לצד הצהלולים, הממתקים והמוזיקה הקצבית, טקסי החינה התאפיינו מאז ומעולם בלבוש צבעוני למדי – כולל שמלות בצבעים עזים, תכשיטים רבים, קישוטי מטבעות זהב ועוד. המנהג העתיק שמתקיים כחלק מחגיגות האירוסים, לקראת החתונה, שרד עד לימינו ונשאר פופולרי בעדות שונות. באמצעות תערוכה חדשה, יצאנו להתחקות אחר מקורות הטקס.
מנהג החינה נולד בארצות האסלאם ואומץ בידי יהודים מהעדות השונות לאורך הדורות. המוסלמים ייחסו לכופר הלבן – הצמח המוכר שנמרח ומכתים את היד בגוון חום-כתום – סגולות של קדושה, טהרה, מזל ופרנסה. החינה היא בעצם חלק מטקסי האירוסים, והייתה האירוע הרשמי שבו מוסרים את הכלה אל בית הורי החתן.
בימינו זה פחות תקין פוליטית, אבל אז העיקרון המנחה היה העברת הקניין והצגת הכלה במלוא תפארתה, כדי לבחון את ערכה. לכן ההיבט החזותי תפס מקום נכבד בסיפור – והיו מלבישים את הכלה בתלבושות מפוארות שזורות בזהב, עונדים עליה את כל התכשיטים שלה ומציידים אותה בנדוניה ובכלי בית רבים.
"במקרה של משפחה ענייה שידה אינה משגת, המשפחה הרחוקה והחברות היו דואגות שלא להעביר אותה בידיים ריקות, כדי לא לבייש אותה במעמד המסירה", מספר רפי וזאנה, אוצר ומנהל אגף תרבות ואומנות בעיריית חולון, שיזם תערוכה חדשה בנושא החינה המוצגת בימים אלה בגלריית המשכן לאמנות בית מאירוב.
מטפחות מעוטרות במטבעות זהב
נדמה היום שהחינה מזוהה במיוחד עם העדה המרוקאית, אך עדות רבות נהגו לחגוג את הטקס, כמו יהודי לוב, הודו, עיראק, תימן ואתיופיה. הלובים נהגו למרוח את החינה גם על השיער של שני בני הזוג, ערב לפני הטקס הרשמי. הבד השקוף למחצה שכיסה את פני הכלה היה בצבע אדום וסימל את טהרתה.
יהודי הודו נהגו למרוח את החינה על חלקי גוף נוספים, בצעד היתולי כדי להשתעשע, ואחר כך היו שוטפים אותם ומגיעים אל הטקס הזוגי בצורה רשמית ומעונבת יותר. הצבע הירוק, שסימל שפע, הוא ששלט בשמלה.
בתימן דווקא הכובע של הכלה, ה"גרגוש", היה האלמנט המשמעותי – והיה הבדל בין כלה עירונית לכלה מכפר בגובה הפרחים ובכמות שלהם. התלבושת הייתה מורכבת מכמה שכבות: חולצה ומכנסיים שמעליהם השמלה והתכשיטים, צעיף וכמובן כובע.
גם אצל היהודים המרוקאים היו כובעים מבד, וההבדל בין כלה מטנג'יר לכלה מרבאט היה ניכר. המטפחות עוטרו במטבעות זהב לרוב, והשמלות היו בצבע בורדו מבד קטיפה עבה המעוטר ברקמות זהב. כדי לייצב את השמלה, כך שתיראה "מנופחת", היו שמים חתיכות קרטון מתחתיה, כמו ה"קרינולינה" בתלבושות האירופיות – וזה היה בוודאי חם מאוד, לא נוח ומגביל את תנועת הכלה.
לחזק קשרים עם השכנים
אצל יהודי מרוקו לא רק הכלה המיועדת מקושטת, אלא גם כל הסובבות אותה. הסטטוס היה נקבע לפי מספר הצמידים שענדו הכלה ואימה.
המנהג לא סתם אומץ מערביי הסביבה: הייתה זו דרכם של היהודים לא לבדל את עצמם משכניהם. "אצל ההודים והמרוקאים, שהיו קרובים מאוד אל חצר המלך, היה חשוב להזמין את הגויים לחלק הציבורי של הצגת הכלה, כדי להראות שהם חוגגים כמוהם את אותם הטקסים", מספר וזאנה. "לכל עדה היה שיר משלה, והאלמנט של מריחת החינה בצורות סימל גם את גירוש עין הרע והשדים שהיה מקובל אצל המוסלמים. לכן היהודים ראו צורך להזמין אותם, אך לא לחלק הפרטי של הסעודה המשפחתית".
11 צפייה בגלריה
השראה מהעבר בשילוב עיצוב מודרני. הזמרת עדן בן זקן עם בן זוגה שוקי ביטון בחינה שלהם
(צילום: ענת מוסברג)
צורפים מיוחדים היו אמונים בעבר על התכשיטים שענדו בטקסי החינה, והסבתות היו אלו שתפרו את השמלות וייצרו אותן, אבל כיום כבר פועלים מעצבים מרוקאים מקצועיים שעובדים על עיצובים חדשניים של ה"קסאווה כבירה" – השמלה הגדולה.
נשים מפורסמות כמו עדן בן זקן, נינט טייב ומגי אזרזר לבשו לטקס החינה שלהן שמלה מרוקאית ששואבת השראה מאותן השמלות לפני 100 שנה, בשילוב עיצוב מודרני.
ללקק את האצבעות
היו בחינה גם כמה מנהגים מיוחדים לקהילות מסוימות. אצל העיראקים נהגו לשפד על כל אצבע של הכלה והחתן "רחת לוקום" כסמל לחיים מתוקים ביחד, והמשתתפים היו אוכלים את הממתק היישר מכפות ידיהם. אצל היהודיות מאתיופיה שהיו לובשות לבן, היו מורחים את החינה על הציפורניים, וכל נשות הכפר היו "משלמות" בחרוזים ירוקים כדי לזכות בברכה שבהשתתפות בטקס. התכשיטים היו משובצים בקמעות ובסמלים נגד עין הרע ולברכה בפרנסה.
ככלל, היה זה טקס משפחתי ללא סממנים דתיים, ששילב מוזיקה, שמחה, אוכל ושירה. זקנות השבט הנהיגו את הטקס, והן היו שרות בקולן שירי ברכה לזוג – וכן משמיעות את הצהלולים המוכרים בכישרון השמור רק להן. "הקִרבה הגופנית בחגיגות הייתה משמעותית מאוד. בעידן הקורונה זה לא היה עובר", צוחק וזאנה. "אז האמינו שככל שמתקרבים לזוג – מקבלים גם את ההשראה של הברכה, המזל וההצלחה".
לכל עדה הייתה גם הצלחת המסורתית שלה: היו כאלה שעשויות מקש, משולבות בפרחים, צבעוניות או מנחושת רקועה בזהב, שבמרכזה פמוטים עם נרות שאמורים ללוות את הכלה.
11 צפייה בגלריה
שמלות עתיקות מאוספים פרטיים, לצד שמלות מודרניות שעוצבו בידי מעצבי אופנה עכשוויים. שמלה שמוצגת בתערוכה, בעיצוב דרור קונטנטו
(צילום: רן יחזקאל)
הדעה הרווחת פה היא שהעדה המרוקאית מובילה את המנהג, זה נכון?
"דווקא נושא שימור המסורת העתיקה כמו שהייתה במקור בא לידי ביטוי אצל ההודים, האתיופים והתימנים. המרוקאים הגיעו לישראל עם סנדוויצ'ים בכיסים. ההודים, האתיופים והתימנים הם שהביאו את הסמלים שהבדילו אותם מהגויים מתוך רצון לשמר את הקהילה, את הזיכרון ואת המסורת. המרוקאים הביאו את הרעיון, את מהות השמחה ואת הרצון לקיים עוד אירוע בשנת החתונה".
הייתה לזה מקבילה אשכנזית?
"האמת שבדקנו את זה כי האוצרת שאיתי, אילנה כרמלי לנר, היא אשכנזית – ולא מצאנו מנהגים מקבילים הנוגעים למשפחתיות ולטוהר הכלה בטקסים אשכנזיים. המקורות לכך הם רק בארצות האסלאם".
השראה מעפרה חזה
וזאנה אחראי על עונת התערוכות והגלריות העירוניות בחולון, ומתמחה במחקר מסרים בתערוכות. התערוכה הגדולה של החינה היהודית במשכן בית מאירוב, שנפתחה ב-21 בספטמבר, תינעל עם סיומה של השנה האזרחית ב-31 בדצמבר. בדומה לשאר הגלריות העירוניות בחולון, הכניסה היא ללא תשלום.
11 צפייה בגלריה
עפרה חזה בתלבושת ייחודית. "הסגנון והשילוב של ישן וחדש הלהיבו וריתקו אותי"
(צילום: דוד רובינגר)
לתערוכה קוראים, איך לא, "קולולולו" – ולפוסטר גייס וזאנה את אמא שלו שמשמיעה צהלולים באותנטיות עם הלשון. בתערוכה יוצגו שמלות עתיקות מאוספים פרטיים של אנשי הקהילות השונות, כפתנים, תכשיטים וכלים שונים, לצד שמלות מודרניות שעוצבו בידי מעצבי אופנה עכשוויים כמו דרור קונטנטו, אפרת קליג, קובי גולן, שחר אבנט, שרי יהודית מיכאל, איתי מלכה, ג'ניפר קים, איתי פלג ונטע איטח. נופר חתוכה אמונה על עיצוב התכשיט המסורתי, וגם האמן בן ציון דוד, שעיצב בין השאר לעפרה חזה ז"ל, והוא דור שמיני לאמנות הפילגרין מתימן.
הרעיון לתערוכה הגיע דווקא מעפרה חזה, כשב-2016 במסגרת סדרת תערוכות על גיבורי תרבות ישראלים, חיטט וזאנה בארון הבגדים שלה ומצא שתי תלבושות ייחודיות ומרהיבות שעוצבו עבורה לכבוד השירים "גלבי" ו"אם ננעלו". "הסגנון והשילוב של ישן וחדש הלהיבו וריתקו אותי", הוא מסביר, "והעובדה שהאלמנטים הללו השפיעו באופן משמעותי על כל העדות בארץ עד היום שלחה אותי לחקור את השורשים, המקורות והתפתחות אופנת הוויזואליות של טקסי החינה".
"כמי שגדל בצפת בבית מרוקאי עם ארבע אחיות, וסביבת אירועים עשירה בקרב המשפחה הגרעינית והמורחבת, נחשפתי בעצמי לתלבושות של הדורות הקודמים – וגם לאלה המודרניות", מספר וזאנה. "זה שלח אותי לחזור אחורה ולחקור את המנהג השמח והטקסי שמחזיק באדיקות עד היום, פורץ עדות ומגזרים ונשען על הפן הוויזואלי – התלבושות, האביזרים, התכשיטים והכלים שהיו לנו בבית ובסביבה".
את התערוכה מלווים צילומיו של גיל כהן מגן, צלם העיתונות שפרסם את ספר הצילומים "בחצרות החסידים" ותיעד טקסי חינה בישראל, וכן צילומים מאוסף המחלקה לצילום במוזיאון ישראל ומאוסף התצלומים הלאומי.
"השירים המסורתיים ישולבו באלמנט של וידאו ארט, כי אי אפשר לקיים תערוכת חינה בלי מוזיקה וקצב", אומר וזאנה ומחייך, "בפתיחה חגגנו טקס חידוש נדרים לזוג בני שמונים בחינה מרוקאית, וכמובן, אמא שלי ליוותה אותנו באותה המנגינה – או כאב הראש, תלוי את מי שואלים – של הקולולולו".
