ממש כמו המטאטא המרקד ב"שוליית הקוסם" של גתה, שממנו למדנו על סכנות העוצמה הבלתי-מבוקרת, מתקשים החרדים להתמודד עם משבר חוק הגיוס המדמם את החברה הישראלית. כמו שוליית הקוסם ששבר את המטאטא רק כדי לגלות שכל אחד מהשברים הפך למטאטא מקפץ בפני עצמו, מבצעים החרדים – וגם החילונים, אך בעיקר החרדים – כל טעות אפשרית, מה שלא רק מעמיק את השבר החברתי-ישראלי, אלא גם גובה מהם עצמם מחירים חברתיים ומוסריים גבוהים.
הרב דוב לנדו: "שום בן ישיבה ושום אברך לא ילך לצבא"
בסך הכול החברה החרדית בישראל הייתה אמורה להיות חברת מופת, כזו שאהודה על הישראלי הממוצע. מניפת הפילנתרופיה החרדית פרוסה באופן מונומנטלי לצד ארגוני הצדקה, הרפואה והמגזר השלישי; ארגוני החירום כמו זק"א, ידידים ואיחוד הצלה פועלים ללא הרף בכל המרחב הישראלי; אפילו עובדת בחירתם של צעירים חרדים להקדיש את חייהם לעולם הרוח, הכולל מחירים בלתי קונבנציונאליים בדמות התנזרות מהנאות העולם וכושר השתכרות שנע בין 1,500-750 שקלים בחודש, מעוררת השתאות.
אלא שאז הגיעו שנות ה-70. החברה החרדית שהייתה עד אז, אולי תופתעו, לא הייתה רק לויאלית למדינת ישראל ובעלת עמדות פרו-ציוניות, אלא גם מתונה, מכילה קולות "אחרים" ובעיקר מחוברת יותר לקולקטיב הישראלי. מה התרחש אז? החוקרים מציעים גורמים שונים, אך ברור כי בשלהם חלו התרחקות מהממלכתיות והסתגרות, מעמד הרבנים ("גדולי הדור") התחזק, והחשוב מכול: הגבלות "הסדר הפטור" שהתקבעו על 800 תלמידים בשנה בוטלו. המשמעות המיידית של התמורות האלה הייתה העצמה משמעותית של "חברת הלומדים" החרדית. כל ילד ונער חרדי בישראל הוסלל באופן מלא ל"ישיבות קדושות", כל זאת לצד התכנסות פנימית ותרבותית סביב גדרות השדה החרדי.
3 צפייה בגלריה
המוסדות החרדיים נעשו אורגניזם חברתי רב-עוצמה שדוהר קדימה. הלוויית הרב קניבסקי, ארכיון
(צילום: טל שחר)
ההתעצמות הזו שהגיעה למספרים אדירים של קרוב ל-200 אלף תלמידי ישיבות וכוללים לא יכולה, מטבע הדברים, להציג חזית אחידה של תלמידי חכמים, שקדנים שתורתם אומנותם במובן הפשוט של המילה. בין חוקרי החברה החרדית קיימת מחלוקת על שיעור התלמידים שאינם שקועים בתורה ברמת הפרישות הנדרשת מהוויות העולם הזה, אך גם לדעת המקילים ברור שמדובר במספרים גבוהים.
מדוע התלמידים האלה לא מתגייסים לצה"ל? קשה עד בלתי אפשרי לענות על כך. ההיגיון הבסיסי שמבוטא יפה במילותיו של קהלת, "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", לא יכול לשאת את ההסברים של "חשש מחילון" בצבא או חשש מאובדן הזהות החרדית. הפריבילגיה הזו של שמירת הזהות חרדית והרתיעה המסוימת מאפשרות של חילון אינן יכולות לעמוד מול מילותיו של יהודי כמו הרב תמיר גרנות ששכל את בנו במלחמה. "בלבנון יותר מחמישים אחוזים מההרוגים הם בני ישיבות ואברכים של עכשיו או לשעבר", סיפר הרב, "בני אהובי אמתי היה צריך להתחיל בעוד שבוע ללמוד בישיבה ולהמשיך את לימודיו. אבל הוא לא יעשה את זה כי הוא נהרג על קידוש השם, כדי שכולנו נוכל ללמוד תורה. רק מהחג ועד עכשיו נהרגו כמעט 15 בעלי משפחות גדולות, שכולם תלמידי חכמים או רבנים או בעלי בתים שכל רגע בחייהם עוסקים בתורה, והם השאירו אלמנות ויתומים לעשרות".
3 צפייה בגלריה
חרדים בלשכת גיוס. המחיר המוסרי צריך לעמוד בבסיסו של הפולמוס
(צילום: Hannah McKay / רויטרס)
האם מישהו בחברה החרדית מסוגל לחשוב שאנשים כמו בנו ותלמידיו של הרב גרנות מאבדים את אמונתם היהודית במהלך הקרבות בלבנון? האם תלמידי החכמים והרבנים של ישיבות ההסדר, הלוחמים כאחרון החיילים, עומדים בפני איבוד הזהות הדתית שלהם?
תהיות אלה הן כה בסיסיות, שהדעת אינה מצליחה לשאת את הרציונל החרדי: האם ערלה אוזנם לחלוטין? האם הם אטומי לב, חסרי רחמים, הדואגים לחייהם? התשובה לשאלה הזו, אם נחזור לשוליית הקוסם, טמונה בעוצמה, בגודל ובהיקף של "חברת הלומדים" החרדית, שצמחה לממדים כאלה שהיא אינה יכולה לווסת או לייצר רפלקציה מול עצמה. היא איבדה את היכולת לבחון את עצמה.
ההסללה הטבעית של כל נער לישיבות הפכה את המוסדות החרדיים לאורגניזם חברתי רב-עוצמה הדוהר קדימה גם כאשר הוא אינו מסוגל לספק קאדר מושלם של תלמידי חכמים "אמיתיים" השקועים באוהלה של תורה. הוא אפילו לא עושה זאת במתכוון. בפשטות, אין לו יכולת לעצור את השעטה הזו. הקוסם בסיפור של גתה, שהצליח לעצור את ההשתוללות של המטאטא, לא הופיע במגרש החרדי. איש לא הופיע וביקש להפריד בין קבוצת הלומדים ההרמטית לרבים שאינם לומדים.
3 צפייה בגלריה
הרב תמיר גרנות. האם תלמידי ישיבות ההסדר עומדים בפני איבוד הזהות הדתית שלהם? מובן שלא
(צילום: גדי קבלו)
אז מה אפשר לעשות? האם קיימת אפשרות כלשהי לסייע לאורגניזם רב-העוצמה הזה לעצור ולבדוק את עצמו? התשובה לטעמי עשויה להיות טמונה בהעלאת המודעות בחברה החרדית למחירים המוסריים הכבירים שעשויים הצעירים החרדים לשלם.
"ההשתלחות חסרת הרסן בציבור החרדי יצאה לתחושתנו מפרופורציות", כתבו במכתב מיוחד יהושע שני ויעקב ניצן, הוריהם של אורי וגלעד שנפלו בקרבות, אך הם הוסיפו בסוף מכתבם כי "מובן שאין בכל האמור משום לפטור את כלל הציבור החרדי מלקחת אחריות. אתם שמהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל חייבים להבין שאין שעה גדולה מזו". רחל גולדברג, אלמנתו של הרב אבי גולדברג שנפל בלבנון, אמרה במהלך השבעה לרב חרדי בכיר: "ביום שישי, כשכל הילדים מסדרים ומנקים את הבית לשבת, כולם מנקים. זה לא אחד שיושב בשולחן ומתפלל שהבית יהיה נקי. כולם צריכים לנקות. ומי שלא עושה, זה לא חינוכי לתת לו משהו; זה לא חינוכי, לא יהודי ולא מוסרי".
ד"ר אליעזר היוןצילום: פטריסיה רידלניקהאם הצעירים החרדים, אלה שאינם שקועים באופן מוחלט בעולמה של תורה, יוכלו להתמודד לאורך זמן עם המסר הטמון בדבריהם של גיבורים כמו הרב גרנות, שני, ניצן וגולדברג? איך הם, שמודעים היטב לסדר יומם, יוכלו להישיר מבט מול עצמם, אולי אפילו כעבור שנים, ולהתמודד עם השאלות האלה? איך יתמודדו עם אמירתו של הרב גרנות כי הוא "חושש לתורה שלכם, חלילה"?
המחיר הזה, שעלול להיות יקר מאוד, צריך לעמוד בבסיסו של פולמוס הגיוס, הן מהצד החילוני ובעיקר מזה החרדי, והוא עשוי, אולי, לייצר שינוי – גם אם קטן.
- ד"ר אליעזר היון הוא חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות
