חילוץ יהודי צ'רניהיב תחת אש דרך שדות
כשהיה בן 6 חווה ולריאן סמנוביץ' חייט את אימת מלחמת העולם השנייה, כילד יהודי באוקראינה. עם תום התלאות והנדודים חזר לעיר שבה נולד, ומאז חי באוקראינה עד שהחלה המלחמה. גם כשהחלה, עוד נשאר בביתו שבסברודונייצק, אך ההפגזות לא הותירו לו ברירה.
השבוע, ביום הולדתו ה-87, עלה ניצול השואה למטוס בדרכו לישראל, ועימו רעייתו אנטונינה, לאחר שחצו שני גבולות בניסיון להימלט מהמלחמה. ל-ynet אמר: "חיי החלו במלחמה ויסתיימו במלחמה".
- הימים שבהם חז"ל האשימו נשים במוות של עצמן/ פרופ' רוחמה וייס
"הייתי בן 6 כשהחלה המלחמה הפטריוטית הגדולה", מספר חייט. "אבי גויס לצבא האדום, והוא נלחם בנאצים בחזית. אמא הצטרפה לפרטיזנים, וסבא וסבתא שלי לקחו אותי. במשך מספר חודשים צעדנו הם ואני ביערות, ברגל. בסופו של דבר, הגענו לעיר במזרח הרחוק, ושם נשארנו עד סוף מלחמת העולם השנייה".
חייט מוסיף כי "אחרי המלחמה מצא אותנו אבא שלי, שלחם בחזית עד היום האחרון, וחזרתי איתו לאוקראינה. מה שקורה עכשיו הזכיר לי את ילדותי, את השואה, את מלחמת העולם השנייה", הוא אומר. "פתאום קלטתי שרעש של מנוע או אפילו טריקת דלת, מפחידים אותי – ונשמעים לי כמו טילים שעפים שוב".
ולריאן סמנוביץ' ואנטונינה חייט הגיעו למחנה הפליטים היהודי בקישינב, ומשם המריאו לישראל. את יום הולדתו חגג חייט בטיסה, כאשר עובדי "הקרן לידידות", שארגנו את הטיסה, הפתיעו אותו והעניקו עוגות – לו ולאשתו. חייט הודה לגיאורגי לוגבינסקי על הסיוע בפינויים מההפגזות, וסיפר כי הוא התחיל לחייך שוב.
חגיגת יום הולדת לוולריאן סמנוביץ' חייט במטוס
פינוי תחת אש
בני הזוג אלכסנדר ואנה שומיאצקי, בני 73 מצ'רניהיב, פונו לכפר הנופש סקיילנד שבמולדובה (כ-30 קילומטרים נסיעה מקישינב), שהוסב בידי הרב רחמים בילינקי למחנה פליטים. ארגון "שבי ישראל", בראשות מיכאל פרוינד, מסייע בחילוץ היהודים ומימן את אחד האוטובוסים שפינה אותם לקישינב. האווירה הפסטורלית וציוץ הציפורים במקום עומדים בניגוד קיצוני לרעש הפגזים, ההרס, ההרג וזוועות המלחמה שחוו מי שמגיעים לשם.
אלכסנדר שומיאצקי מרותק למיטה, עם שבר בצוואר הירך, מה שהקשה על חילוצו, ואנה נשענת על אדן החלון. הזוג פונה תחת אש ממש, כשסביבם הפגזות, וביתם נפגע קשה בפגיעת טיל. "הוא נאלץ לשכב על רצפת האוטובוס", היא מספרת. "אחר כך, בכניסה לקייב, הורידו אותנו ליד איזה מלון ואמרו להמתין לאמבולנס שלקח אותנו לבית החולים, ומשם – באמבולנס שהזמין בית הכנסת – פינו אותנו לבית כנסת ברודסקי".
שומיאצקי מספרת על שלושה ימים ולילות בבית הכנסת, "כאשר אלכסנדר ישן על מזרון, על הרצפה", כדבריה. "בסופו של דבר, אמבולנס מיוחד לקח אותנו בנסיעה ארוכה מקייב, והעביר אותנו דרך הגבול המולדובי, ומשם נלקחנו לכאן".
"לא התכוננו לעזוב לשום מקום", מספר אלכסנדר עצמו, שעבר שבר מורכב שהצריך צינתור בדרך לטיפול, וקורונה קשה. "אילו היינו נשארים, הוא פשוט לא היה שורד", מוסיפה אנה – ומודה לארגונים שתרמו לחילוצם. "אני יודעת שזאת הייתה משימה מורכבת". כעת הם ממתינים לעלייה לישראל: "בארץ יש לנו ילדים, נכדים ואפילו נינה אחת. ניסע לבן שלנו בקרני שומרון".
