בציבוריות הישראלית מקובל לא פעם לראות בציונות הדתית מעין זירת ביניים חברתית, מרובת סתירות, בין החברה החרדית לזו החילונית. בספרו החדש, "המקף והאליפסה: הערכים והאיזונים של הציונות הדתית" (הוצאת "ידיעות ספרים" ומכללת הרצוג), מבקש הרב פרופ' יהודה ברנדס לחתור נגד הדימוי שהתקבע על ציבור הכיפות הסרוגות, כמגזר שהוא "לא פה ולא שם", חלקי, חסר ואקלקטי.
"זו התדמית של הציבור הסרוג בעיני עצמו", הוא אומר. "הרבה פעמים חוגים ששייכים לקצוות בתוך הציונות הדתית, מאשימים את ה'מזרוחניק' הבינוני שהם טובים ממנו. הם מתנחלים, הם בצבא, והדתי 'הרגיל' לא יוצא להפגנות או עורך התוועדויות חסידיות ולא עושה רעש, אלא פשוט חי את חייו. הוא ובית הכנסת שלו נתפסים כמשהו לא מכובד, בעצם היותו בורגני דתי".
- קו השבר: שנה לאסון מירון/ פרויקט מיוחד
לדבריו, "בחוץ יש גם דמוניזציה של הציונות הדתית. בשמאל נתפסים כולם כמתנחלים, ימנים קיצונים. בעולם החרדי יש מולם דמוניזציה שלפיה כולם בעצם בשלבים שונים של עזיבת הדת. אז יש כל מיני דימויים כאלה".
אולי הקצוות, החילוניות מצד אחד והחרדיות מצד שני, פשוט ברורים וחדים יותר – ולכן סוחפים אנשים רבים יותר?
"ברמת העובדות יש מחקרים שמראים שלא קורה שום דבר משמעותי. 'נאמני תורה ועבודה' הוציאו נתונים מעודכנים שלפיהם אין שום שינוי דרמטי בסטטיסטיקה. זה אפילו מפתיע. אז מה פשר הדימויים האלה? כמורה וכמנהל בית ספר, סבלתי מזה מהיום הראשון, כי גיליתי שכל הזמן של אספת מורים מוקדש לאותם 5% ילדים עם קשיים. על כל התלמידים שהם בסדר לא מדברים בכלל, פשוט אומרים 'אלה בסדר' ועוברים הלאה – ואז יושבים על אותם שלושה-ארבעה תלמידים עם בעיות. אתה יוצא מאספה כזאת בתחושה שכל בית הספר מתפרק.
"רק כשאתה מגיע הביתה אתה אומר לעצמך: 'בעצם אלה לא כולם, אלא קבוצה קטנה מאוד'. אבל למה הרושם לעצמי הוא שהכול בקריסה? זו התפיסה של התודעה האנושית. הספר שלי מבקש להסיט את המבט מדמויות הקצה ופולמוסי הקצה – משיקלי, בנט וסמוטריץ' – בחזרה אל המרכז".
הרחבת המעגל לאליפסה
במשך שנים נהוג היה בציבור הדתי-לאומי לדבר על תפקיד המגזר כ"מקף מחבר" – בין דתי ללאומי, בין דתי לציוני, בין היהדות לתרבות המערבית, בין הערכים השמרניים למודרנה. הרב ברנדס מבקש לספק זווית הסתכלות נוספת – על התרחבות המעגל הציוני-דתי מבחינה רעיונית, והפיכתו למה שהוא מכנה: "אליפסה".
"בחוץ יש גם דמוניזציה של הציונות הדתית. בשמאל נתפסים כולם כמתנחלים, ימנים קיצונים. בעולם החרדי יש מולם דמוניזציה שלפיה כולם בעצם בשלבים שונים של עזיבת הדת"
"הגבולות בשנות ה-80 בתוך הציונות הדתית היו חדים מאוד, ומי שלא הלך בתלם הדתי, עף החוצה", הוא אומר. "ילדים שנסעו בשבת לא היו יכולים להיכנס ליישוב הדתי כדי לבקר את ההורים שלהם. היום זה לא המצב. יש התרחבות והכלה. האליפסה בעצם מאפשרת לאנשים שנמצאים בשדות שונים מאוד, אפילו קוטביים, להימצא במעגל אחד – סביב תנועה אחת, משפחה אחת, רעיון מלכד אחד".
"אולי אני לא מציב מספיק גבולות בשאלה מי יכול להצטרף למעגל, אני ער לביקורת", הוא מציין, "וכן, אני יודע מה זה חילול שבת ומה לא – אבל אני יכול להכיל יהודי מסורתי שחי בתודעה של שבת, גם כאשר היא לא מתרחשת לפי הקריטריונים ההלכתיים שלי, ואני ממש לא רוצה לדחוף אותו החוצה. הוא איתי באליפסה".
התשתית המשותפת נזנחת
בספרו סוקר הרב פרופ' ברנדס חמש צורות התמודדות של העולם היהודי עם המודרנה: הראשונה, קנאות שהובילה להתבדלות המשויכת לרוב לגישה החרדית. השנייה, תפיסת רציפות, שלפיה אין כאן שינוי אלא המשך רציף של מה שהיה קודם לכן, כאשר ה"חדש" בעצם נבלע ללא היכר ב"ישן" (התפיסה שאותה הוא מגדיר מסורתית).
השלישית, שאותה הוא מכנה "תחייה", עוסקת בעיגון החידושים המודרניים בתוך המסורות הישנות. הרביעית, "מהפכה" – אימוץ נלהב של החדש, והפיכתו למקודש ולחלק מהקאנון המוסרי-דתי הנוכחי (למשל, זכויות אדם). התפיסה החמישית והאחרונה היא נטישה ועזיבת התרבות היהודית לחלוטין.
5 צפייה בגלריה
נפתלי בנט ובצלאל סמוטריץ'. "להסיט את המבט מהפולמוסים הפוליטיים – בחזרה אל המרכז"
(צילום: מארק ישראל סלם, הדר יואביאן)
לפי הרב ברנדס, הדרך השלישית והרביעית הן דרכים שאותן אימץ באופן משמעותי המגזר הדתי-לאומי בישראל. "הפריסה שאני מציע בספר מאפשרת לראות שיש פה הגות מגובשת", מסביר הרב ברנדס, "בעוד הדיון הציבורי עוסק בעיקר במתחים הפוליטיים בתוך הציונות הדתית סביב הממשלה החדשה, בפולמוסים ובעימותים. הרעיון היה להציג את הבסיס המשותף שעליו הצדדים הדתיים הלאומיים יושבים – ולהבין שבעצם יש פה 95% של הסכמות יסוד מהותיות, והוויכוחים הם למעשה בשוליים. עם כל החשיבות של הוויכוחים האלה להתפתחות של חברה בריאה, בסוף בגללם התשתית המשותפת נזנחת".
החמצת הציבור המסורתי
הרב פרופ' ברנדס טוען כי אחד הכישלונות הגדולים של המגזר הדתי-לאומי נוגע למסורתיים בני עדות המזרח. "כאשר הגיעו העולים מצפון אפריקה ומהמזרח, הם לא הצליחו לחבר אותם – וש"ס נכנסה לחלל הזה. לדעתי זה קרה כי הצורה הקונפליקטואלית שבה הציונות הדתית מחברת בין העולמות השונים – התורה מול התפיסות האירופיות – פשוט לא עבדה שם".
"הציונות הדתית היא תנועה אשכנזית", הוא מזכיר. "כל התנועה שלי בספר עוסקת, בסופו של דבר, בגישור בין עולמות, העולם האירופי – הלאומיות, ההומניזם, לאחרונה הפמיניזם – מול העולם התורני. העולם היהודי הספרדי היה הרבה פחות חשוף למתח הזה, החיבור בין העולמות שם הוא הרבה יותר טבעי".
לדבריו, "השיח המסורתי יכול להכיל קונפליקט בצורה הרבה יותר ראשונית בגישה הרציפה. למשל, אבותינו תמיד עבדו; לא צריך תנועה בשם 'תורה ועבודה' כדי להצדיק את זה שאני יוצא לעבוד. אדם מסורתי מעדות המזרח לא היה צריך תנועה בשם 'תורה עם דרך ארץ' כדי להצדיק את זה שהוא חשוף לתרבות שסביבו, הערבית או הקולוניאליסטית-צרפתית.
"אבותינו תמיד עבדו; לא צריך תנועה בשם 'תורה ועבודה' כדי להצדיק את זה שאני יוצא לעבוד. אדם מסורתי מעדות המזרח לא היה צריך תנועה בשם 'תורה עם דרך ארץ' כדי להצדיק את זה שהוא חשוף לתרבות שסביבו"
"זה ממשיך להגות – במקום להשתמש בכתבי הרב קוק או הרב סולובייצ'יק, אפשר להשתמש ברב כלפון משה הכהן מג'רבה ונוספים. גם הרב עובדיה יוסף כביכול ייצג חרדיות ספרדית, אבל למעשה רוב אנשי ש"ס הם ציונים-דתיים במובן שהספר מדבר עליו – אנשים שמשלבים את עולם התורה בעולם החיים המעשיים".
לעשות קצת סדר
ברנדס כותב על הציונות הדתית כתפיסת עולם שלמה ומגובשת. הוא מציג אותה כתפיסה דתית עתיקה, המאפשרת גם בחברה מודרנית ואף פוסט-מודרנית להיות חלק פעיל בעולם שסביבנו, ולקיים עימו שיח ער – זאת מבלי לזנוח את התרבות היהודית והמחויבות לעולם ההלכה.
בין דפי הספר החדש הוא טוען כי הציונות הדתית איננה הקבוצה היחידה שמתחזקת את הממשק ההגותי הזה, והוא משותף לקבוצות נוספות, שלא תמיד ערות לשימוש בו ולפוטנציאל שהוא נושא בחובו. היום (ג') ייערך ב"היכל שלמה" ערב השקת הספר בהשתתפות רבנים, הוגי דעות ואנשי ציבור.
הרב פרופ' ברנדס, חוקר ומרצה לתלמוד במכללה האקדמית הרצוג, וחבר הנהלה בתנועת בני עקיבא וברשת אמי"ת, היה חדור מוטיבציה לחקור את הציונות הדתית. "המוטיבציה הראשונה היא פנימית, כזו שנולדה במסגרת נושאים שעלו תוך כדי קורס שלימדתי במכללה. לא אחת שמעתי מתלמידים שיש צורך בדבר הזה, שיהיה מגובש כספר שניתן לקריאה. אני שומע מסטודנטים שזה חשוב להם, שזה תורם להם לעיצוב השקפת עולמם. בפרט סטודנטים לתואר שני בחינוך, שלא רק זקוקים לזה ברמה האישית - אלא צריכים לשקף את העמדות הללו הלאה, כלפי התלמידים שלהם, ולחנך אליהם.
"המוטיבציה השנייה היא חיצונית. בעצם לא נכתבו בשנים האחרונות ספרים שעוסקים בצורה מסודרת בהשקפת העולם של הציונות הדתית. היה המון ספרים על הפוליטיקה, והסוציולוגיה, מי 'בפנים' ומי 'בחוץ', ואיפה הם כן בתקשורת או לא – אבל על המהות עצמה לא נכתב דבר, אז רציתי לעשות קצת סדר עבור הציבור".
"אני מלמד במכללה לא מעט סטודנטים וסטודנטיות חרדים, שעצם השהות שלהם שם אומרת שהם עשו צעד. גם הם באופן מובהק נמצאים במקום האליפטי הזה. אין צורך לדעת לשיר את המנון התנועה של בני עקיבא כדי להיות אדם עם הגות אליפטית"
ברנדס מלהטט בין מובאות תלמודיות ורעיונות מההגות היהודית בימי הביניים, להגות יהודית מתחילת המאה הקודמת, ולשורשיה ההיסטוריים והרעיוניים המגוונים של תנועת המזרחי – "תנועת האם" של הציונות הדתית. המטרה היא להראות כיצד יש חוט מקשר ורציף בין הרעיונות המופיעים במקורות היהודיים ובין התנועה, מראשיתה ועד ימינו.
בין יהודית לדמוקרטית
אחת התופעות הבולטות בציונות הדתית היא המפנה שחל בעמדה הכלכלית, מקבוצה שהגיעה מתפיסות סוציאליסטיות יחסית של הקיבוץ הדתי, ועמדה של תורה ועבודה – לעבר נאו-ליברליזם די רדיקלי שמגיע מקבוצות כמו "פורום קהלת".
הרב פרופ' ברנדס איננו משוכנע לגבי היקף המגמה הנאו-ליברלית. "ראש עיריית שדרות למשל, אלון דוידי, הוא מהציונות הדתית, והדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא נאו-ליברלי. מה שתופס את העין זה מי שנמצא במרכז הגאוגרפי ובלב השיח הציבורי והנושאים המסוקרים.
"אם בוחנים איפה נמצאת הציונות הדתית בפריסה גאוגרפית, אז אומנם יש מרכזים שמאוד נשמעים, כמו גבעת שמואל, אבל יש פריסה רחבה של הציונות הדתית ממטולה ועד אילת. כחבר הנהלת בני עקיבא, אין דבר רחוק יותר מהמציאות מאשר לדבר על נאו-ליברליזם בהקשר של תנועת הנוער הזאת. זה פשוט משהו שקיים בשדרה אליטיסטית מסוימת".
"גם חרדים מודרניים שייכים למגזר האליפטי"
הרב ברנדס סבור שרעיונות הבסיס היסודיים של הציונות הדתית יכולים להתרחב לציבורים נוספים. "גם בקרב הקבוצה שבספר אני קורא לה 'החרדים המודרניים'", לדבריו. "אני מלמד במכללה לא מעט סטודנטים וסטודנטיות חרדים, שעצם השהות שלהם שם אומרת שהם עשו צעד. גם הם באופן מובהק נמצאים במקום האליפטי הזה. אין צורך לדעת לשיר את המנון התנועה של בני עקיבא כדי להיות אדם עם הגות אליפטית".
"עבודת הגמר של הקורס שהספר מבוסס עליו, היא לנתח נושא חברתי כלשהו לאור הרעיונות המשלבים שאני מציג", הוא מסביר. "היו לי סטודנטים חרדים שכתבו עבודות שעסקו בכלל בנושאים פנים-חרדיים, אבל השתמשו בצורה יפה מאוד בכלים האלה כדי להתמודד עם הקונפליקט שהועלה – יציאת נשים לעבודה, התקשורת החרדית ועוד".
"במקום להשתמש בכתבי הרב קוק או הרב סולובייצ'יק, אפשר להשתמש ברב כלפון משה הכהן מג'רבה ונוספים. גם הרב עובדיה יוסף כביכול ייצג חרדיות ספרדית, אבל למעשה רוב אנשי ש"ס הם ציונים-דתיים"
לדברי הרב פרופ' ברנדס, הספר הוא קריאת כיוון לחברה הישראלית כולה: "ישראלים רבים חיים את הקונפליקט של 'יהודית' ו'דמוקרטית', לאומי וגלובלי, מסורתית וליברלית ועוד. איך לעכל את כל הדברים האלה? איך לחיות אותם ביחד ולא בקונפליקט? הספר משתמש בהגות הציונית-דתית כדי להתוות כיוון עבור כולנו".
היום (ג', בשעה 19:00) יתקיים ערב השקה לספר, בקמפוס היכל שלמה בירושלים. הכניסה ללא עלות, בהרשמה
