4 צפייה בגלריה
בר המצווה ברחבה השוויונית בכותל המערבי. "למרות כל מאמציי ותמיכתי בישראל, לא הפכתי לראוי בעיניה"
(צילום: באדיבות המשפחה)
כשבננו הביע את רצונו לערוך טקס בר מצווה בישראל, היינו נרגשים. לא העלינו על דעתנו ולו לרגע שזו תהיה חוויה שלילית ומלאת שנאה עבור כל משפחתנו.
ב-30 ביוני 2022, בני הצעיר, סת', עלה לתורה לרגל בר המצווה. הוא צעיר הנכדים משני צידי המשפחה, והראשון שזכה לציין אבן דרך כזו. אחיו ואחיותיו הגדולים ערכו טקסי בר ובת מצווה מסורתיים בבית הכנסת שלנו, בלאס-וגאס – אך הוא החליט שברצונו לציין את האירוע בישראל.
4 צפייה בגלריה
סת' מן באירוע בר המצווה ב"עזרת ישראל". למרות הצעקות, הקריאות והשריקות מכל עבר, הוא לא נשבר
(צילום: באדיבות המשפחה)
אשתי ואני ביקרנו כאן יותר מתריסר פעמים, יחד ולחוד. מאז ומעולם היינו מחויבים מאוד למדינת ישראל כביתו של העם היהודי. היינו נרגשים לקראת בר המצווה והביקור המשותף הראשון עם שלושת ילדינו בישראל; האמנו שזו תהיה חוויה משמעותית ומשנת חיים. לא תיארנו לעצמנו שזו עלולה להיות חוויה יהודית שלילית לילדינו.
לצערי, טעינו.
בביקורי הראשון בישראל הייתי בן 17, באותה תקופה השתתפתי גם ב"מצעד החיים". אני נבוך לומר שלפני הביקור ההוא, לא הבנתי את חשיבותה של ישראל ליהודי אמריקני. סברתי שכיהודי אני יכול לשמור מצוות כרצוני בארצות הברית, וכי לישראל השפעה מעטה מאוד על חיי היומיום שלי. אלא שאז, במסגרת "מצעד החיים", התאהבתי בישראל. סוף-סוף הבנתי שחייב להיות מקום אותו יהודים מכנים "בית".
"הם אמרו שאנחנו לא יהודים. ניסיתי להסביר להם שבני בעיצומה של בר המצווה שלו, אך הם לא היו מוכנים לשמוע. הם המשיכו להטריד אותנו. בני המשפחה עמדו סביב לבני, בעודו קורא בתורה – והגנו עליו מפני הבריונים שניסו להתקיף אותנו"
במשך 30 השנים הבאות המשכתי להאמין, אף על פי שהתגוררתי בארה"ב, שמדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי – ועליה להיות מוגנת. אמונה זו התנפצה לרסיסים ביום שאמור היה להיות אחד השמחים בחיי.
המשטרה לא עשתה דבר
בשעות המוקדמות של היום האחרון בחודש יוני, נסענו משפחתי ואני בהתרגשות רבה לרחבת התפילה ה"שוויונית" בכותל המערבי. בני בירך לשלום את הרב האהוב שלנו, פליפה גודמן – והחל להניח תפילין. הוא התאמן על הנחת התפילין חודשים רבים, והיה נרגש לסיים את תהליך ההכשרה ולהתחיל לעשות בהם שימוש רשמי. קשה לתאר את תחושותינו כשהבטנו בחורבות של ההיסטוריה העתיקה שלנו, ומנגד בבננו מקבל את מקומו בשרשרת הדורות – ואת האחריות המוטלת עליו כיהודי.
צעירים חרדים משחיתים סידור קונסרבטיבי בבר המצווה בכותל
(צילום: דוברות התנועה המסורתית)
המראות והצלילים השלווים נקטעו בבת-אחת ובגסות. קבוצה של בני נוער החלה להתגנב כלפי מטה, לאזור הבמות שבהן התנהלה בר המצווה שלנו, לצד שתיים אחרות. בתוך כמה רגעים החלו בני הנוער הללו, שכמה מהם חבשו כובעים שחורים ולבשו ציציות, לשרוק במשרוקיות ולהחזיק שלטים.
הטקס נעצר. הבטנו כלפי מעלה וראינו את בני הנוער החרדים מנסים להפריע לתפילות שלנו. התחלתי להתעמת עם כמה מהם ושאלתי: "מה אתם עושים? למה אתם כאן?"
הם החזיקו שלטים בעברית שאותם לא הבנתי בשעתו. הם השיבו לי תשובה שהכתה אותי בהלם. הם אמרו שאנחנו לא יהודים.
"ביום בר המצווה שלו, אמרו לבני שהוא לא יהודי. לא מכיוון שכך חשבו הפורעים הללו, אלא מכיוון שכך חושבת הממשלה של מדינת ישראל. הפסיביות וההימנעות מתגובה מצד המשטרה, היו קולניות יותר מכל מה שאמרו בני הנוער הללו"
ניסיתי להסביר להם שבני בעיצומה של בר המצווה שלו, אך הם לא היו מוכנים לשמוע. הם המשיכו להטריד אותנו. הם ניסו להתקרב לקבוצה שלנו, אך בני המשפחה עמדו בחצי מעגל מסביב לבני, בעודו קורא את קטעי התורה, והגנו עליו מפני הבריונים שניסו להתקיף אותנו.
המשטרה לא עשתה דבר
כשהשוטרים הופיעו הייתה תחושת הקלה. הייתי משוכנע שההצגה הטיפשית תיפסק ושנוכל להביט בבני מקבל את מקומו בקרב העם היהודי. אלא שגם זו הייתה טעות. המשטרה לא עשתה דבר כדי להפסיק את ההפרעות, שכללו מדי פעם גם תקיפות אלימות. הם עמדו מהצד והתבוננו בבריונים הללו, שתקפו אנשים שלא עשו דבר חוץ מלהתפלל. משטרת ישראל עמדה מנגד כשבני נוער חרדים תקפו יהודים.
זה היה רגע ששבר את לבי. הבנתי שאפילו במדינת ישראל, ביתו של העם היהודי, אינני יכול להתפלל בבטחה ובחופשיות. ביום בר המצווה שלו, אומרים לבני שהוא לא יהודי. לא מכיוון שכך חשבו הפורעים הללו, אלא מכיוון שכך חושבת הממשלה של מדינת ישראל. הפסיביות וההימנעות מתגובה של המשטרה היו קולניות יותר מכל מה שאמרו בני הנוער הללו.
שוב חזרו אליי תחושותיי כנער; מדינת ישראל כנראה לא עד כדי כך חשובה מבחינתי כיהודי אמריקני.
ההגונים מאפשרים לקיצונים להשתלט
הנערים המשיכו לעמוד על השולחנות, לשרוק במשרוקיות ולהתעלל במי שהגיעו לטקסי בני המצווה. הביך אותי לחשוב שבני משפחתי, שנסעו יותר מ-12 אלף ק"מ כדי להיות בישראל בפעם הראשונה, בעצם חזו באופן שבו מדינת ישראל לא רוצה אותם שם. הייתי נבוך מכך שלמרות כל מאמציי ותמיכתי בישראל, לא הפכתי לראוי בעיניה.
באותו רגע אפל, דווקא חתן בר המצווה הוא שהראה לי איך להתרחק מן החשכה. למרות הצעקות, הקריאות והשריקות מכל עבר, בני לא נשבר. הוא התעקש והמשיך לתבוע את מקומו. הוא קיבל על עצמו את מחויבויותיו כיהודי, גם כאשר היהודים שסביבו טענו אחרת. הוא סיים את התפילה והלך בראש זקוף דרך קהל של שונאים וחוליגנים. הייתי גאה בו! לא הייתי גאה במדינת ישראל. לא הייתי גאה ב"ביתם" של היהודים ברחבי העולם.
כעת, לאחר שבר המצווה הסתיימה, עלינו לשאול מדוע. מדוע מרשים לזה לקרות? אינני מאשים את הנערים שטופי המוח על מה שעשו, אני מאשים את מדינת ישראל שמאפשרת לזה לקרות. אני מאשים את האנשים ההגונים על שהם מאפשרים לקיצונים ולקנאים להשתלט.
"בני התעקש והמשיך לתבוע את מקומו. הוא סיים את התפילה והלך בראש זקוף דרך קהל של שונאים וחוליגנים. הייתי גאה בו! לא הייתי גאה במדינת ישראל. לא הייתי גאה ב'ביתם' של היהודים ברחבי העולם"
הגיע הזמן לשינוי של ממש באופן שבו מתייחסים ליהודים במדינת ישראל. מאז ה-30 ביוני, הייתי עד לטפטוף של הצהרות בנוגע למה שאירע באותו יום. אלא שאין לי עניין בהצהרות לא החלטיות. אין לי עניין במה שתגידו, אלא אם מדובר בפעולה או בשינוי של ממש.
בראש ובראשונה, חייבת להיות הגנה לאנשים שמתפללים. מדוע שהדור הבא של יהודים יעמוד לצד מדינת ישראל וייאבק למענה בים של שנאה פוליטית, בעוד ישראל איננה מגינה על זכותו להתפלל? אין זה מוגזם לבקש שמדינת ישראל תערוב לכך שכל יהודי יוכל להתפלל בצורה מכובדת.
ירושלים היא עיר של דתות רבות – אבל היהודים הם אלה שאינם יכולים להתפלל בין יהודים אחרים.
- ג'ואל מן הוא עו"ד פלילי ומעורב בקהילה היהודית בנבדה. מן היה הנשיא הצעיר ביותר של בית הכנסת הקונסרבטיבי בלאס וגאס. במשך יותר מעשר שנים, הוא משמש כחבר הנהלת הליגה נגד השמצה בנבדה
