"ליד האנדרטה ופסי הרכבת הרגשתי את הניצחון שלנו, הניצולים, על הנאצים. עם כל ילד שנולד לי, כל נכד וכל נין אמרתי – 'ממך היטלר, יימח שמך, לא נותר כלום'": את הדברים מספרת בהתרגשות מרים מולר, ניצולת שואה בת 81. היא ועוד שישה ניצולים חזרו בפעם הראשונה לעיירה הגרמנית פרסלבן, שם שוחררו בידי חיילים אמריקנים לפני 77 שנה.
2,500 יהודים היו אז על רכבת ששחררה הדיוויזיה ה-30 האמריקנית. הם הובלו ממחנה ברגן בלזן לכיוון טרזיינשטט, ימים ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה. לאחרונה שבו הניצולים כדי לחנוך אנדרטת זיכרון שהוצבה ליד פסי הרכבת, ועליה נכתבה בעברית המילה "שחרור".
כיוון שכל הלוחמים ששחררו את הרכבת אינם עוד בין החיים, בטקס חנוכת האנדרטה פגשו הניצולים נציגים של הדיוויזיה ה-30 של צבא ארה"ב, וכן את ילדיהם של כמה מן המשחררים שהגיעו במיוחד. המפגש בין הניצולים לנציגי הדיוויזיה וילדיהם של המשחררים היה מרגש ורווי דמעות.
אחד החיילים צעק ביידיש: "גם אני יהודי"
יום שחרור הרכבת היה 13 באפריל 1945. הגרמנים שהיו על הרכבת קיבלו פקודה שאם לא יוכלו להוביל את הרכבת למחנה הריכוז טרזיינשטט, עליהם לפוצץ אותה מעל נהר האלבה – על כל 2,500 נוסעיה. לאחר שישה ימי נסיעה, נעצרה הרכבת ליד הכפר פרסלבן שבגרמניה, סמוך לעיר מגדבורג.
6 צפייה בגלריה
המפגש המרגש עם נציגי הדיוויזיה ה-30 של צבא ארצות הברית. "אנחנו חייבים את חיינו לצבא האמריקני"
בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים, הגיע מהגבעה רכב סיור אמריקני מלווה בטנק של צבא ארה"ב. היו אלה חיילים מהדיוויזיה ה-30. הנאצים הבחינו בטנקים האמריקניים, וברחו כשהם מותירים מאחור 2,500 יהודים, שליש מהם ילדים, שחשבו כי הם נלקחים אל מותם.
בעוד הנאצים בורחים, התרוממו כמה מהיהודים – בעיקר נשים, נערות וילדים – והסתערו על החיילים האמריקנים בקריאות שמחה. רק אז הבחינו החיילים בחזותם הנוראה של הנוסעים. ג'ורג' גרוס, מפקד הטנק האמריקני, סיפר על המפגש: "כל אחד מהם נראה כמו שלד. הם היו מזי רעב, חולי על פניהם. והיה עוד משהו: כשראו אותנו הם החלו לצחוק משמחה, אם אפשר לקרוא לזה צחוק. זו הייתה יותר התפרצות של אנחת רווחה טהורה, כמעט היסטרית".
הניצולים סיפרו שכאשר ראו את האמריקנים הם התחבקו איתם ובכו מאושר. אחד החיילים האמריקנים, אברהם כהן, צעק לעבר האסירים המבועתים: "איך בין אויך א-ייד" ("גם אני יהודי" ביידיש), והראה להם את מגן הדוד שהיה תלוי על צווארו.
מרים מולר, אחת המשוחררות – אז ילדה בת 4 – הייתה על הרכבת עם בני משפחתה. "החיילים האמריקנים האלה היו המלאכים שלנו", היא מספרת. "כשפתחו את דלתות הרכבת, האסירים היהודים נפלו מהקרונות כמו סרדינים מקופסת שימורים. ידענו שאנחנו לא נוסעים לחופש. למה שהגרמנים ישלחו אותנו לחופש?"
"לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, האם לאושוויץ או לדכאו. לא אמרו לנו כלום", היא מספרת. "דחפו אותנו כמו בהמות, עם כלבים שנבחו מסביב. חשבנו שאנחנו נוסעים אל המוות. הייתי על הרכבת הזאת עם אבא, אמא, סבא, סבתא ודוד שלי. אני האחרונה שנשארה בחיים".
"הניצולים היו הגיבורים האמיתיים"
בטקס התחבקה מולר בדמעות עם קצינים אמריקנים שייצגו את הדיוויזיה ה-30. היא אף פגשה את שני ילדיו של מפקד הטנק האמריקני, קרול וולש, שחילץ אותם. מבין 2,500 ניצולי הרכבת נותרו בודדים בחיים, בעיקר אלה שהיו ילדים קטנים בזמן השחרור. בתו של קרול וולש סיפרה: "אבא שלי תמיד אמר שהם רק עשו את העבודה שלהם ולא היו גיבורים. הניצולים היו הגיבורים האמיתיים".
רון שולט, איש עסקים אמריקני-שוויצרי, יזם את הקמת האנדרטה באתר. "אנחנו חייבים את חיינו לצבא האמריקני", סיפרו הניצולים בטקס. "אנחנו אסירי תודה שהצבא האמריקני הציל אותנו ממוות נורא".
ורדה וייסקופף, שאביה היה נער בן 15 על הרכבת, סייעה בארגון הטקס. "מבין ניצולי הרכבת נשארו היום מעטים בחיים, וחשוב שסיפור זה ייזכר לעד", אמרה. "אנחנו שמחים על היוזמה להקים אנדרטה במקום השחרור, שתזכיר לדורות הבאים את הגבורה האנושית המדהימה של הצבא האמריקני. אבי נפטר בדצמבר 2016, ועצוב לי שהוא לא זכה לראות את האנדרטה הזו".
