מאז שבעה באוקטובר נדמה שלוח השנה היהודי מציב לנו אתגרים. הציווי "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" מעולם לא היה קשה כל כך: איך אפשר לחגוג את חנוכה, חג של ניסים, משפחתיות ואור, בחושך הנורא של המלחמה האיומה הזו, כשכל כך הרבה משפחות ובתים התפרקו ולא זכו לנס? איך אפשר לנטוע ולזרוע בט"ו בשבט, כשכל כך הרבה נשרף ונעקר? איך אפשר לחגוג ולשמוח בפורים כשהחדשות קורעות את הלב? וכעת בפסח (כשיום העצמאות כבר מסתמן לו באופק) – איך אפשר לחגוג חירות ועצמאות כשכל כך הרבה אנשים עוד בשבי, כשכל כך הרבה אנשים מחכים לשוב הביתה?
כשאני חושב על המשמעות של פסח בשנה הזו, אני נזכר בדורות על דורות של יהודים בגולה, שעבור רבים מהם פסח לא היה חג שבו מודים על החירות, אלא חג של כמיהה וכיסופים לחירות, חג של תפילה כנה ואמיתית. מאז שאני ילד מוזר לי לשיר בסוף ליל הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", כשאני יושב, שמח וטוב לב, באותה ירושלים הבנויה שדורות חלמו עליה. אך מצד שני, עבור הסבים והסבתות שלי התפילה הזו הייתה בקשה כנה ואמיתית לצאת לחירות, לזכות בעצמאות, ולשוב לארץ ישראל.
נשיא המדינה יצחק הרצוג קורא להשאיר כיסא ריק בשולחן הסדר
(צילום: אבי קנר)
יתרה מזאת, אני חושב על אותם חכמים שהיו מסובים בבני ברק, שההגדה עצמה מספרת עליהם, ועסקו ביציאת מצרים לא מתוך חופש וחירות, אלא להפך – תחת השלטון הרומי האכזר, בימים שהחירות ודאי נראתה בהם כמו משאת נפש רחוקה ובלתי מושגת. במילים אחרות, שורשיו של פסח כחג החירות נעוצים דווקא בתקופות קשות וחשוכות בהיסטוריה היהודית, שבהן החירות הייתה דבר שמייחלים לו, ולא דבר שחוגגים אותו, וחג החירות היה חג שבו נזכרים בניסים של יציאת מצרים מתוך תחינה ותקווה, ולא רק מתוך שבח והודיה.
אולי כך צריך להיות גם השנה – פסח, חג החירות, יכול לחזור שוב להיות חג של תקווה ותפילה לחירות. ליל הסדר, אולי האירוע המשפחתי והביתי ביותר בשנה, יכול להפוך להיות חג שבו מייחלים לאיחוי של משפחות רבות כל כך ולשיבה הביתה. אולי השנה בליל הסדר נוכל לשיר בכוונה שלמה ואמיתית "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
למען האמת, זה בדיוק היה התפקיד של ליל הסדר לאורך הדורות. פסח, חג האביב, חג המצות, וחג החירות היה מאז ומעולם חג מרובה פנים שכל דור ודור מצא בו, מתוך החיבור למסורת ולעבר, את הקשר המתאים להווה ולעכשיו. לא רבים יודעים, אך ההגדה זכתה עם השנים לאין-ספור נוסחים אקטואליים שדיברו ישירות על המצב ההיסטורי שהטריד יהודים באותה התקופה. כך, פסח היה מאז ומעולם חג שנכתב בכל שנה מחדש, בהתאם להקשר ולצורך היהודי באותו הדור.
ארכיוני הספרייה הלאומית מלאים במאות נוסחים של הגדות שונות שמראים את התופעה הזאת, תופעה שנמשכה גם במאה השנים האחרונות: הגדות שנכתבו בימי מלחמת העולם השנייה ומתפללות שהצורר הנאצי ייפול, כמו פרעה, והעם היהודי יזכה לחירות; הגדות קיבוציות והגדות של הפלמ"ח שקושרות את סיפור יציאת מצרים עם סיפור הקמת מדינת ישראל, ומשלבות בתוך נוסח ההגדה גם קינה על הנופלים במאבק על החירות; וגם בשנים האחרונות ראו אור הגדות אקטואליות שיצאו בתקופת הקורונה או בימי המאבק סביב הרפורמה המשפטית (בסך הכול בפסח שלפני שנה, למרות שנראה שחלף נצח).
כך למשל כתב אהרן מגד בקטע מתוך "הגדת העצמאות" שראתה אור ב-1952:
בָּרוּךְ הַמָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, בְּרוּכִים הַחֲלוּצִים הָרִאשוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים, בְּרוּכִים הַשוֹמְרִים וְהַמְגִנִים, בְּרוּכִים הַלוֹחֲמִים וְהַסַפָּנִים וְהַנַוָטִים, בְּרוּכִים מוֹבִילֵי הַשַיָרוֹת וְהַחַבְּלָנִים, בְּרוּכִים רָאשֵי הָעָם וּמַנְהִיגָיו שֶבִּזְכוּת כֻּלָם בָּאנוּ עַד הֲלוֹם.
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַיְלָה לֵיל הָ-29 לְנוֹבֶמְבֶּר שְנַת ה'תש"ז לַבְּרִיאָה, וַיַחֲלִיטוּ כָּל אֻמוֹת הָעוֹלָם עַל הֲקָמַת מְדִינָה עִבְרִית לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיָקוּמוּ כָּל אִיש וְאִשָה, נַעַר, זָקֵן, וָטַף וַיֵצְאוּ לָרְחוֹבוֹת בְּשִירָה וּבְרִקוּדִים וְכָל הָאָרֶץ צָהֲלָה וְשָׂמְחָה וְלֹא הָיָה כֶּחָג הַהוּא מִיוֹם צֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם.
2 צפייה בגלריה
דגלי ישראל בהפגנה בלונדון. אולי השנה נוכל לשיר בכוונה שלמה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה"
(צילום: Hollie Adams / רויטרס)
ועם כל זאת, על אף שפסח הוא חג שמתחדש מדור לדור, השנה אני חושב שאפשר להסתפק בנוסח המסורתי, זה שלמרות כל החידושים והשינויים הולך איתנו כבר מאות שנים, ואין מתאים ממנו לימים האלה:
חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתו, כְּכָל מִשְׁפָּטו וְחֻקָתו.
כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אותו כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂותו.
זָךְ שׁוכֵן מְעונָה, קומֵם קְהַל עֲדַת מִי מָנָה.
בְּקָרוב נַהֵל נִטְעֵי כַנָּה, פְּדוּיִם לְצִיון בְּרִנָּה.
לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָלָיִם הַבְּנוּיָה.
- הטקסט לקוח מתוך "הצעה לסדר" – אסופת מחשבות ושאלות להביא לשולחן החג ברוח התקופה, בהוצאת מבוע – בית מדרש ישראלי
