במחצית השנייה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, לנשים יהודיות רבות במזרח אירופה עוד היה מסלול כמעט ידוע מראש: חינוך מוגבל, נישואים מוקדמים וציפייה שיתמקדו בחיי הבית והמשפחה. אלא שעל רקע תנועות מהפכניות ושינויים שהחלו לבעבע גם בחברה היהודית, היו נשים שהעדיפו למרוד – עד כדי הבחירה הנועזת להישאר לבד, ללא גבר.
כיצד הצליחו נשים אלו לשמור על עצמאות ואוטונומיה, בעולם שעדיין ציפה מהן לחיות תחת חסות גברית? זאת השאלה שפתחה את מחקרה של ד"ר אביטל גינת. "זאת תקופה שבה נשים קיבלו השראה או מוטיבציה לשנות את חייהן, גם כי הן התחילו להיות משכילות יותר - וגם בגלל שינויים גאו-פוליטיים שנוצרו כתוצאה מחלוקת פולין", היא מסבירה.
גינת היא בכלל חוקרת בחברה להשבת נכסי נספי שואה במשרד המשפטים. היא החלה את מסעה לאחר שנחשפה במסגרת עבודתה לתופעה של רכוש נטוש, שרכשו נשים יהודיות ללא בן זוג בארץ ישראל. היא משרטטת חמש דרכים עיקריות שבאמצעותן השיגו אותן נשים עצמאות: גירושים, המרת דת, לימודים גבוהים, הגירה ואף זנות.
לא ליפול לסטיגמת "הרווקה הזקנה"
"החברה היהודית עברה שינוים גדולים מאוד בתקופה הזאת", אומרת גינת. "היא הייתה חברה מסורתית, בשטעטל המוכר, כשהמשפחה היא המרכז והמסגרת החשובה ביותר. גברים למדו ב'חיידר' לימודי דת בלבד ונשים היו בסביבה הביתית. היו כל מיני מסגרות חינוכיות לילדות. חלקן כן קיבלו חינוך כללי מוגבל, אבל בגדול ייעדו אותן להיות בבית".
3 צפייה בגלריה
בשטעטל עדיין היה מצופה מהנשים לחיות תחת חסות גברית. המחזמר "כנר על הגג" בלונדון, בהשתתפות חיים טופול
(צילום: Zoe Dominic)
לדבריה, השינוי באותה תקופה הסתכם בסופו של דבר בשני נתיבים. הראשון הוא "רווקות מאוחרת", בתקופה שבה גיל הנישואים הממוצע היה צעיר מאוד. "אנחנו מדברות על גילי 12, 13 ו-15", היא מבהירה. "היה אפילו רצון להרוויח עוד שנתיים-שלוש, להיות לבד או להשיג את העצמאות. הדרך השנייה הייתה רווקות לתמיד. המחקר מתמקד בנתיב הזה – בבחירה לבלות את החיים לבד, שזה מה שהן רצו. אני חושבת שהסיבות שהיו לבחירה הזו באותם ימים דומות לאלה שקיימות היום".
אחת מהטקטיקות של נשים שרצו לשמר את עצמאותן הייתה ללכת ללמוד לימודים גבוהים. "הייתה תופעה נרחבת למדי של נשים יהודיות שהלכו ללמוד רפואה. היו המון כאלה. למה? כי לימודי רפואה נתנו לך את האפשרות לצאת מ'תחום המושב' (האזור המוגדר שבו הותר ליהודים לגור בו במזרח אירופה טרום האמנציפציה), כדי ללמוד וגם לעבוד בהמשך. זה הפך למסלול לימודים נפוץ ביותר".
"אני חושבת שהסיבות שהיו לבחירה להישאר לבד באותם ימים דומות לאלה שקיימות היום. אחת האפשרויות של בחורה להשיג עצמאות הייתה במקרה שאבא שלה נפטר. אז הייתה לה את המוטיבציה והיכולת לצאת, והיו יותר אפשרויות"
לי זה הדהד את הרעיונות של וירג'יניה וולף ב"חדר משלך".
"זה הדהד גם לי, ללא ספק. הרעיון שאת צריכה להיפטר מהאב כדי להשיג את העצמאות. אחת האפשרויות של בחורה להשיג את הפרקטיקות האלה הייתה במקרה שאבא שלה נפטר. אז הייתה לה את המוטיבציה והיכולת לצאת, והיו יותר אפשרויות. בהתחלה זה נובע מהרצון לדחות את גיל הנישואים ולהרוויח את השנים האלה, ואחר כך זו פשוט בחירה להיות עצמאית ולא להיות תלויה באף אחד".
היא מציינת כי נשים שרצו לבחור בדרך עצמאית ועוד לא ממש היו יכולות לעשות את זה, "חיפשו תחנות מעבר ו'מקלטים רגשיים' של השגת העצמאות, מבלי ליפול בסטיגמת 'הרווקה הזקנה'".
הבחירה לעסוק בזנות
אחת התופעות שהפכו לנפוצות בקרב נשים יהודיות שרצו להיות עצמאיות באותה תקופה הייתה הפנייה לזנות. "הזנות היא תופעה רחבה, חשובה ומשמעותית מאוד באותם ימים. זה נושא רגיש, אבל זה חלק בלתי נפרד מהגירה ומהגירה המונית", אומרת גינת. "בתקופה הזו היה גל הגירה מטורף של יהודים ממזרח אירופה, אנחנו מדברים על משהו כמו שני מיליון. הייתה גם תופעה של זנות, וליהודים היה חלק נרחב בה. גם לנשים כזונות וגם לגברים יהודים בתור סרסורים".
היא מוסיפה כי "כל המחקרים מדברים על תופעה שהייתה נפוצה מאוד, חלקם מדברים על זה שכמעט 90% מבתי הבושת במזרח אירופה, בארצות הברית ובארגנטינה היו של נשים יהודיות, ואחד מתוך אחד מהסרסורים שנתפסו באותם ימים היו יהודים. זה מתואר כתוצאה של הגירה, של שבירת המסגרות המשפחתיות והמסורתיות. אתה בא ממקום עני מאוד במזרח אירופה, וצריך להתפרנס".
"הבנות שעסקו בזנות יצרו לעצמן קהילה משלהן, בית קברות משלהן ואפילו בית כנסת משלהן. הן והסרסורים. הן לא זנחו את הזהות הדתית. הן לא רצו לעזוב את הדת ואת המסורת, וגם הסרסורים לא רצו"
גינת נזהרת מעמדה שיפוטית ביחס לנשים שהלכו לזנות. "מחקרים רבים מדברים על הכפייה, אני רוצה לדבר על הבחירה. הבחירה לעסוק בזנות", היא אומרת. "זה חס וחלילה לא מוציא אותן באיזושהי צורה מעמדת הקורבן – כי הן היו קורבן. אבל התמונה היא הרבה יותר מורכבת. זאת אלטרנטיבה אחת משלל אלטרנטיבות לא טובות אחרות. יש הרבה דוחות של משטרה ומשטרת גבולות על המניעים של הנשים, והרבה באמת אומרות שהמניע הוא כלכלי, אבל יש גם כאלה שאומרות שזה סגנון חיים שמתאים להן לעצמאות. זה היה למשל נפוץ מאוד לנשים, לעבוד כך כמה שנים ואז לפתוח עם הכסף שחסכת עסק משלך בעולם החדש, במקום שבו אף אחד לא מכיר אותך".
היא מציינת כי חלק מהנשים ההן לא שמרו על קשר עם הבית והמשפחה, ומי שכן, בוודאי לא סיפרה מה היא עושה – ולמשפחה לא הייתה דרך לגלות. "הבנות שעסקו בזנות יצרו לעצמן קהילה משלהן, בית קברות משלהן ואפילו בית כנסת משלהן. הן והסרסורים", היא מפתיעה. "הן לא זנחו את הזהות הדתית. זה אומר שהן לא רצו לעזוב את הדת ואת המסורת, וגם הסרסורים לא רצו. מצד שני, לעיסוק יש את ההשלכות שלו – גם של מוות בגיל צעיר וגם של נידוי מהקהילה היהודית המרכזית".
נשק יום הדין: איום בהתנצרות
לצד נשים שעזבו את בית ההורים לפני שהספיקו לחתן אותן, היו כאלה שיצאו לעצמאות בשלב מתקדם יותר בחיים, באמצעות גירושים. "אחת הסיבות שמתארים כמניע לגירושים בתקופה הזאת, באופן מעניין, הייתה עניינים פרסונליים של אהבה – ולא למשל מסיבות של עקרות שהיו נפוצות בזמנים אחרים", אומרת גינת. "יש סיפורים מפורסמים וספרות זיכרונות של נשים כמו פועה רקובסקי, שממש נטשה את בעלה והודיעה שהיא לא חוזרת עד שהיא מקבלת גט. היא ברחה מהבית עם הילדים ואיימה בהתנצרות".
באופן כללי, היא מזכירה כי "נשים יהודיות נמצאות בעמדת נחיתות בגירושים, מפני שהן תחת סיכון מתמיד לעגינות. בעיתונים שהתפרסמו בעברית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ראיתי מודעות בסגנון 'אני מחפשת את בעלי, תודיעו לי מה קרה לו כדי שאוכל לסגור את העניינים איתו'. מנהיגי קהילות ניסו להילחם בעגינות, ללא הצלחה".
סיפור נוסף על אישה שתבעה את עצמאותה דרך גירושים הוא סיפורה של אישה בשם איטה קאליש, שמשפחתה הייתה מנכבדי חסידות גור: "היא חותנה בגיל 15 עם אחד החסידים. אחרי שאבא שלה נפטר, היא פשוט ניצלה את זה כדי לסיים את הסיפור וברחה לוורשה לבדה. היא גרה שם עם אחותה וניהלה מאבק על הילד שלה במשך כמה שנים. היה רצון להתגרש כדי לקבל בחזרה את העצמאות מנישואים שהנשים לא היו מעוניינות בהם".
"יש מנזר בקרקוב שנכנסו אליו הרבה מאוד בנות. אני חושבת שזה היה מקום של משא ומתן עם ההורים, של יהודיות שאיימו: 'אם לא תשחררו אותי מהנישואים האלה שאתם כופים עליי, אני אתנצר'. היו הרבה בנות שעשו את זה"
הזכרת בהבלעה איום בהתנצרות. בכרונולוגיה הספרותית החרדית זה תמיד נתפס כאקט של איום על נערות יהודיות וחטיפות למנזרים, וכאן את מתארת מציאות הפוכה לחלוטין.
"הסיפור של ההתנצרות לא היה תופעה רחבה, אבל זו תופעה שהעסיקה מאוד את הקהילה היהודית ואפשר לקרוא על זה המון בעיתונות של אותה תקופה. יש גם איזה מנזר בקרקוב שנכנסו אליו הרבה מאוד בנות. אני חושבת שזה היה מקום של משא ומתן עם ההורים, של יהודיות שאיימו: 'אם לא תשחררו אותי מהנישואים האלה שאתם כופים עליי, אני אתנצר'. היו הרבה בנות שעשו את זה. חלק רק איימו ושהו שם במשך תקופה, ולא מעבר לכך".
"הן לא ידעו שמה שהן עושות זה פמיניזם"
הייתה אפשרות נוספת למי שרצתה למרוד: חבירה לסוציאליסטים. "גם זה היה סוג של אמצעי", טוענת גינת, "אנחנו מסתכלים על זה כמטרה, אבל בסופו של דבר זה היה אמצעי לברוח מהבית, לצאת מרשות האב. הצטרפות למנזר או לקבוצה סוציאליסטית לא הייתה מטרה, אלא אמצעי".
ביחס לגירושים, הזכרת לי את הדמות של שרה שנירר, מייסדת בתי הספר "בית יעקב". היא התגרשה, והיגרה לווינה בזמן מלחמת העולם הראשונה.
"מזכירים אותה המון במחקר על התקופה. היא הייתה שמרנית, ועדיין זה היה האמצעי שלה. בתוך המסגרת השמרנית מאוד שבה היא יכלה לנזוף בבנות על התנהגותן, היא מצאה גם את הדרך להשיג את העצמאות שלה ולשמר אותה".
"'הבתולה מלודמיר' התגרשה והיגרה לארץ ישראל. זאת הייתה הדרך שלה להשיג את המעמד הדתי שנלקח ממנה, כי בתוך הנישואים היא לא יכלה יותר להיות 'הבתולה מלודמיר'. יש פעילות ציוניות שכתבו מפורשות: 'החיים במזרח אירופה תקועים, אני מהגרת בשביל זה'"
גינת מזכירה כדוגמה גם את דמותה של "הבתולה מלודמיר", חנה רחל ורברמאכר, שאימצה מנהגי אדמו"ר חסידי. "חיתנו אותה והיא התגרשה והיגרה לארץ ישראל. זאת הייתה הדרך שלה להשיג את המעמד הדתי שנלקח ממנה, כי בתוך הנישואים היא לא יכלה יותר להיות 'הבתולה מלודמיר'. יש פעילות ציוניות שכתבו את זה מפורשות: 'החיים במזרח אירופה תקועים, אני מהגרת בשביל זה' – למשל עדה פישמן מימון, מרגלית שטרן או שלומית פלאום".
"הן לא ידעו שמה שהן עושות זה פמיניזם", היא מסכמת, "הן פשוט הצליחו לראשונה בגלל התנועות המהפכניות וכל השינויים שנכפו על השטעטל. זה נתן להן אמצעים שלא היו להן. חשוב לי שאנשים יבינו שנשים היו מאוד יצירתיות ומתוחכמות כשהן סללו לעצמן את הדרך לעצמאות. על כל סיפור שאני מספרת לך על בנות שברחו לעיר הקרובה בחשכת הלילה לחיים חדשים, יש המון סיפורים שבהם זה נגמר בחזרה כפויה שלהן למשפחה ונישואים. חלקן גם כתבו את זה. מי שהצליחו היו חייבות להיות מתוחכמות מאוד".
