ראוי שניפרד מספר בראשית, שהוא ספר המפץ הגדול והראשון של האנושות, תרתי משמע, בסיפור שהוא מפץ אדיר בפני עצמו. סיפורו של יוסף הצדיק והתשובה לשאלה בת הדורות מדוע לא גילה יוסף לאביו כי הוא בריא ושלם וחי במצרים.
בפרשת השבוע, פרשת "ויחי", יורד המסך על בית יעקב אבינו. לכן, זה המקום להרחיב על דמותו הנשגבה של יוסף הצדיק. הנער היתום מאימו, מוכה הגעגועים. שייבב וקרא לה בלילות, צמא למגעה. שבבוקר סיפר בתמימות על חלומותיו הנשגבים, כדי לזכות בתשומת הלב של האחים. איש לא הקשיב, איש לא שעה. הוא נמכר לעבד כדי להיעלם בתהום הנשייה. היה ילד. ואיננו עוד.
אך הא-ל לא שכח. לא לחינם זכה בכינוי צדיק. תוספת זו לשמו ניתנה לו דווקא בלשון עמך ישראל ולא בלשון התורה. המיית הלב של העם שבקעה מלבבות אסירי תודה על שלימד אותנו על אצילות נפש שאין דומה לה בתבל. הוא שינה את העולם ובואו נבין מדוע.
4 צפייה בגלריה
פרעה ויוסף. היה יכול להעביר מסרים לאביו, אך לא עשה זאת
(יוצר התמונה: אמיתי כהן – יוצר תוכן חינוכי בטכנולוגיית AI)
כדי להתחיל להבין את עוצמת גדולתו של יוסף, אנו חייבים להתחיל ולחקור אחר התשובה לשאלה המסתורית העוסקת בתהייה הבלתי אפשרית, מדוע יוסף, ברגע שהיה יכול, לא גילה לאביו כי הוא בריא ושלם וחי במצרים?
התעלומה המסתורית הזו בת אלפי שנים וברבות השנים התעצמה ללא הרף. יוסף היה קשור לאביו בכל נימי נפשו. הזעקה האלמותית של יהודה "ונפשו קשורה בנפשו" משקפת בבהירות זכה את עוצמת הקשר דווקא בין יוסף לאביו יותר מאשר בין יעקב לבנימין, שאליו התייחס יהודה, הבן השני של רחל האהובה.
הפסוקים מלמדים שיוסף ניצל ממוות בטוח. במקום להורגו – מכרו אותו האחים לעבד. לאחר שנמכר לפוטיפר סריס פרעה – והפך להיות נגיד הבית, היו לו אין-ספור הזדמנויות להעביר מסר לאביו בדבר היותו חי וקיים. גם אם נבצר ממנו לעלות חזרה לבית אביו, הרי שהוא יכול היה לשלוח שליחים או אמצעים אחרים שיספרו לאביו כי הוא חי ושלום לו במצרים.
התעלומה המסתורית הזו בת אלפי שנים וברבות השנים התעצמה ללא הרף. יוסף היה קשור לאביו בכל נימי נפשו. הזעקה האלמותית של יהודה "ונפשו קשורה בנפשו" משקפת בבהירות זכה את עוצמת הקשר דווקא בין יוסף לאביו
התעלומה מתעצמת לאור התשובות השונות במשך הדורות של פרשני המקרא הראשיים באשר לסיבה, מדוע לא סיפר לאביו כי הוא חי. ה"בכור שור" מבעלי "התוספות" לא מהסס לקבוע שהייתה שבועה בין האחים ובין יוסף שלפיה הוא מתחייב לנתק איתם כל קשר ולא לספר לאף אחד את מוצאו ממשפחת יעקב. שבועה זו של יוסף היא הסכמה מצידו כלפי אחיו, על ניתוק מוחלט ממשפחת יעקב בתמורה להצלת חייו.
פירוש מעניין נוסף הוא פירושו של הפרשן הדגול, ההוגה והמשורר הרמב"ן – רבי משה בן נחמן. לפי הרמב"ן יוסף רצה להגשים את חלומותיו. כלומר, האחים ואביו הם רק תפאורה עבור יוסף בחלום שחייב להתקיים. במילים אחרות, אביו האהוב של יוסף מתייסר שנים ארוכות רק כדי שיוסף יראה בהתגשמות חלומותיו.
פרשן המקרא אברבנאל חולק במפגיע על שיטת רמב"ן וקובע שאין זה עסקו של יוסף להגשים את חלומותיו. כך גם מסיק רבי יצחק עראמה: שהקדוש ברוך הוא יתעסק עם פתרון החלומות. לא האדם. הרי זה בכל מקרה מעבר ליכולתו.
ועתה לפתרון התעלומה
כעת ננסה יחדיו ליישב את המסתורין בניתוח מעמיק של הפשט בלבד, התעמקות בהיסטוריה המשפחתית הידועה לנו וניתוח ההיקש הלוגי של העובדות שנפרוס בפניכם בצד סיוע ממדרש תנחומא. כשתוך כדי התהליך האמור יהפוך יוסף מנער עברי, עבד פשוט – ליוסף הצדיק.
ראשית דבר, נבקש להתחיל מסוף התעלומה.
מניתוח מדוקדק של פסוקי המקרא ובעזרת הכלים המפורטים מעלה עולה כי הפתרון לתעלומה וכנראה היחיד המיישב את הדעת הוא המסקנה כי יוסף לא יצר קשר עם אביו מפי שהוא חשב שהאב האהוב, הוא עצמו, הוא ולא אחר, נטל גם נטל חלק בגירושו שלו מהבית.
האחים, כך חשב, שכנעו את אביו האוהב, שיוסף הינו סכנה למשפחה שעומדת להתרסק. כדי להציל את המשפחה – יוסף ישלם את המחיר.
ההיקש הלוגי יושב על ניתוח הפשט בשלושה צירים מרכזיים: התקדימים במשפחה, האווירה בבית יעקב – והדין והשיח הדרמטי של האורטורים המרשימים ביותר במקרא מאז ועד עתה, יהודה ויוסף, כשיהודה ניגש לשאת את נאום חייו בפני השליט הזר. במהלך התנגשות הטיטאנים הזו בארמון המלך בין שניהם, התחוור ליוסף כי אביו שלו מעולם, מעולם, לא ויתר עליו.
א. התקדימים במשפחה
כשיוסף נמשך החוצה מהבור על ידי אחיו, הוא בטח מתחנן על נפשו. זועק בקול ניחר אך איש לא נענה לתחינותיו. כשהוא משתנק מבכי, העגלה שעליה הוא נמצא הולכת ומתרחקת, והאחים שלו הופכים לדמות שהולכת ונעלמת כאילו מעולם לא הייתה קיימת. כשיבבותיו הולכות ונעשות חנוקות מעייפות ועצב קורע לב, הוא נזכר בסיפורי הילדות על הדודים שהוגלו מהבית מפני שלא התאימו למסגרת או שסרחו. אין זה דבר נדיר במשפחה כי בן שסרח מוגלה החוצה ממנה.
בבית יעקב גדלו הילדים על הסיפורים על הדודים שהוגלו. על שילוח ישמעאל, אח של סבא יצחק, מהבית. סבא רבא אברהם שילח מביתו לא רק את ישמעאל אלא את כל בני הפילגשים (לאברהם אבינו היו תשעה צאצאים) כדי לייחד את יצחק הסבא. גם דוד עשיו, האח של אבא יעקב, הוגלה מהבית – ואף יעקב עצמו נאלץ לברוח מהבית, כשאימו רבקה הבטיחה לו שהוא ייצא לזמן קצר בלבד: "וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים" (בראשית כ"ז, מ"ד). והוא, בן למופת שכמותו, עשה כאשר צווה על ידי הוריו: "וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ; וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם". אל הבית שאותו עזב, הוא מעולם לא שב.
יוסף גם נזכר בבת אחותו אסנת, בתה של דינה אשר לפי המסורת המדרשית נולדה כתוצאה מחטיפת דינה ואינוסה בידי שכם בן חמור. היא שולחה מבית יעקב וצוידה בתליון מיוחד על ידי... יעקב בעצמו. לימים יוסף מתחתן איתה, מפני שאסנת מתגלגלת לביתו של פוטיפר אשר מחתן אותה עם יוסף שזה עתה עלה לגדולה. וכך מספר לנו על כך המדרש: "יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה (שכם) ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה (דינה): עכשיו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. הביא (יעקב) שרץ של זהב (תליון מזהב), שם הקודש כתוב בו, ותלה על צווארה (של אסנת) ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב"ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע... והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת".
ונחזור לרגע הנישואים של יוסף עם אסנת. על פי המדרשים דבר פגישתם של יוסף ואסנת היה כך: "וכשעבר יוסף בכל ארץ מצרים יצאו כל הנשים לראות יפיו של יוסף כדכתיב: 'בנות צעדה עלי שור' וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו (אסנת) לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שהיה בצווארה ועיין בו וראה שהיא מזרעו של יעקב ונשאה".
ב. האווירה בבית
1. היו שני מעמדות בבית. בני השפחות ובני האימהות. אחיו שונאים את יוסף על הגנתו לבני השפחות. כלומר, הייתה אווירה של הקנטות והצקות בין האחים שאותה הוא דיווח לאבא.
2. לאה סונטת ברחל – וזה עבר גם לילדיה: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי" (בראשית ל', ט"ו). היא סונטת ברחל ומציינת בציניות שלמעשה היא לאה האישה העיקרית של יעקב ולא רחל – וראוי להזכיר כאן שרחל, ברגע נישואי לאה ליעקב, מסרה לה את סימני הזיהוי שלה בפני יעקב, כדי שאחותה לאה לא תתבזה בלילה הכי חשוב בחייה.
3. רחל אימו – אשת החיק המובהקת של יעקב – אף היא עצמה חששה מגירוש. רש"י בפירושו על הפסוק "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל" (בראשית ל', כ"ב) כותב מפורשות: "ושהייתה מצירה שלא תעלה בגורלו של עשיו, שמא יגרשנה יעקב לפי שאין לה בנים". מעבר לכך אימו של יוסף, רחל, לא הובאה לקבורה באחוזה המשפחתית (מערת המכפלה). כלומר: כל המשפחה שלי כולה, חושב יוסף, היא משנית לבני לאה שהם רבים יותר וחזקים יותר – ולא רק אני.
4. משיחתם של יוסף ובנימין, עולה כי בנימין ידע שיוסף חי: יוסף שאל את בנימין, כמה ילדים נולדו לו? בנימין השיב: עשרה. יוסף המשיך ושאל: איך קוראים להם? ובנימין עונה בכל מיני שמות לא רגילים, ומסביר שכל השמות הללו הם על שם אחיו והצרות שמצאו אותו. וכך כותב רש"י על הפסוק (מ"ג, ל') במקרא – "שאלו: יש לך בנים? ...עשרה. ומה שמם? ...בלע ובכר וגו'... כולם על שם אחי והצרות אשר מצאוהו: 'בלע' שנבלע בין האומות. 'בכר' שהיה בכור לאמי. 'אשבאל' ששבאו אל. 'גרא' שנתגייר באכסניא. 'חופים' שלא ראה חופתי ולא ראיתי אני חופתו. ו'ארד' – שירד לבין האומות". מכך אפשר להבין כי בנימין ידע או ניחש שאחיו חי – אלא שהוא הוצא לגלות. לפיכך אפשר שוב להבין כי היפרדות של בן משפחה מהמשפחה, בנסיבות מסוימות, איננה תופעה חריגה לתקופה.
יוסף הופך מנער עברי, עבד פשוט – ליוסף הצדיק
בכל יום שעובר יוסף נזכר בעובדות נוספות המאשרות את המציאות המרה שנגזרה עליו והוא הולך ומתגלה כבן למופת. בדיוק כפי שהיה אביו להוריו. אביו צדק כשהוא אהב אותו בכל נימי נפשו. הוא מקבל עליו את אשר רצה אבא.
מאז שהפך למשנה למלך, בכל רגע נתון הוא יכול לחזור הביתה. אך הוא מקבל עליו את הדין שהחליט לגביו אביו האהוב. אביו מתייפח במר אבלו על בנו שנעלם – ואילו יוסף במקום אחר בעולם, הוא משנה למלך, אך הוא מתייסר יותר מאשר אז, כשהיה עבד.
4 צפייה בגלריה
יוסף עולה לגדולה במצרים והופך למשנה למלך
(יוצר התמונה: אמיתי כהן – יוצר תוכן חינוכי בטכנולוגיית AI)
היום, בהיות משנה למלך, יש לו את כל היכולת בעולם לחזור הביתה אך הוא ממלא את מצוות אביו וממשיך להישאר באפלה. אין דבר מייסר יותר מאשר להיות מעבר לקיר – וכל הזמן הזה במרחק נגיעה. אבי, אבי, הוא בוכה במר ליבו ולא עושה שום צעד כדי להקל על עצמו, כי כך ציווה.
הייסורים הנוראים שלו מתבטאים בשם שהוא נותן לבנו בכורו. מנשה, הוא קורא לו. "כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי". נשייה מלשון שכחה. תהום הנשייה. אבי האהוב שוכנע כי אני מהווה סכנה למשפחה, הוא חושב. אינני עוד.
מעל לכול מנקרת במוחו המיוסר השאלה שמעולם לא הייתה לו תשובה עליה: מי שלח אותו לדרוש בשלום אחיו אשר "לא יכלו דברו לשלום"? אבי, אבי, הוא עונה לעצמו, האם לא חששת לשלומי, אבא? האם לא היית מודע לעוצמת שנאתם אותי? ואולי ידעת, אבא...
התנגשות הטיטאנים בנאומו של יהודה
באופן כללי נציין כי במשך כל פגישותיו עם אחיו שקדמו לנאומו של יהודה, יוסף רחוק מלהיחשף אליהם. הוא רוצה בחברתם, אך חושש מקרבתם. לאורך כל המפגשים עם אחיו הוא נע על חוט השערה. על דיוק מילימטרי בין אחיזה במציאות כפי שהוא מבין אותה, שבעצם אביו החליט לנטוש אותו, ובין געגועיו לאחיו ולבית אביו – ולרצון להיות חלק מהם.
רק במפגש האחרון – לאחר שבידה ראיות ודאג שישתלו את הכוס באמתחת בנימין, לא הייתה ליוסף ברירה והוא היה חייב להתעמת עם האמת בפעם הראשונה מאז שגורש מהבית. הוא חייב לדעת מדוע גורש, לא מי גירש, מפני שמי גירש אותו הוא ידע גם ידע.
ואז הוא מזדעזע ממה שהוא שומע כעת מפיו של אחיו יהודה. יהודה נושא את נאום חייו. הנאום שבו תלוי גורל משפחת יעקב באופן מוחלט. אין דרך חזרה. עתידה של המשפחה, עתידו של עם ישראל כולו, יושב על כתפיו העצומות והוא ממש לא מתכוון לשמוט אותו – ויהודה לא מאכזב. יהודה הגיבור הנאצל משלים את תהליך הסליחה לדורות ומבטיח – זה לא יקרה יותר. אף אח לא יימכר. אף אח נוסף לא ייעלם. הוא יישב במקום האח הצעיר בכלא. הוא מציע את עצמו תחת הנער.
"וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר"(שם, מ"ד, ל"ג), הוא מציע למלך הכועס. מחוות התמסרות זו של יהודה, שמוכן למות במקום אחיו בנימין, שמציע עצמו להיות עבד במדינה שבה חיי הכלב חשובים יותר מעבד, שוברת את רוחו של יוסף לרסיסים. מדוע את אותה מסירות לא הפגנתם גם כלפיי, כשהפקרתם אותי לאבדון חשוף למוות, שם בעמק, הוא מהרהר בליבו הפצוע. המחשבה הזו מייסרת אותו, אך הוא ממשיך להקשיב ליהודה.
וכך מספר המדרש על עוצמת הדברים שנאמרו בין שני האורטורים שהפכו לאגדה (תנחומא ויגש, ה') – "בתחילה אמרת לנו: מרגלים אתם! שנית אמרת: לראות ערוות הארץ באתם! שלישית: גביע גנבתם! אתה נשבעת בחיי פרעה הרשע, ואני נשבע בחיי אבי הצדיק, אם אוציא חרבי מנרתיקה, אמלא כל מצרים הרוגים. אמר לו יוסף: אם תוצא חרבך מנרתיקה, אני כורכה על צווארך. אמר לו יהודה: אם אפתח את פי אבלע אותך. אמר לו יוסף: אם תפתח פיך, אני סותמו באבן. אמר יהודה ליוסף: מה נאמר לאבא? אמר לו יוסף: כבר אמרתי לך – אמור לאביך הלך החבל אחר הדלי. אמר לו יהודה: דין שקר אתה דן אותנו! אמר לו יוסף: שקר – לשקרנים. אין לך דין שקר כמכירת אחיכם. אמר לו יהודה (לא מהסס ומנסה להפחיד את השליט הכול יכול): אש של שכם דולקת בליבי! אמר לו יוסף: 'אש של תמר כלתך היא – ואני אכבנה'".
בשלב הזה לא נותרה ליהודה ברירה והוא פונה לליבו הרחום אולי של השליט הזר, שלהפתעתו שולט בכל הפרטים: אנא רחם על האב הזקן. "וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר, אַךְ טָרֹף טֹרָף; וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה. וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי, וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה. וְעַתָּה, כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ; וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ" (שם, מ"ד, כ"ח-ל').
יוסף לא מאמין לאשר שמע זה עתה. "ואומר אך טרוף טורף ולא ראיתיו עד הנה". יוסף עובר התמוטטות רגשית נוספת. בפעם הראשונה מאז שנמכר, לאחר 22 שנים של ייסורי תופת שהוא עובר, שומע יוסף עדות ישירה כי אביו הטוב למעשה לא ידע דבר. אבא הטוב חשב שהוא בעצם נטרף על ידי חיה רעה. הוא שומע לראשונה עדות מפי העד עצמו שהיה שם, עדות אשר שומטת את המחשבה שלו שאביו האהוב ויתר עליו כדי להציל את שאר המשפחה מחורבן. לפתע, הוא מבקש להשאיר אותו לבד עם האורחים הזרים. אחיו משתאים ומצפים לגרוע. הוא מחליט, בשליטה עצמית מדויקת כחוט השערה שלא הייתה כמותה מעולם, להתגלות. אך הוא לא יסתפק רק בגילוי עצמי כפי שאפשר לחשוב בקריאה הראשונה של הפסוק. לא יוסף. הפסוק הבא רומז לנו, שיוסף התגלה לאחיו בקליימקס נורא בעוצמתו.
יוסף עובר התמוטטות רגשית נוספת. בפעם הראשונה מאז שנמכר, לאחר 22 שנים של ייסורי תופת שהוא עובר, שומע יוסף עדות ישירה כי אביו הטוב למעשה לא ידע דבר. אבא הטוב חשב שהוא בעצם נטרף על ידי חיה רעה
דממה משתקת שוררת בחדר ולפתע שאלת צעקה אדירה נשמעת מפי יוסף כלפי יהודה, שאותה שומעים בכל רחבי הארמון: "העוד אבי חי". יוסף משחרר את הכעס המרוכז שהצטבר בתוכו במשך 22 שנה של כאב מייסר על מכירתו – ומרכז אותו בשאלה אחת בלבד. "העוד אבי חי"?
הרי כבר סיפרו לו לפני כן שלוש פעמים כי האב חי, אז מדוע הוא שואל זאת? מפני שכעת, כשיוסף יודע כי ידו של אביו לא הייתה במעל, "טרוף טורף", הוא גם מבין דבר נוסף.
עיון בפשט בקריאה נוספת מגלה לנו כי יוסף מבין מהפסוק הקודם של דברי יהודה באומרו "כי איך אעלה אל אבי..." שהאב כמעט ומת אז, לפני 22 שנה, כשהתברר לו שיוסף לא חזר עם אחיו. וכעת הוא זועק את נפשו אל אחיו: "אני יוסף – העוד אבי חי?"
"העוד אבי חי" – צורח האורטור המדהים על יריבו יהודה. פתאום אתה, יהודה, חושש לחייו של אבא. עכשיו אתה נזכר. עכשיו אתה אומר לי שאם הנער איננו איתי, אינני רוצה לראות ברע שיפקוד את אבי? מדוע אז לא חשבתם על אבא, שיכול למות אם לא יראה את בנו האחר, אותי, חוזר עימכם?
"העוד אבי חי", צורח יוסף. "מדוע הרגתם אותי אצל אבי – ולא חששתם אז לחייו של אבי, אבינו שלנו החי?"
(חולם כמו יוסף, גרסת חנן בן ארי)
"גם אני הבן של אבא", מהדהדת זעקתו של יוסף הצדיק, החכם, מאז ועד עולם. בדיוק כמו עם ישראל. "אבא שלנו, הוא גם האבא שלי. גם אני הבן של האלוקים", אומר עם ישראל לאנושות כולה, עייף ויגע מהניסיונות הבלתי פוסקים להדיר אותו מהאנושות. בדיוק כמו אחיהם התנ"כיים הם מקנאים באח המוכשר. באח שתרם לאנושות, יותר מכל עם אחר, את הערכים אשר מהווים היום את סיפור המסגרת שעליו משגשגת האנושות כולה. ובכל פעם מחדש מגיע מישהו שמנסה להכניס את העם הזה לבור כדי שייעלם בתהום הנשייה. שם בעמק, לפני אלפי שנים, חשבו האחים, וכך חושבים אויבינו, שאיש לא הקשיב ואיש לא שעה – אבל אבא תמיד יהיה שם עם הסולם להוציאו מהבור. סולמו של יעקב.
