היום (ב') תחצה ישראל את רף עשרת-אלפים העולים החדשים שהגיעו ארצה מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה. רובם נמלטו מאוקראינה, אך כרבע מהם הגיעו מרוסיה ומבלארוס, כך עולה מנתוני משרד העלייה והקליטה. לצורך השוואה, זהו מספר העולים ממדינות אלה שמגיעים בשנה אחת בעיתות שגרה.
ביממה הקרובה צפויים לנחות בנתב"ג מטוסים נוספים של הסוכנות היהודית והקרן לידידות, עם עוד כ-500 עולים חדשים, ובמוקדי נתיב והסוכנות יש עוד עשרות-אלפי בקשות נוספות לעלות ארצה. עשרה מהעולים שהגיעו ארצה בעקבות המלחמה, סיפרו על הפחד ועל התקוות לעתיד.
ג'ניה קרבצנסקי (13) מקייב, אוקראינה: "באנו בלי שום דבר כמעט"
"אני, הוריי ושני האחים הקטנים שלי הגענו לכאן לפני שלושה שבועות, אחרי נסיעה ארוכה ומעייפת, אבל אנחנו מאוד שמחים להיות כאן. ההורים שלי תמיד רצו שנלמד בארץ. הם חשבו על זה עוד לפני המלחמה, אבל הפלישה הרוסית זירזה את הכול.
"באנו בלי שום דבר כמעט. כל מה שהיה לנו נשאר באוקראינה, אבל ההורים אומרים שהכול יהיה בסדר. בשבוע הבא נעבור לדירה שכורה בלוד, קרוב למשפחה של אבא שלי, ואני אתחיל ללמוד בבית ספר. לאט-לאט אלמד עברית, בתקווה למצוא כאן גם חברים חדשים".
אלכסנדרה סיטידיקובה (33) מקייב, אוקראינה: "בעלי נשאר להילחם ברוסים"
"עליתי לישראל עם אמא שלי ובתי בת החמש. בעלי נשאר באוקראינה כדי להילחם ברוסים. אני מאוד דואגת למשפחה שנשארה שם, וצמודה כל הזמן לחדשות.
"זו הייתה דרך ארוכה ומפחידה, אבל עזרו לנו כל כך הרבה וגם פה בבית המלון בתל אביב. מגיעים לכאן מתנדבים דוברי רוסית, שמשחקים עם הילדים ועוזרים לנו לטפל בכל הביורוקרטיה, כמו רישומים לאולפן ושילוב הילדים במערכת החינוך. אחרי שנסיים עם כל הניירת אני מקווה שנתאחד עם בעלי בישראל, ושאוכל לעסוק ביחסי ציבור וצילום, כמו שעשיתי באוקראינה".
סביטלנה פלגרוב (50) מקייב, אוקראינה: "זו הפעם השנייה שאני נמלטת"
"זו לא הפעם הראשונה שאני עוזבת את הבית ואורזת את החיים לתוך מזוודה. נמלטנו מדונייצק ב-2014, כמו מיליון תושבים אחרים. קיווינו שבקייב נהיה בטוחים יותר, אבל גם הפעם לא נותרה לנו ברירה, אלא לעזוב כדי להגן על חיינו.
"היה קשה ועצוב לעזוב שוב, בעיקר כי אמא שלי נשארה באוקראינה ואני דואגת לשלומה. התנחמתי בזה שהבת שלי, שעשתה עלייה לפני שנתיים, נמצאת בישראל. עכשיו אני חיה איתה בירושלים, לומדת באולפן ועובדת כבייביסיטר, והתחלתי לעסוק בתפירה, שזה משהו שאני גם אוהבת ויודעת לעשות – וגם לא דורש עברית ברמה גבוהה".
לובוף לאנידובי (40) מקייב, אוקראינה: "המקלטים התמוטטו"
"הוריי וסבתי הגיעו לפה, אבל בעלי נשאר באוקראינה ולא איפשרו לו לצאת מהמדינה. המקלטים שם לא בנויים טוב, וכשהרוסים הפציצו את הבתים, הרבה אנשים נקברו תחת ההריסות. כדי לברוח נסענו לבית הכנסת, משם לקחו אותנו באוטובוס לקישינב שבמולדובה, למקלט של 'הקרן לידידות' – ומשם טסנו לתל אביב.
"יש עדיין הרבה סימני שאלה על העתיד, אבל זו הזדמנות בשבילי ללמוד עברית, לגלות את ההיסטוריה היהודית שלי, ובתקווה בהמשך גם למצוא עבודה כזאת שמאפשרת לעזור לאנשים. אני מקווה שאף אחד לא יחווה יותר מלחמות ומוות מיותר כמו באוקראינה".
לודמילה פרינקל (43) מאודסה, אוקראינה: "הרבה אזעקות, לחץ ובכי"
"באודסה לא הרגשנו אמנם את המלחמה כמו בערים האחרות שספגו את האש הרוסית, אבל צפינו במדינה שלנו נהרסת. היו גם הרבה אזעקות, לחץ ובכי, ולא רצינו לחכות עד שיגיעו גם הפצצות.
"הצלחתי לברוח עם בני בן ה-15 וחמותי בת ה-75 ולעלות לישראל, אבל בעלי נשאר באוקראינה. אני מקווה שהוא יוכל להגיע לכאן כשתסתיים המלחמה, בתקווה שייצא מזה ללא פגע. אנחנו רוצים פשוט לחיות, שהבן ילך למסגרת חינוכית כאן – וכמובן, שנמצא בית לגור בו ביחד".
ארינה טלפלנקו (23) מסנט פטרסבורג, רוסיה: "לא יכולתי להישאר שם"
"בשנים האחרונות גרתי עם בעלי ברוסיה, אבל כמי שנולדה וגדלה באוקראינה, המלחמה הזו כאבה לי מאוד. הרגשתי שאני לא יכולה להיות חלק מאומה שמחריבה את הבית שלי. אבי, אימי, אחותי ושני סביי נשארו באוקראינה, ואני דואגת להם מאוד.
"זה באמת קורע את ליבי, מה שמיליוני אנשים עוברים כרגע. בחרנו לעלות, כי אני ובעלי היינו ב'תגלית' בארץ והתאהבנו. אנחנו מחוברים לתרבות ולאנשים כאן, ואני חושבת שזה מקומנו. יש עכשיו הרבה התעסקות בניירת ובביורוקרטיה, אבל אני מקווה למצוא עבודה בקרוב ולהסתדר".
קתרינה נוביקובה (21) מקייב, אוקראינה: "המלחמה החזירה את הטראומה"
"ב-2014, כשהייתי בת 14, נמלטנו מהבית שלנו בדונייצק, והמלחמה עכשיו החזירה את הכול מחדש – האזעקות, ההרס, הפחד, הנטישה של הבית בלי לדעת מה קורה הלאה. זה באמת קשה כפליים. בנוסף לכול, רוב המשפחה שלי נשארה באוקראינה ואני דואגת להם מאוד.
"בינתיים אני לומדת עברית באולפן, וכבר יודעת כמה מילים. אני מקווה להמשיך את הלימודים שלי באוניברסיטה בקייב, שמתקיימים עכשיו אונליין, ולסיים את התואר. לשמחתי, יש לנו הרבה עזרה מעמותות כמו 'יד לעולים' של ח"כ לשעבר דב ליפמן".
אנגלה מרקובה (51) מקייב, אוקראינה: "הודינו לאלוהים בכותל"
9 צפייה בגלריה
"קשרתי חולצה לבנה על מקל כדי שלא יירו בנו". אנגלה מרקובה ובתה, יאנה אולסנקו
(צילום: רפי קוץ)
אנגלה מרקובה: "כשהרוסים החלו להפציץ את המחוז שלנו, ולא הרחק מאיתנו ראינו בתים נשרפים כליל וקורסים, הבנתי שאין שום ברירה אלא לברוח. פחדנו שיירו בנו כשנצא מהבית, כי נסנו על נפשנו תוך כדי ההפצצות, אז פשוט נופפתי במקל עם חולצה לבנה שקשרתי עליו, כדי שלא יפגעו בנו.
"הייתה דרך מאוד מעייפת, ורק כשהגענו לרומניה הצלחנו לנוח. שם קיבלנו את האישורים שנדרשים – ועלינו ארצה אחרי כמה ימים. למחרת כבר נסענו לכותל והודינו לאלוהים ששמר עלינו. עכשיו אנחנו נרגשות לפתוח פה דף חדש".
הבת, יאנה אולנסקו: "בדרך לגבול אמא נהגה במשך 12 שעות ללא הפסקה, ואני פחדתי נורא ובכיתי. עצרנו רק במערב המדינה, לנוח אצל המשפחה, ואז המשכנו עד רומניה. רק שם, כשראינו אוהל עם אותיות בעברית, הייתה לנו סוף-סוף הרגשה טובה. נתנו לנו אוכל ומקום לישון בו, והרבה אנשים מסביב רצו שיהיה לנו נעים ורגוע אחרי כל הפיצוצים, האזעקות והחרדה שחווינו".
סטס רזקסנסקי (28) ממוסקבה, רוסיה: "לא יכולתי להיות חלק מזה"
"לא היה קל לעלות לבד, בלי ההורים, אבל כבר לא הייתי מסוגל להיות חלק ממדינה שפותחת במלחמה ומגלה אלימות כזאת כלפי מדינה אחרת. גם החיים ברוסיה הפכו קשים מאוד, המצב הכלכלי בלתי אפשרי, אנשים מאבדים את העבודה, יש מגבלה על שימוש בסלולרי, על ההוצאות וגם הסנקציות שהוטלו עלינו שיבשו את חיי היום-יום. זה לא פשוט להתחיל מחדש, בלי להכיר אף אחד. אבל אני מקווה ללמוד עברית, לקבל הכרה כעורך דין ולמצוא את מקומי".
במשרד העלייה והקליטה משתדלים בימים אלה לענות על כל צרכיהם של העולים החדשים שכבר נמצאים בישראל, שכ-3,000 מהם שוהים כרגע בבתי מלון ששכר עבורם המשרד. נוסף על כך, ישנה התגייסות רחבה גם של עמותות ישראליות, בהן "יד לעולים", העמותה של ח"כ לשעבר דב ליפמן – וארגון החירום העולמי לילדים, ה.מ.ה. כמו כן, נראתה התגייסות של תנועות נוער ושל אזרחים פרטיים רבים שתורמים בגדים, צעצועים ואמצעים שינעימו את זמנם של העולים שמתאקלמים בישראל בימים אלה, לאחר שברחו מהמציאות הבלתי נתפסת באוקראינה.
שרת העלייה והקליטה, פנינה תמנו שטה, התייחסה לציון הדרך המשמעותי במספר העולים שנקלטו, ואמרה כי "על אף הנסיבות הקשות, מדינת ישראל רואה בכך שעת רצון, ויש התגייסות לאומית וממשלתית גדולה לקליטת העולים. זו זכות לעמוד שם בעבור העולים, במיוחד בשעתם הקשה אחרי שברחו מאזורי הלחימה. אנו ערוכים לקלוט את הרבבות שעוד יגיעו".
