באחד ממאמריו הנהדרים אסף טומי לפיד כיתובים מרתקים של מצבות, וקבע כי זו הנושאת את הטקסט "כעת אני קבור כאן ואתה קורא, הלוואי היית קבור אתה ואני הייתי קורא" – היא המוצלחת ביותר. אבל לצד ההומור, מתברר כי כתובות על מצבות עשויות להציג הרבה יותר. ההוכחה לכך היא עבודתה הפנומנלית, אין מילה מתאימה יותר, של פרופ' מינה רוזן – שתיעדה לא פחות מ-60,000 מצבות יהודיות ברחבי טורקיה.
בתום עבודה סיזיפית של שנים, קמות המצבות ומספרות לנו, בני המאה ה-21, את סיפוריהם של מיליוני היהודים בשנות האימפריה העות'מאנית ברחבי טורקיה, ובתיארוך מדויק יותר: משלהי המאה ה-16 עד המאה ה-20. המצבות בקברי המתים לא רק מעניקות לנו מידע יקר על קיצם של שוכני העפר היהודים, אלא גם מלמדות אותנו לא מעט על התרבות שליוותה אותם בחייהם.
בָּרוּךְ הַגּוֹזֵר
אֶבְכֶּה בְּקוֹל נִהְיָה בַּת עַיִן: תָּמִיד, וְאַךְ
בָּרוּךְ הַגּוֹזֵר
אֶבְכֶּה בְּקוֹל נִהְיָה בַּת עַיִן: תָּמִיד, וְאַךְ
לֹא אֶעֱשֶׂה כָּלָה: אֵיךְ אוֹתָךְ לוּ אֶעֱשֶׂה כַלָּה:
כַלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה, תַּחַת הֱיוֹתָהּ לְאִישׁ
שָׁבָה לֶעָפָר נַפְשָׁהּ בְּעוֹדָהּ נַעֲרָהּ: הֲלֹא הִיּא הַכַלָּה
הַנְּעִימָה מָרַת רִבְקָה בַּת הַיָּקָר וְנַ[עֲלֶה] הַ"ר נִסִּים...
[מצבת ג'וליה בן דוד אברבנאל, תמוז תקט"ז 1757]
"מה אין לנו כאן?" שואלת פרופ' רוזן, "אין דיבורים על תחיית המתים, לא קיימים אזכורים של העולם הבא, ומלבד היגון שהמתים מותירים למי שאהב ונזקק להם אין כמעט ביטויים של עתיד רוחני צפוי – כמו נב"ת (נפשה בעדן תנוח), או תנצב"ה (תהא נשמתה צרורה בצרור החיים). לפנינו 'תרבות מוות' ארצית מאוד, ומכאן גם הביטוי 'ברוך הגוזר', בקונוטציה של 'גזירה' שאין ממנה חזרה. זו תפיסה מעניינת, ייחודית וכמובן שונה מזו הקיימת היום".
הטקסט העשיר יכול לספק לנו רמזים נוספים ומרתקים מן העבר. כך למשל ניתן לקבוע מי מהנפטרים השתייך למשפחה אמידה ומי לדלת העם. הנה דוגמה נהדרת:
צבית חן ויפה כלבנה, ואשה בעלת שכל ובינה
אשר היתה לביתי עז ומבצר, עטרת בראש בעלה נתונה
נהי ו'יהי בהקשותה בלדתה', ביום ירד המונה גם גאונה
...ויהי בלדתה והיו תאומים, נהפכו עליה ציריה,
תחיל תזעק בחבליה, גמול ידו הדה, וכח אין ללידה...
הלא זאת האשה עם בנה שכוב מרגלותיה,
ובן אחר כרוך בתוך כרעיה...
[מצבת קלומירה, אשת החכם רבי אהרן רומאן, חשוון תמ"ד, 1683]
קלומירה המסכנה, כפי שניתן לנחש מהטקסט העצוב, מתה בלידתה. בעלה, רבי אהרן, היה בן למשפחת רומאן הנכבדה שהגיעה לאיסטנבול בסוף המאה ה-16. כתובות המצבה שנכתבו בידי בני המשפחה למען מתיהם הן מן היפות בבית העלמין של רובע ח'אסקוי בעיר. גם השיש היוקרתי שממנו עשויה המצבה מיובא מאזור מרמרה.
הטקסטים הציוריים והיפהפיים, כמו זה המתאר בצבעים חיים את זוועת הלידה שנגמרה בטרגדיה, דרשו שכירת כתבנים וסופרים המסוגלים לייצר כיתובים כאלה, ורק משפחות עשירות היו יכולות להרשות זאת לעצמן. במקרה של משפחת רומאן המשכילה, ניסחו הם בעצמם את כיתובי המצבות, שהייתה בהם התכתבות בולטת עם עולם השירה הספרדי ושימוש נרחב בלשון המדרש.
בכלל, אומרת רוזן, המצבות המפוארות ביותר והכתובות הארוכות והמסוגננות ביותר נעשו לכבודן של נשים נשואות שנפטרו באמצע חייהן, והשאירו אחריהן בעל וילדים, ולעיתים גם הורים. ההשקעה הגדולה הזאת לא הייתה קשורה דווקא במוות בלידה או לאחריה, אלא בגודל החלל שהותירה אחריה הנפטרת.
הסיפור של "צביית החן" האומללה, קלומירה, מלמד אותנו פרק נוסף על תוחלת החיים המגדרית באימפריה. "מעקב אחרי גילי המוות מגלה כי לאורך תקופה מסוימת נשים חיות הרבה פחות מגברים. בנקודת זמן אחרת זה מתהפך".
למה נשים חיו פחות?
"אחד הגורמים הוא גיל הנישואים המוקדם. כאשר ילדות בנות 12.5 נישאות ונכנסות להיריון, לא תמיד גופן יכול לשאת את מהלך העיבור והלידה. הוסף לכך גם את חוסר המודעות לחשיבות של ההיגיינה במהלך הלידה, ותקבל תמותת נשים גבוהה בלידה למשל".
ומה קורה כאשר מתרחשת חלילה התאבדות? מתברר שגם תופעה כזו הייתה קיימת, אם כי בעיקר אצל בנות. כאשר הוצע שידוך למישהי והיא לא חפצה בו, לא תמיד היה מתקבל הסירוב בברכה, והיו שבחרו בדרך הנוראה מכול: "ההתאבדויות היו מתבצעות לרוב באמצעות טביעה בבוספורוס, המֵצר שמחבר בין הים השחור לים התיכון". המצבה לא הייתה נושאת מטבע הדברים כיתוב המתאר את ההתאבדות, אבל טקסט המספר על טביעה בנהר עשוי בהחלט לרמוז על כך.
60 אלף מצבות, אחת-אחת
הפרויקט של פרופ' מינה רוזן נראה כמעט סוריאליסטי בתחילתו: תוכנית לתיעוד למעלה מ-60 אלף מצבות ברחבי טורקיה, מצבה אחר מצבה. רוזן, פרופסור אמריטה ששימשה כראש המרכז לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ומומחית לחקר האימפריה העות'מאנית, חשה כי המקורות ההיסטוריים שעליהם מסתמכים החוקרים נשענים לרוב על כרוניקות של מלכים, גנרלים וראשי ממשלות. חומרים על האדם הפשוט, ומכאן על אופייה של הקהילה, היו חסרים. רישומים מסוימים על לידות או מיתות של קהילה קונקרטית נמצאו, אך אלו לא הספיקו כדי לרקום תמונה מלאה של חיים שלמים. בתי הקברות, לעומת זאת, והמצבות שמספרות את סיפור החיים במשך מאות שנים, מספקים מידע שלא יסולא בפז.
בשנות ה-90 הקדישו רוזן וצוותה – 20 פועלים ושני צלמים – שנתיים תמימות כדי לצלם את המצבות בכ-30 בתי העלמין השונים ברחבי טורקיה, הנושאים שמות כמו ח'אסקוי, קראים, טירה וגליבולו. עוד 15 שנים הוקדשו לפענוח הממצאים וקידודם, ועוד קצת זמן הושקע כדי למצוא את הכסף הדרוש להעלאת כל המידע המסודר – לפי חיתוכים, שנים ומשתנים נוספים – לרשת האינטרנט. באמצעות תוכנה משוכללת וייחודית שפיתח הצוות, ניתן לא רק להתחקות אחר כל המצבות המפוענחות במאגר הענק, אלא גם לייצר גרפים, חתכים וחישובים נוספים בהתאם לרצון הגולש, לפי מגדר, גיל הנפטר, סוג המצבה, משפחה, שימוש במקורות ובמטפורות ועוד.
"עם הכניסה לאתר ניתן למצוא מידע על כל בית עלמין, הכולל מפות, היסטוריה ועוד חומרים רבים ומגוונים. חלק ניכר מהחומרים יקר מאוד, מאחר שבתי עלמין וקברים רבים נהרסו במהלך 20 השנים האחרונות. לא תמיד יש לרשויות אינטרס לשמר את אתרי הקבורה".
מי נכנס לאתר?
"עד כה נכנסים בעיקר חוקרים או מתעניינים בגנאלוגיה, אבל המטרה של הקמת האתר ושל המחקר בכלל אינה גנאלוגית, כי אם ניסיון לשמר את הזיכרון של המונומנטים הללו – ובאמצעות תוכנת המחקר שפיתחנו לשלב את העדויות הללו בהיסטוריה היהודית והעות'מאנית של טורקיה".
יש יופי לאחר המוות?
המצבות בטורקיה מלמדות גם על השפעתן הבלתי-מבוטלת של התרבויות החשובות שסבבו את הקהילה היהודית. כך למשל ניתן למצוא בהן השפעות של התרבות היוונית הקלאסית, ההלניסטית, וכמובן של התרבות העות'מאנית. ניתן למצוא מצבות יפהפיות שנראות כמו "ארון מתים עות'מאני", אחרות בנויות כשולחן שיש ענק שאורכו מגיע ל-2.30 מטרים ("מצאתי רק 58 מצבות כאלה בכל רחבי טורקיה", אומרת רוזן).
יש מצבות עם עיטורי פרחים המסמלים את גן העדן והנצח, כמו גם פירות המסמלים את הפריון הנשי וכוח ההתחדשות האנושי. מצבות אחרות מושפעות באופן ישיר מהתרבות האסלאמית, וניתן למצוא לוחות אבן בצורת "מִחראב" – הגומחה המוסלמית הפונה לעבר מכה – כשבמקרה היהודי מצביעה המצבה כמובן לכיוון ירושלים. מצבות אחרות מהוות חיקוי מושלם של מצבות סולטאנים, שרים ואנשי דת מוסלמים.
היופי המופלא של המצבות לא בהכרח מעיד על שגשוג, אומרת רוזן. היא מצטטת בחיוך עצוב את ההיסטוריון נורת'קוט פרקינסון שאמר כי כאשר מוסד מגיע למיצוי, בונים עבורו את הארמונות הגדולים ביותר. הפאר איננו ביטוי לפריחה כלכלית אלא להפך – הוכחה כי החברה צועדת לקראת דעיכתה, ועל כן מנסים חבריה להביע את היאחזותם בגדולה שלהם. במחצית השנייה של המאה ה-18, אז החלה הדעיכה של היהודים באיסטנבול, נוצרו המצבות היפות והמפוארות ביותר.
סוגיית היופי מקבלת במצבות האלה תפנית לא צפויה. את הפסוק "שקר החן והבל היופי" כולנו מכירים, אולם מתברר שהכתובות על המצבות מלמדות אותנו שהתכונה המהוללת ביותר באישה הייתה... היופי.
בָּרוּךְ הַגּוֹזֵר
אִישִׁים מְאֹד תמהו...
וַיִּשְׁאֲלוּ , הַאִם בַּקֶּבֶר בָּא שֶׁמֶשׁ וְאוֹר חַמָּה בַּמִּסְתָּרִים?
וַאעַנֶּה, לֹא כֵן, אָבַל הוּא אוֹר רַעֲיָה מְעוּלֶּפֶת בַּסַּפִּירִים:
זֹאת הָאִשָּׁה הַמְלֵאָה לָהּ חָכְמָה וְדַעַת, וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי מעט שנות ולפי מעט הַשָּׁנִים:
דַּעַת זְקֵנִים תָחְפִּיר. רַבּוֹת שֶׁבַ"ח לַיּוֹפִי יָפָה כַלְּבָנָה, כְּמַעֲשֵׂה
לִבְנַת הַסַּפִּיר.
[מצבת מרת ספירה, אשת החכם שמואל די מדינה, תצ"ג]
ובמצבה נוספת, מתואר היופי לצד קינתו של הבעל, רבי משה:
אשה יפה איך ניגפה ממגפה ובכל שבר
נהפך הילה ברוב מחלה כי הרה לה מכל עבר
פני חמה עפר דמות... בתוך קבר
או יצ"יר משה צי"ר וקינה, בה אם נשקפה ותיבב...
[מצבת מרת שולטאנה אשת רבי משה פארדו]
איך את מסבירה את זה? היופי אכן חשוב כל כך?
"מסתבר שכן. על המצבה מציינים את תכונותיהם הטובות של האישה או של הגבר, וזאת בהחלט תכונה שנחשבת. אין ספק שתמיכת האשה בעניים או בתלמידי חכמים מצוינת, אבל קיימים גם תכונות שנולדים איתן, ויופי הוא אחת מהן. ככלל, התכונה המרכזית שצוינה אצל הנשים העשירות הייתה היופי. ייתכן שהדבר נבע מכך שהנשים האלה נישאו לאנשים חשובים ועשירים. הם חיפשו אישה שלא תהיה רק ממשפחה טובה ומיוחסת – דבר שכמובן מוזכר גם כן על המצבות – אלא גם שתהיה יפה. ללא ספק".
מה התוכניות לעתיד?
"יש לי תלמיד שהחל למפות את המצבות היהודיות בבולגריה, וישנם שעושים עבודה כזו גם במרוקו, אם כי לא בהיקפים שאנו עשינו. יש בזה חשיבות עצומה, שכן המצבות ובתי העלמין הללו נעלמים אט-אט מהעולם. מה עם קהילות גדולות ובתי עלמין ייחודיים כמו זו שבעיר ברלין למשל? המצבות הללו מספרות לנו על עולמות שלמים של יהודים שחיו במאות ואלפי השנים האחרונות, מי יזכור אותם וכיצד? למרבה הצער, בסופו של דבר זו שאלה גדולה של כסף ותקצוב. פרויקט כזה דורש משאבים רבים".