח חיים", במקרא יש ל"נפש" עוד כמה הוראות, כמו גוף, גרון או חיים.
בפעם הבאה שבה תבטיחו לשים עין על משהו או על מישהו, דעו לכם שאתם משתמשים בביטוי שמקורו בתנ"ך ("וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו" – בראשית מ"ד, כ"א). דוגמה נוספת היא ירד פלאים, ביטוי שמשתמשים בו לא פעם בעיתונות ובפרט בדיווחים כלכליים, המוזכר במגילת איכה בתיאור מצבה הירוד של ירושלים: "טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים" (א', ט').
מהמליצה המקראית ללשון חיה
ד"ר קציר מזכירה שהעברית המקראית נחשבה בכל הדורות ללשון המופת, הלשון המשובחת שאליה יש לשאוף להידמות. בתקופות פריחה של היצירה העברית, בעיקר בשירת ימי הביניים ובספרות ההשכלה, הקפידו רבים מהכותבים לדבוק בלשון המקרא והשתדלו לחקות אותה ככל יכולתם.
"לפעמים אפילו ידיעות חדשותיות נראו כאילו נלקחו מספר הספרים. כך למשל תיאר עיתון 'המגיד' בשנת 1864 את קו הטלגרף בארץ: 'הטעלגראף משער יפו יִפרד לארבעה ראשים. שניים על עבר מזה הלוך ילכו עזתה ויסובו דרך מדברי הרים וכפרים ועיירות עד לבוא מצרים ומשם יִפרדו'", היא מציינת. "אחד המאפיינים הבולטים של תחיית העברית היה ההשתחררות מן המליצה המקראית והמעבר ללשון חופשית יותר – לשון חיה לכל דבר ועניין".
ד"ר תמר קצירצילום: סיגל קרימולובסקימהמליצה המקראית אולי השתחררנו, אבל השפה שאנחנו דוברים עדיין קשורה ללשון המקרא. "המרחק בין העברית בימינו לעברית של אז קטן יחסית לשפות אחרות, כי העברית חיה חיים מצומצמים יותר, בעיקר בספרים ובפולחן", מסבירה קציר. "היא הייתה בעיקר לשון כתובה, והייתה הגויה בטקסטים שכבר היו קיימים, בלימוד ובתפילה. יש עדויות לדיבור עברי בכל מיני תקופות, אבל הוא היה מקומי, או במפגש בין יהודים ממקומות שונים. זה היה חלקי, ולא היו קהילות שלמות שהתנהלו ככה".
"צריך גם לזכור שזה לא שאחרי התנ"ך העברית קפאה; היו עוד תקופות שבהן העברית הייתה חיה לחלוטין", היא מדגישה. "לשון חז"ל הייתה בתווך. ועדיין, זה לא כמו האנגלית, למשל, שהתרחקה מאוד מהאנגלית של שייקספיר. מקובל להגיד שבהשוואה לשפות שחיו חיים מלאים, ההתפתחות של העברית הייתה איטית יותר, והייתה בעיקר בכתב. אם ניתן לילד אנגלי לקרוא שייקספיר, הוא יתקשה – אבל אם ניתן לילד עברי לקרוא תנ"ך, הוא יצליח? זה די תלוי איזה חלק בתנ"ך ניתן לו לקרוא. זה נכון גם למבוגרים, אגב".
- בפתיחת השבוע שבו חל יום העברית, יקיימו האקדמיה ללשון העברית ועיריית ירושלים אירוע חגיגי הערב (א') בשעות 17:00 עד 22:30 בתיאטרון ירושלים. האירוע יכלול רבי-שיח, הרצאות וסדנאות, שעת סיפור והצגה לילדים, תערוכה, מופע סיום בהשתתפות רמי קלינשטיין וצרויה להב וכן מופע המצחק (סטנד-אפ) העברי הראשון
