לא רק נשים מוכות: פן אחר של אלימות הוא הסירוב לתת גט לאישה שראויה לקבלו. בפרשתנו, וארא, אנו קוראים את הפסוקים הבאים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל מארץ מצרים" (שמות ו', י"ג). בתלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה (א' ה'), דן רבי שמואל בר יצחק במילים, "ויצוום אל בני ישראל": על מה ציווה אותם? הוא שואל – ומשיב: על פרשת שילוח עבדים.
וממשיכה הגמרא שם: "לא נענשו ישראל, אלא על פרשת שילוח עבדים", שנאמר, "מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי (אשר יימכר לך ועבדך שש שנים), ושלחתו חופשי מעמך, ולא שמעו אבותיכם אליי ולא הטו את אוזנם... לכן כה אמר ה': אתם לא שמעתם אליי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו, הנני קרא לכם דרור נאום ה', אל החרב אל הדבר ואל הרעב, ונתתי אתכם לזוועה לכל ממלכות הארץ" (ירמיה ל"ד, י"ד-י"ז).
והפסוק שלפני כן (פסוק י"ג) הוא, "כה אמר ה' אלהי ישראל: אנוכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים..." כלומר, לפי התלמוד הירושלמי פרשת שילוח עבדים לא ניתנה אחרי קבלת התורה בסיני, כי אם "ביום הוציאי", כלומר בעת היציאה ממצרים. וביאר בעל התורה תמימה, כיצד הגיעו חז"ל לשחרור עבדים מן הפסוק הזה? והסביר כי סמיכות הפסוקים של שילוח העבדים, לציווי העלום – מלמד שציווה את בני ישראל על שילוח עבדים. אותו דבר שציווה את פרעה, ציווה ה' גם את בני ישראל.
היהודים במצרים ששעבדו יהודים
בעל ילקוט אלביחאני הבהיר: "מה ציוום לבני ישראל? שישלחו עבדיהם חופשיים, כדי שיצאו חופשיים". ועל פי דיוק זה דרשו חכמינו (בשמות רבה י', ג'): "לפי שהיו פושעים בישראל (ובמדרש האגדה – רשעים גמורים) שהיו להם פטרונים מן המצרים, והיה להם שם עושר וכבוד, ולא היו רוצים לצאת (ממצרים)... ובוודאי שהיו להם עבדים תחתיהם שלא רצו לשחרר, ועליהם בא הציווי לשחררם".
כותב הרב כשר שבדברי הילקוט אלביחאני – "כדי שיהיו חופשיים" – מונח רעיון מוסרי חשוב: אין בני אדם זכאים להיות חופשיים, בני חורין אמיתיים, אם הם בעצמם משעבדים אחרים. ולכן תנאי קודם למעשה. ביציאת מצרים נצטוו ישראל שהם בעצמם ישחררו את העבדים שלהם. על הצדק היסודי הזה, מידת אהבת הבריות המגולם בכלל "מה דסני עלך לחברך לא תעביד" (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך), הכריזה התורה לפני 3,200 שנה כמצווה הראשונה לעם ישראל במצרים.
והוסיף הרב כשר: לדאבוננו לא חדר עוד רעיון זה ללב בני אדם, ומי יודע מתי יפקחו עיניהם לראות ולהבין את האמת היסודית הזאת. ודבריו אלה נכתבו בהיותו בניו-יורק בשנת תשע"ד (1944), בעוד מלחמת העולם השנייה משתוללת, ומיליוני בני עמנו משועבדים באכזריות נוראה במחנות הריכוז של גרמניה הנאצית.
חובה למצוא להן פתרון
נתברכנו בכך שבדורנו כבר אין עבדות מן הסוג שהיה במצרים במשך דורות רבים, ואף תמה העבדות הנאצית מן הארץ. אך ישנה עבדות ושעבוד מסוג אחר: תופעת הסרבנות לתת גט לאלו אשר ראויות לקבלו, ויושבות הן לפעמים שנים רבות במה שנקרא בלשון העם "עגינות".
אין זו העגינות הקלאסית של אישה שנעלם בעלה, ואין יודעים אם חי הוא או לאו, ולכן אשת איש היא מספק, וכך קשורה היא בעבותות נישואיה לבעל נעדר. אצל הנשים מסורבות הגט הבעל חי וקיים, אולם מסרב הוא לשלחה חופשי. וכך כבולה היא באותן עבותות, ולא מספק. והרי זו עבדות במובן של חוסר חופשיות בחייה, ועל כגון דא ראוי לכל אלו שפטורות מצרה זו, לברך בברכות השחר בשם ובמלכות "שלא עשני שפחה" (כלשון החיד"א ב"עבודת הקודש").
על כן מצווה גדולה היא למצוא דרכי מזור וישע לכל אלו האסורות וכלואות בכבלי העגינות, ושחרור זה הרי הוא בבחינת הצלת נפשות. ובמקום אחר הראנו (על פי סוגיית הגמרא במסכת יבמות, פ"ז ע"א), שכל מקום שאישה מוצאת את עצמה יושבת גלמודה, כלומר ללא בעלה שנטש אותה, או שנהג כלפיה באלימות – ואין כאן אותו יסוד בונה בהלכה, ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", כי נהרסו יסודות הבניין וחייה חרבו.
ועל כן שומה על דייני בתי הדין והרבנים קובעי מדיניות הפסיקה למציאת פתרונות לאומללות אלו. ומבורכות הן כל מי שעמלות לשחרר את האסורות הללו ולהביאן לחופשי, כגון: "יד לאישה", "מבוי סתום" ו"מרכז צדק לנשים". ראויות הן לכל הוקרה וסיוע על כך שעוסקות הן בשחרור שפחות, עד כי רצוצות ישלחו לחופשי, ודמעתן תימחה מעל פניהן, ושמחה וששון יהיו חלקן ונס יגון ואנחה.
