כל טקסט יהודי הוא "סכר בין עבר לעתיד", במילותיו של המשורר יהודה עמיחי – הוא לוקח מחוכמת הדורות שקדמו, מוסיף עליהם משלו תוך כדי שיח עם סוגיות השעה והעמים שמסביבו, וכמובן משאיר מספיק מקום לפרשנות כדי שהדורות הבאים יעשו בו כבשלהם. מהבחינה הזאת, מגילת העצמאות היא מגילה יהודית מקודשת – מילותיה נטועות עמוק בתנ"ך ובהכרזות עצמאות מודרניות, היא מספרת את סיפור הדורות הקודמים, היא עוסקת בצורך הדחוף של הקמת מדינה יהודית והיא משאירה לנו את ירושת הדורות.
קצרה היריעה כאן מלהכיל את העושר הרב שהמגילה צופנת בתוכה, ולכן אתמקד במספר דוגמאות בולטות. המגילה נפתחת במילים הבאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". הטיוטה הראשונה של המגילה, שנכתבה בידי עו"ד מרדכי בעהם, נפתחה אחרת: "הואיל ואלוהי ישראל נתן את הארץ הזאת לאבותינו (…) להיות להם לאחוזת עולם".
אצל בעהם פסקת הפתיחה מתחילה בהבטחה האלוהית, אצל בן גוריון השחקן הראשי הוא העם אשר חי, יצר והוריש. אצל בעהם המבט הראשון הוא אל העבר – אל עם המקבל אחוזה מאלוהיו בצורה פסיבית, בעוד בן גוריון משתמש בקסמה של המילה "קם" ואומר שהעם קם בעבר בארץ ישראל, אך הוא קם גם עכשיו מתוך החורבן הגדול ביותר שלו, ובאופן אקטיבי בורא כאן את הארץ כשהוא חוצב בסלע עד דם. בעהם מתייחס רק לעם היהודי; בן גוריון מדגיש את התרומה של העם לכלל האנושות.
מי שיטען מתוך כך שהציונות איננה המשך טבעי של היהדות אלא "גרעין של עם חדש", טועה כמובן. כל פתיחת המגילה נטועה בשפה תנ"כית יהודית, ומקיימת קשר היסטורי ומסורתי ליהדות – ובכך היא המשך טבעי של ארון הספרים היהודי.
פתח לפרשנות
מגילת העצמאות נכתבה בתוך שלושה שבועות בידי ועדות ואנשים שונים. השיח בין הטיוטות השונות מלמד אותנו עד כמה תהליך ההתהוות של המגילה היה מורכב, ועד כמה הייתה מעורבת ההנהגה בכל מילה ומילה.
גולדה מאיר עמדה על משמעות הדברים בשעה הדרמטית כל כך. היא סיפרה כיצד ביום הכרזת המדינה החישו את המגילה לכספת מיד עם תום הטקס, מתוך מחשבה שהאנשים אולי לא ישרדו את הפלישה הקרבה של צבאות ערב, אך אותיות המגילה יפריחו נשמות עוד דורות רבים – ממש כמו בסיפור על רבי חנינא בן תרדיון, שהועלה על המוקד כאשר ספר התורה חבוק בזרועותיו, ותיאר את המראה המופלא של הגיליונות נשרפים והאותיות פורחות באוויר.
אלוהים, אשר הוצא מפסקת הפתיחה של המגילה, חוזר בפסקת החתימה שלה. בין הכותבים התנהל ויכוח: האם אלוהי ישראל יופיע במגילת העצמאות? יש שאמרו כי מאחר שמדובר במסמך מקודש ומכונן של העם היהודי, לא יכול להיות שאלוהי אבותינו ייעדר ממנו. אחרים אמרו: עשינו את המעשה החלוצי, מרדנו באומות העולם ועלינו בחומה כדי להיות עם חופשי בארצנו – אז אין מקום לאלוהים במגילה.
מתוך הוויכוח הזה נולדה הפסקה האחרונה: "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו" וכו'. הביטוי "צור ישראל" טומן בחובו אוסף רב של מקורות מקראיים. צור הוא סלע – הסלע שבו הכה משה, נקרת הצור, והוא מופיע במשמעות של האל כמגן בתנ"ך מספר פעמים, למשל "אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ".
הצירוף המדויק "צור ישראל" מופיע בתנ"ך פעמיים: "דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם" (שמואל ב), "לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו). בשני המקורות מדובר בכינוי ברור לאלוהי ישראל.
כאן היופי במהלך הבן-גוריוני – מי שירצה יקרא את "צור ישראל" כעוצמתו של העם המכה בסלע, ומי שירצה יקרא זאת כביטחון שלנו באלוהינו ובהשראה האלוהית על המגילה ועל המדינה. או במילותיו של אחד החותמים על המגילה, אהרן ציזלינג, יום לפני ההכרזה: "אנו עומדים בפתח חיים משותפים, מעתה ולאורך ימים יהא עלינו לשוות לחיינו כבוד הדדי, כיבוד רגשות ודעות... אל ננהיג בתוכנו מנהג שיטיל על מישהו מאיתנו לבטא אני מאמין בלי אמונה שבלב".
לאור נביאי ישראל
לאחרונה נראה שיש מי שדוחף אותנו להסתדר בשני המחנות – ישראלים או יהודים, יהודים או דמוקרטים. מגילת העצמאות אומרת לנו: אנחנו יהודים ישראלים, והערכים הדמוקרטים הם חלק בלתי נפרד מאיתנו.
בן גוריון בחר להוציא ממגילת העצמאות את המילה דמוקרטיה (אשר הופיעה בחלק מהטיוטות). הוא עשה זאת במכוון, כפי שהסביר בריאיון מספר חודשים מאוחר יותר: הוא לא רצה לבסס את ערכי החירות, הצדק והשלום על מושג חיצוני, אלא בחר להראות שערכים אלו הם חלק פנימי ועמוק של היהדות, ברוח נביאי ישראל. בלשונה של המגילה: "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
אלו אותם נביאים שלא הסתפקו בחוק היבש, והזהירו שוב ושוב מקיום חוקים וטקסים ריקים מתוכן אל מול מה שחשוב באמת: "פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת" (ישעיהו). הם דרשו צדק: "דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם" (זכריה). הם אלו שניצבו מול מנהיגות מושחתת שפגעה בחלשים והתריעו: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים... יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם", והם אלו שהורישו לנו את הושטת היד הנצחית לשלום: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו).
בן גוריון הבין דמוקרטיה לעומק, ואת זה אנחנו למדים מהשינוי שהוא ערך בטיוטה שהוגשה לו, ובה נכתב כי "מדינת ישראל תעניק שיוון זכויות מלא". בן גוריון החליף את המילה "תעניק" במילה "תקיים", ובכך הבהיר לנו את לב מהותה של הדמוקרטיה: מדינה לא "מעניקה" זכויות; האדם נולד בעל זכויות, ותפקיד המדינה לקיים את הזכויות הללו.
ההבנה שכל הערכים הנשגבים הללו לא מגיעים אלינו ממקור חיצוני, אלא שהם חלק פנימי ועמוק בתרבותנו היהודית, חשובה מאין כמוה לשמירתה של מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בדיבור אחד.
- ניר ברוידא הוא מנכ"ל ארגון בינ"ה – הבית של היהדות הישראלית
השתתפו בהכנת הכתבה:
